1. את ראש השנה הזה אולי נעביר במקלטים, אולי נהיה בו תחת אש, אולי תהיה פה סופה מושלמת, אזורית ועולמית, ואולי לא. אני באמת לא יודע מה קורה איתכם בזמן שאתם קוראים שורות אלה, אני לא יודע מה קורה איתי, אז במקום לנסות לנחש, אקדיש את הטור הזה למי שנתנו לי כוח, למי שבזכותם היה לי קצת אוויר בשנה הקשה שידענו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. אני רוצה לספר לכם על שרית זוסמן, שעמדה על קבר בנה בן ז"ל שנפל בעזה, וקראה לנו לא להישבר ולהיות ביחד. אני רוצה להגיד לה תודה שברגע הקשה בחייה היא חיזקה אותנו, ונתנה לנו כוח והשראה. אני רוצה להגיד לה תודה על כך שהיא נאמנה לבקשתו של בן במכתב שהשאיר אחריו, להמשיך קדימה ולצד הכאב להיות בעשייה ובטוב.
שרית לא לבד. פגשתי ושוחחתי עם הרבה מאוד הורים שכולים בשנה האחרונה, והמסר הזה חזר: געגוע אינסופי ופצע צורב שלא מתאחה, לצד רצון בלתי מתפשר להקים פה – על חורבות הכאב האישי שלהם – חברת מופת. כדי שהצער והאבל והאובדן לא יהיו לשווא.
נושכים שפתיים, אבל ממשיכים קדימה. למען הארץ שעל הגנתה נפלו הבנים.
אני רוצה לספר לכם גם על דור יצחקי שפגשתי בשיקום. ילד נפלא עם עיניים יפות. נגביסט באגוז. חנוך, הוא קרא לי כשעברתי במסדרון, בוא תראה משהו. ליד מיטתו הייתה פיסת ברזל ענקית, חלק מהאר-פי-ג'י שפגע בו. דור החלים ואחרי שיקום ארוך לקח את הפציעה שלו למקום של עשייה: הוא מסתובב בעולם ומספר את הסיפור שלו, את הסיפור שלנו, מראה את פניהם היפות של הלוחמים.
כמוהו יש פצועים רבים שנכנסו לי ללב, לא אוכל למנות את כולם, אבל אציין את אמיתי ארגמן, קטוע שתי רגליים, שחזר מן המתים כדי לחיות חיים מלאים, לעשות ספורט, ללמוד וגם לחזור ללכת. אמיתי מרגש אותי כל כך: אני מביט בסרטונים שהוא מעלה מהשיקום ומקבל כוח. גם עמית בר, ששולח לי תמונות מרגשות מהפעם הראשונה שבה הוא שוחה, מהצעדים הראשונים ומהחיים שאחרי. ואיגור טודורן המתוק, שהגיע כחייל בודד מאוקראינה, איבד את רגלו בטנק שנפגע והוא מלא מוטיבציה להחלים, ועוד רבים-רבים, שיודעים היטב שליבי ומחשבותיי עימם. ולא רק שלי, של כולנו.
כדי לא לייצר תמונת שווא, אומר שיש גם מקרים קשים יותר, שיושבים כאבן רחיים על ליבי. פצוע ראש שכל כך קיוויתי שיתאושש, אבל זה לא קורה, ועוד ישראלים רבים שיצאו לקרב וחזרו כצל של עצמם. אני מתפלל עבורם בכל לילה בטרם אני עולה על יצועי.
3. אני רוצה לספר לכם על רחל עזריה, שהקימה עמותה מדהימה שנקראת “עוגן למילואים”. העמותה מפעילה מתנדבים מכל הארץ שמסייעים למשפחות של מילואימניקים בדברים הבסיסיים ביותר: כביסה, אוכל, סידור הבית, בייביסיטר. הופעתי בפני העמותה המרגשת הזו, ובקהל הייתה גם עדן, מתנדבת בת 14, וגם יוכי, בת 88. שתי מתנדבות עם פער שנים כה גדול, בעלות מטרה אחת משותפת: לעשות טוב.
אני רוצה לספר לכם גם על קרן, סיון, אלה וגליה, מתנדבות בחמ"ל הצנוע שלי, שבמסירות רבה, יחד עם אשתי אפרת, הן נותנות מענה לבעיות של מילואימניקים בכל כך הרבה תחומים. אני רוצה גם שתדעו שיש בארץ היפה שלנו כל כך הרבה התארגנויות מתוקות. יש, למשל, קבוצה שמכינה בכל שישי חלה עם שניצל לחיילים; יש קבוצה של בעלי סירות שמשיטים פצועי מלחמה בים; יש כאלה ששולחים בכל שישי פרחים לאלמנות מלחמה; יש בכל מחלקת שיקום עמותות שמלוות את המשפחות, יש בהרבה קהילות קבוצות חסד מדהימות, כחול אשר על שפת הים.
לפני שבוע העליתי ברשתות איזה מקרה של זוג: החתן, שנפצע בקרב, היה אמור להינשא לזוגתו, אבל נוצרה בעיה בגלל המצב הביטחוני. תוך שעתיים הם קיבלו כאלף פניות ממפיקים, מאולמות, ממשפחות עם חצר יפה, כולם רצו לעזור, כולם אמרו להם, בואו, תעשו את החתונה אצלנו.
זו תופעה מדהימה, אין עמים כאלה, אין תופעות כאלה במקומות אחרים בעולם, אין אנרגיה כזו.
איזו שנה עברנו, איזו שנה נעבור. איפה היינו ואיפה נהיה. זו באמת תקופה מוזרה וקשה ומיוחדת ומרגשת ועצובה לחיות בה
4. אני רוצה לבקש סליחה ממשפחות החטופים על כל רגע. על כל נשימה, על כל בוקר שבו אתם קמים עם הכאב הזה בליבכם, על כל לילה שבו אתם הולכים לישון איתו. הילדים שלכם שנחטפו הם הילדים שלי. הילדים שלנו. האחים שלכם הם האחים שלי. האחים שלנו. כך אני מרגיש, כך מרגישים ישראלים רבים, גם אלה שבעד עסקה, וגם אלה שמאמינים שאפשר להביא את החטופים בלחץ צבאי ובהפסקת סיוע הומניטרי. אני רוצה שתדעו שלפחות מבחינתי, אתם לא צריכים לספר על כמה החיים שלכם נהיו סיוט, כי אני מרגיש את הסיוט ופשוט מכפיל אותו פי מיליון. אני חושב על התצפיתניות שיהיו בראש השנה באיזו מנהרה, והכאב שממש דוקר לי את הלב פיזית, אני פשוט מכפיל אותו באלפי מונים, וכך מבין את מפלי הכאב ששוצפים בתוככם, את הסיוט הזה שאתם מרגישים כל הזמן, כל רגע, כל דקה.
אבל אתם חזקים בשבילם. לא מוותרים. והלב שלי, הלב שלנו, כולו איתכם.
5. איזו שנה עברנו, איזו שנה נעבור. איפה היינו ואיפה נהיה. זו באמת תקופה מוזרה וקשה ומיוחדת ומרגשת ועצובה לחיות בה, ואני רוצה לומר לכם משהו שאני אומר לילדיי המשרתים בקבע, בכל פעם שהם מספרים לי ששוב הם לא יגיעו לשבת: כשתהיו בני 80 ותסתכלו לאחור על החיים שהיו לכם, אלה יהיו ימי הגדולה שלכם. הימים האלה שבהם נטלתם חלק בהגנה על המולדת הם הימים שתזכרו באחרית ימיכם כימי השגב וההדר, כימי התכלית והמשמעות. לא כל אדם זוכה להיות חלק ממערכה מוצדקת, מוסרית וחשובה כל כך. לא כל דור מגן כך על ארצו מול הרוע המוחלט. אשריכם שזכיתם לשמור על מדינת ישראל. אשריה של מדינת ישראל שזכתה בכם. שתהיה שנה טובה.
