אני לא יודע מה אומרים אחרי שנה כזאת. באמת לא יודע.
יש אנשים שאומרים פשוט "סליחה". אני רואה את הסליחה שלהם על כרזות החטופים שמתו. "סליחה שהופקרת", נכתב בטוש שחור על כרזה של כרמל גת ז"ל במרכז המסחרי אצלי בשכונה. "סליחה" בתוספת איור של לב שבור השאיר מישהו על כרזתו של חנן יבלונקה ז"ל. גם ברשתות אנשים כותבים “סליחה” למי שעוד היו בין החיים עד שמתו במנהרות עזה.
סליחה שמַּתֶּם. עימכם הסליחה. מתנצלים.
מצד אחד – וחייבים להיות לרגע בצד האחד הזה – אני מבין את רגש האשמה והחרטה הנורא ושובר הלב שלא מוצא לעצמו שום פורקן אחר מלבד "סליחה" למתים, אבל במיידי (וזה כבר מצד שני); ממי אנחנו מבקשים סליחה? מאנשים שהופקרו ומתו? זה יעזור להם כרגע?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
גם לא סביר שהחטופים היו סולחים – בטח לא מיד – על העובדה שנתנו להם למות בשבי חמאס ושעשינו את הדבר האחד שנשבענו שישראל לא תעשה לעולם: השארנו פצועים בשטח. הפקרנו ישראלים חפים למותם. שברנו את קוד הישראליות הראשוני ביותר.
ומה הסליחה שלנו נותנת עכשיו? אם בכלל, בואו נתחיל מלבקש סליחה מהחיים. מבני המשפחות. מהנותרים. ממי שחוטפים ביצים על הראש כשהם מפגינים – עדיין – למען שחרור יקיריהם שבחיים. סליחה.
ובואו נייחל – לשווא – לסליחה האחת שטרם נשמעה וספק אם תישמע. סליחת ראש הממשלה.
כי זו הסליחה שישראל חייבת לשמוע לפני כל הסליחות האחרות: אנחנו צריכים שבנימין נתניהו – שנה אחרי האסון הנורא והוא עדיין בתפקיד – יעלה על במה כלשהי, יישיר אלינו מבט ויגיד סוף-סוף את הדבר האחד שאמור היה לומר מזמן:
"אזרחי ישראל, סליחה. דעו לכם שכמותכם בדיוק, אני שבור לב ומוכה יגון ומתקשה לישון. חשבתי שאני עושה משהו לטובת מדינת ישראל, התברר שבפועל עשיתי הפוך. חמאס לא היה נכס.
"חשבתי שיש תועלת בסוג ההנהגה שבה בחרתי – קיצונית, פלגנית, בורה, משיחית – והתברר שלא. היא הרסנית.
"חשבתי שאם תינתן לי קדנציה נוספת, אוכל להצעיד את ישראל לעתיד טוב יותר – התברר שבפועל החזרתי אותנו 50 שנה אחורה למחדל יום הכיפורים וגרמתי טראומה לדורות.
"סליחה. אני פונה ללב ולראש שלכם ומבקש רק דבר אחד: סליחה. לא חשבתי ולא האמנתי שדברים יגיעו לידי זה. סליחה. ואני לא מבקש אותה כדי שתסלחו לי – אני עצמי לא סולח לי, אשתי בטח שלא – אלא רק כדי שהדבר הזה יישמע בבירור, כי אתם מוכרחים לשמוע אותו, ולשמוע אותו ממני: סליחה".
כמובן, אני שוגה בדמיונות. נתניהו לא יבקש את סליחתנו לעולם כי מבחינתו אלה בכלל אנחנו שצריכים לבקש אותה ממנו. אבל נעזוב אותו; הוא רק ישראלי אחד, והוא לא מייצג.
וזאת הנקודה שלי; שבאדישותו המופגנת, הוא כבר לא מייצג.
כי העובדה היא שהמוני ישראלים מרגישים צורך לבקש סליחה ממי שאפילו כבר לא יכולים לשמוע או לסלוח. וה”סליחה” הזו מהחטופים – סליחה שהיא זעקה אחרונה של חוסר אונים – אומרת את הדבר החשוב ביותר שאיתו אנחנו יוצאים מהשנה האיומה הזו:
שיש כאן המוני ישראלים שעדיין לא שותקו לגמרי באזור רגש הבושה והחרטה. שיש כאן מלא ישראלים אכפתיים ורגישים ושפויים וטובים, כאלה שלעולם לא ימכרו את הערכים הישראליים הראשונים. שיש כאן מספיק ישראלים שהאשמה על הפקרת החטופים מייסרת אותם כל כך, עד שהם עושים את המעשה הלא-סביר האחרון שעוד נותר להם בייאושם מול מה שקרה:
לוקחים טוש וכותבים "סליחה" על כרזות המתים.
זו "סליחה" שנותנת לכם דבר אחד חשוב: את ההבנה שישראלים הם ברובם המכריע עדיין אנשים ערכיים ואכפתיים בהרבה מההנהגה הנוכחית שלהם.
והתחושה הזו – שהאנשים כאן טובים, זה רק המקום שהפך זמנית פחות טוב – היא דבר אחד שאני ואתם מוכרחים לזכור.
קל ממש לראות את הישראלים הטובים בכל מקום: קודם כל בצבא ובמילואים, אבל לא פחות ואולי יותר מזה – ברחוב. אפילו ביום שבו הגיעו הטילים מחיזבאללה עד לגוש דן יכולתם, רק שעה מאוחר יותר, לצאת לרחוב ולראות את החיים עצמם במלוא רגילותם; אמהות עם עגלות, אנשים נחפזים, תנועה צפופה – אנשים שרק לפני שעה עדיין ישבו בממ"דים ובמקלטים וציפו לנפילת טיל שעשוי להרוג אותם, ועכשיו תראו אותם. באמת שאין על ישראלים ותאוות החיים שלהם ויכולת העמידה וההתגברות שלהם. ואין על ישראלים כשזה מגיע לפעולה ויוזמה ופשוט לקום בבוקר – גם אם באותו בוקר עוד שיגרו עליהם טילים – ולחיות את חייהם במלוא העוצמה. ואין על ישראלים ביכולת הנתינה והעזרה וההתגייסות למען החיים – אבל פה אני כבר נגרר לקלישאות (נכונות אמנם) כשמה שאני באמת רוצה להגיד הוא כזה:
ישראלים הם עדיין האנשים שאיתם אתם רוצים לחלוק מדינה. זה לא מקרי שגם החברים שלי ששוקלים פה עזיבה לא מוכנים לעשות את זה לגמרי לבד ומחפשים "קהילה" – עוד משפחה, שתי משפחות, חמש, שיעזבו איתם. עוד ישראלים כמותם.
ישראלים הם האנשים שיש לכם דיבור איתם. שיש לכם הבנות איתם. שיש לכם איתם הסכמות ומחלוקות אבל בעיקר איזו היכרות עמוקה, גם אם אתם מכירים רק עשר דקות, או כמו שיוני בלוך שר את זה: “את כולם, את כולם אני מכיר”. ישראלים הם האנשים שאתם מזהים מרחוק. הם האנשים שאתם יכולים להבין, ויבינו אתכם.
ישראלים הם עדיין האנשים שאיתם אתם רוצים לחלוק מדינה. זה לא מקרי שגם החברים שלי ששוקלים עזיבה מחפשים "קהילה", עוד ישראלים כמותם
ולכן אתם מבינים – ומזדהים – כשהם מבקשים “סליחה” בכתב על כרזה של חטוף שמת בשבי. כי גם אתם מרגישים בדיוק אותה אשמה צורבת, גם אתם מבינים שבלי קשר למי אשם יותר (רמז: בכל מקרה חמאס), העובדה שישראלים מתו בשבי בעזה היא כתם בל יימחה על הישראליות.
וזו ישראליות שאכן מאוימת עכשיו על ידי מי שמנסים לפרק אותה מבפנים – אבל הם מיעוט; הם קולניים, אלימים, מקללים, שולטים ביד רמה בפיד הטוויטר שלכם וגם בממשלה, אבל הם לא הרוב.
רוב הישראלים, ללא קשר לעמדתם הפוליטית, הם האנשים שמסוגלים, בוודאות, להציל את ישראל. מאויביה ומעצמה. השורה ההמנונית הזו, “כי ארצי שינתה את פניה”, לא מדויקת. הארץ אכן הפכה קשה יותר, אבל הישראלים, ברובם, לא שינו את פניהם, ואם יהונתן גפן כתב שהוא “שונא את המדינה, אוהב את הפלוגה”, די בטוח שעכשיו הוא היה אוהב את כל הפלוגות.
וגם את המדינה שיודעת לבקש סליחה, קודם כל מעצמה. המדינה שתתגבר על חלק גדול מהבאגים ברגע שתוכל לנשום שוב, מבחוץ ומבפנים.
והזמן הזה הולך ומתקרב, ועוד יגיע. אולי כבר בשנה הבאה.
