פרוס השנה / "מזל טוב לזוג המאוהב", אמרו כולם לבני וכלתו שהתחתנו בשישי האחרון באמצע השדות במושב מזור. הם כמובן בירכו אותם באהבה, אבל כללו גם בברכת המזל טוב את הורדת הנאחס הזה נסראללה שחיל האוויר הפיל עליו מעל ל-80 טונות פצצות. וזו הייתה דוגמה קלאסית לשנת המלחמה שבה התנהלנו בין חושך לאור.
ועכשיו ראש השנה, שמכנים אותו אצלנו "בפרוס השנה החדשה", וכולנו נתכנס באהבה משפחתית (אם ירשו לנו התכנסויות) כשדבר אחד בטוח בליבנו שנפתח ונסגר כל השנה כפרח. שהייתה זו השנה הכי עצובה, הכי קורעת לב, הכי מכילה וסוערת שהייתה בחיינו. לא?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
בין הקלישאות האמיתיות / בין ים הקלישאות האמיתיות, מ"ביחד ננצח", "האהבה מכסה על הכאב" ועד "כל כלב בא יומו" למול האיש התחמן האכזרי שעשה הכל כדי שלא נחיה פה בשקט ומצא את סופו סוף-סוף, קראתי שני דברים מפתיעים. אחד, שלבנון היא המקום השני הכי פחות מאושר בעולם אחרי אפגניסטן ואין פלא. והשני, שהחור באוזון בסוף ייסגר. לתשומת ליבו של חברי הטוב נ' שחטף מים באוזון, סליחה באוזן.
ואז כשהילד בן השמונה עם הפנים היפות שאל אותי באמצע החתונה: תגיד סבא, כשאומרים שנה טובה מתכוונים שהייתה כבר שנה טובה או שתהיה בעתיד? ישר עפתי בחוסר אונים מהשאלה החכמה הזו.
אז פנו מקום. היא מגיעה, השנה החדשה. הלמו באגרופים, והנה עוד קלישאה, "יש ואין חדש תחת השמש ועדיין למרות שחטפנו מכות אנחנו פה".
תמונתו של גל / כל יום במשרד אני עומד שניות ארוכות מול תמונתם של גדי ובנו גל התלויה אצלנו על הקיר. שלושתנו בתמונה שצולמנו בה במצעד החיים בשדות בירקנאו לפני שש שנים. גדי איזנקוט היה אז רמטכ"ל. גל בא איתו לטקס בפולין. ואני באתי לשיר את ‘פתאום קם אדם בבוקר‘ למול זיכרון השואה, שש שנים אחרי פטירת אמי הניצולה. וכשגל היקר מכל נפל השנה בפיצוץ המטען בעזה שרתי בהלוויה בוכה לזכרו את ‘ירח’. זיכרון של זמר עצוב מול משפחה קרועה. ומאז התמונה שם, והלב עם כל המשפחות שבניהן ובנותיהן מסרו את נפשם למעננו.
איך? / אני הופך צד מהחושך לאור. וחושב שלדעת כולם החתונה הייתה נהדרת. אבל לרגע עצר אותי ליד האוכל שוב הילד המתעניין ושאל איך חיים עם כל הכאב שעברנו. איך עדיין המכוניות נוסעות, ואתה מופיע, ויש סרטים, והחתונה נחגגת. בעצם איך כל זה הולך ביחד? שאל.
מה עונים לילד חכם? אבל עניתי. שבפנים אנחנו עדיין אבלים על הרוגינו ונרצחינו. מוטרדים מהסערות שעוברות בינינו ומחטופינו שטרם שבו הביתה. אבל בחוץ מנסים להכיל כאב, חיים בהמון למראית עין וכאילו. הרי אתה בעצמך שואל כמעט יום-יום את אבא, בן, "ומה עם החטופים" ואחר כך הולך לבית הספר לשחק וללמוד קצת.
ילד מטר ו-30. האם הבין? גם אני מבין היום פחות ממה שחשבתי לפני שנה.
שפריץ בושם / רבע מהצרפתים לא עושים כל השנה סקס, ואצלם אפילו לא נופל טיל בליסטי מאיים אחד. אז למה זה? "אולי כי הם לא שמים בושם", ענתה.
אז לפי זה, האם אצלנו ככל שהחרדה גוברת ככה הרצון לאהבה וחשק גובר?
"הגיוני", ענתה הפסיכו. "ורק שלא תחלוף האהבה מן הארץ בשנה הקרובה", הוסיפה והשפריצה 80 טונות בושם ולנטינו לאוויר. שיהיה.
גיבורים שתקנים / כל השנה הזו לא יכולנו להוציא אפילו לרגע את הדרכון מהמגירה לקראת נסיעה לחוץ לארץ. "מה יהיה אם יקרה פה משהו תוך כדי הנסיעה?" שאלה וסירבה לנסוע. ומי שנשאר ולא גלה אפילו לשבוע מארצנו, גילה שוב ושוב את בני עמנו המיוחדים.
כי לא קורים ולא עכביש, יא נסראללה יהירן בן השטן. בני עמנו הם עדיין אנשים מופלאים מכל הסוגים והמינים. ממאמינים בני מאמינים ועד חילונים בני חילונים. מטייסים בני טייסים ועד משוררים ואמנים שאוחזים בארץ הזאת בכל מאודם ולבבם. רובם (חוץ מאלה שלא) משרתים אותה. מנציחים את מתיה. ממציאים לה טקטיקות מודיעיניות מטורפות.
בסוף, מי שמגינים עלינו הם הגיבורים, הלוחמים והשתקנים המסורים.
ואני נזכרתי איך לפני 9 שנים כתבתי בשיר ‘תקווה קטנטנה’ את השורות הבאות:
“על הכביש של הלילה, כוכבים נופלים מלמעלה
ואלוהים מאותת בענן משוטט שיש לו מה להגיד
והרוח שקטה לה, זה סופו של נסראללה
ועוד טיסה לחלל מבין עינייך יוצאת לתמיד לתמיד”.
מסירות / הנה דוגמאות למסירות. למשל כל השנה באו יעל ומיכל לעזור בהתנדבות לבית הקפה של כפר עזה בשפיים שאירח את מפוני כפר עזה. אני לפעמים מתבלבל. בית הקפה בשפיים של מפוני כפר עזה? זה מוזר, לא? אבל לא להן, לשתי המסורות הללו. כמו נטליה המופלאה, אמו המסורה של קשת ז"ל, שחיה כל השנה עבור התשובה לשאלה מה עלה בגורל בנה האהוב בבוקר הנורא ההוא במסיבה. כמו האבא של רוני התצפיתנית שלא מוצא מרגוע מול מה שקרה לה ולחברותיה. או כמו המסירות של אמיתי האמיץ שבאתי לבקרו באיכילוב בתחילת המרוץ שלו לחיים והנה הוא כבר הולך עם שתי פרוטזות.
אוי טאטע, איפה היית? הייתה שואלת אותו סבתא שלי על כל אירוע קשוח במשפחה ובעם. אז אני שואל ממנה וגם אני לוחש לפעמים. ובמיוחד תוהה אם נגיד כולנו בתפילת ראש השויינה, אשמנו, בגדנו, עווינו, הרשענו, דיברנו דופי, העלבנו, האם נחזור ישר לעצמנו ולמשפט הכי נאמר השנה "צריך להגיד ביושר", או "צ’יך להגיד".
מחשבות על ציפורים ושווארמה / היי אלעדיק, חבר כאח לי. אתה כבר לא פה. אבל תדע, יא אנין טעם שכמוך, שאכלנו השנה כמויות שווארמה מטורפות. אוכל המלחמה, אני קורא לזה.
ועוד משהו. כששבתי השבוע מהקונדיטוריה לא רחוק מביתך לשעבר הבחנתי בגרפיטי שנכתב על קיר, "שבט צופי זה וזה זונה". זה העציב אותי שהילדים למדו מהמבוגרים המקללים גם את הרע בשנה הזו. אתה היית מתבאס.
ובעוד מחשבה אשתף אותך. שכמו שיש יערות עד מלאי ציפורים מאושרות בעולם, ככה יחזרו ציפורינו ומפונינו ליערות הגליל, ואולי גם אתה.
וכשבין עצי המושב כולם רקדו עם נס וסטילה, נו אלה מ’חרבו דרבו’, הייתה זו עוד הוכחה שחיינו כל השנה בין מכות מוות וחלומות.
מה זה חרבו דרבו, אתה שואל? זה שיר. ובשפה החדשה שלנו פירושו "מלחמה ומכה". כן-כן מותק, כבר לא שרים "יצאנו אט, חיוור היה הליל".
משלי הזמן / האם חיסול נסראללה בסופ"ש כיסה על ההתחלה האיומה של השנה? את השאלה הזו הילד לא שאל. ואת התשובה כל אחד יודע. אבל אחד הדברים שלמדתי השנה היה שאם התזמורת לא מנגנת יחד, אנחנו מפסידים. אבל אם היא מנגנת כאיש אחד וביחד, אז אללה יאללה נסראללה יסטור.
ולבסוף שני סיפורי חובה משליים.
בחתונה, אחרי שיונתן בני הרים את רגלו ושבר את הכוס לרסיסים, באתי בחשאי לאסוף את רסיסי הכוס. והופס, גיליתי שהיא נעלמה, מישהו אסף את השברים.
ובדרך היציאה מהחתונה גיליתי שאין לי מפתח לרכב כי הוא נשאר אצל בתי בתיק. ואז כשחזרתי לחשתי לה קטע משיר של ויסלבה: "היה מפתח ולפתע איננו, אז איך נגיע הביתה?" היא חייכה ונתנה לי אותו.
כשנשב הערב סביב שולחן החג נזכור את כל מי שאינם איתנו. הלוואי שנמצא את המפתח האבוד של כולנו ותתחיל שנה טובה הרבה יותר מזו שהייתה לנו. בואו נקווה שהתזמורת תתחיל לנגן ביחד ופרחי הארץ ייפתחו עבורנו לרווחה. עבור כל זה שווה שוב להתחיל.
