הדבר הראשון שעשתה העיתונאית חן זנדר כשקיבלה את ההצעה להנחות את הטקס הממלכתי לציון שנה ל-7 באוקטובר, היה לקבל את ברכת משפחתה, שהצטרפה בשבת הארורה ההיא למשפחת השכול אחרי שנועה, אחותה הצעירה, נרצחה במסיבה ברעים. "הרגשתי שהם חייבים לאשר לי. מבחינתנו כמשפחה היה מאוד חשוב טקס ממלכתי. אם תשאלי את ההורים שלי, צריך להיות יום אבל עם צפירה והורדת הדגל לחצי התורן".
למרות שזה טקס בהובלת הממשלה שתחתיה התרחש האסון?
"שמעי, אחרי שהטקס הזה הפך לסוגיה אפילו הרבה יותר סוערת, זה חידד אצלי ששום ויכוח ציבורי לא יכול להכתיב יום זיכרון ממלכתי. אם אנחנו ניתן לזה לקרות אז בכל שנה יהיה פה משהו אחר. והכי קל להפיל את הנרצחים האלה בין הכיסאות. גם ככה המשפחות האלה מרגישות שבמשך שנה אף אחד לא רואה אותן, שהן שקופות, כי מי מדבר על נרצחי הנובה? הרבה מתרכזים במאבק להחזרת החטופים, שהוא חשוב יותר כרגע ואין לי על זה ביקורת בכלל, אבל הגיע זמננו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אולי תחושת השקיפות של המשפחות קשורה גם לכך שהממשלה לא לוקחת אחריות, וזה מה שמתסיס אותן בהקשר של טקס ממלכתי.
"אבל זו הממשלה, נרצה או לא נרצה. הם בסוף האנשים שמושכים בחוטים, בהם אנחנו תלויים, אם הם לא יקיימו את הטקס הזה, בטח בשנה הראשונה, זה יהיה נתון לסימן שאלה בכל שנה מחדש. למה לא לקבע מסורת, מדממת ככל שתהיה, מהשנה הראשונה? שאף אחד לא יעז לשכוח אותם, שאף אחד לא יעז לשכוח את הטבח הזה, שאף אחד לא יעז לשכוח את המחדל הזה. משם אנחנו מגיעים".
קיבלת ביקורת ממשפחות שכולות או מהסביבה שלך על זה שהסכמת?
"המון. הזהירו אותי שאצטרך עור של פיל. קיבלתי הרבה פידבקים טובים, אבל גם ביקורת ממשפחות חטופים שאני מאוד קשורה אליהן, וממשפחות שכולות שמבחינתן להשתתף בטקס ממלכתי זה לתמוך בממשלה. אמרו שמשתמשים בי, שאני מלבינה את הטקס, אבל למה לחשוב שהם משתמשים בי? למה אנחנו כמשפחות שכולות לא משתמשות בטקס הזה? זה המעט שנותר לנו. אנחנו עובדים כל היום בהנצחה, אנחנו מפעילים אתר שלם ברעים, אנחנו קונים ספסלים וקונים שולחנות פיקניק ומביאים גננים שייצרו לנו גינות נוי מסביב לעמוד שיש עליו תמונה, כי זה הדבר היחיד שנשאר לנו לעשות. אנחנו מנציחים את המשפחות שלנו כי אף אחד לא עושה את זה. אנחנו נלחמים שבוע אחר שבוע בוועדות הכנסת כדי לקבל זכויות, כדי לקבל הכרה, כי אף אחד לא עושה את זה. הכל פה במדינה זה מאבקים, תמיד היה, ובטח עכשיו. אז אני לא אומרת כן לממשלה, אני אומרת כן לצרכים שלי, והצרכים שלי זה לזכור ולהזכיר, ואם אני לא אעשה את זה, יעשה את זה מישהו אחר שאולי לא ישים לב לפרטים הקטנים, שאולי לא יעבור על הטקסטים. היו דברים שהיה לי חשוב שייאמרו. זו סמנטיקה, אבל בשביל המשפחות זה הכל".
"אני לא אומרת כן לממשלה, אני אומרת כן לצרכים שלי - והצרכים שלי זה לזכור ולהזכיר. אם אני לא אעשה את זה יעשה את זה מישהו אחר שאולי לא ישים לב לפרטים הקטנים"
ואיך במעמד כזה בולעים את הביקורת?
"הביקורת נאמרת כל יום בערוצי החדשות, מהבוקר ועד הערב. הטקס חף מכל דבר כזה, הוא ממלכתי באמת, סופר-נקי, אנחנו כמובן מתפללים בו לשובם של החטופים, שזה הדבר היחיד שלי כמשפחה שכולה יכול לתת תקווה. אמא שלי עובדת בשיבא, היא הראשונה שנקראה לקבל את החטופים, את אלמוג ואת נועה ואת אנדרי ואת שלומי, הראשונה שעמדה שם, הראשונה שראתה את נועה וקראה לה 'נועה', בשם שהכי יקר לה בעולם, וחיבקה אותה, כי זה הדבר שנותן לאמא שלי משמעות, זה הדבר שנותן לנו תקווה. החטופים זה הדבר היחיד שיכול לגרום לנו לשמחה אמיתית. אבל ביום הזה, ויסלחו לי כולם, אני רק מבקשת שייתנו כבוד למי שלא כאן. זה רק בשבילם. אני גאה בהחלטה שלי, גאה להגיד שאני אחות של נועה, גאה לדבר על קהילת המסיבות. אנחנו השבעה באוקטובר, ובגלל זה צורם וכואב לנו שקוראים לטקס האלטרנטיבי 'הטקס של המשפחות'. גם אנחנו משפחות, ויש משפחות שרוצות את הטקס הממלכתי".
את יכולה להבין את הצורך של משפחות בטקס אחר?
"ברור שאני יכולה להבין, ואני חושבת שזה טקס חשוב מאין כמוהו וגם טקס כזה צריך להתקיים, כי אם יש משפחות שמרגישות שהן לא מסוגלות לקחת חלק, הן צריכות לקבל את המקום הנכון שלהן כדי להרגיש שייכות, כדי להרגיש שיש להן במה".
כמנחת הטקס את יכולה עכשיו להביע ביקורת על הממשלה?
"מעולם לא פחדתי להעביר ביקורת. אני אמשיך להגיד, ואני אמשיך להשמיע, אני אמשיך לדרוש את האמת ואת הצדק שמגיע לנו כמשפחות. זה באחריות הממשלה הזאת, וכל עוד הם האנשים שעומדים בראש, הם יצטרכו לתת לנו את התשובות".
הם צריכים להמשיך לעמוד בראש?
"אם 7 באוקטובר לא הצליח להפיל את הממשלה הזאת, זאת הממשלה שקיימת ואיתה אנחנו צריכים להתמודד. הממשלה הזו אחראית, כמו כל העומדים בראש מערכת הביטחון, ואני חושבת שכולם יצטרכו לתת את הדין על מה שקרה. ועד שלא ייתנו את הדין, אנחנו לא ננוח".
זו עמדה מאוד מורכבת להחזיק בה כמנחת הטקס הממלכתי.
"גם השרה רגב יודעת - היא לא נתנה לי צ'ופר. אני לא צבועה, אני איבדתי את אחותי בגלל אנשים שכשלו. אותי לימדו שאם אני אעשה טעות פטאלית בעבודה, אני אקח אחריות ולא אמשיך לעבוד שם. זה האסון הכי גדול שקרה לנו, אם הם לא יראו לנו מה זה לקחת אחריות, איך אני אוכל לחנך את הילדים שלי למשהו פה?".
ב-7 באוקטובר נפלו השמיים על זנדר, אז כתבת לענייני תחבורה ברשת 13 ומאז אותו יום כתבת מלחמה. "הייתי בפסטיבל התמר בים המלח עם בעלי תומר, אחיו ואשתו", היא משחזרת, "אני מתעוררת קצת אחרי שבע בבוקר, נכנסת לווטסאפ ויש היסטריה של הודעות בקבוצה של העיתונאים של החדשות. אני רואה את הטנדרים בשדרות ואומרת זה פייק ניוז, אין סיכוי שזה קורה. במקביל בקבוצה של המשפחה בודקים איפה כל אחד נמצא - גל בבית שלו בתל-אביב, יובל בבית שלו בראשון-לציון, ההורים שלי בראשון-לציון בבית שלהם ואמא כותבת 'נועה במסיבה'. אחי עוד כותב לה, 'מסיבה בשבע בבוקר נועה, מה קורה?' והיא עונה, 'הכל בסדר, אני בדרך למרחב מוגן'. ואני לא מבינה את האירוע, שולחת לנועה הודעות שאני יודעת שיש קצת לחץ, שתנסה לשמור על רוגע, שתשלח מיקום שלה בזמן אמת. ואז האחים שלי מתחילים לשלוח לי סרטונים מהמסיבה, אחי יובל מתקשר אליי בהתקף חרדה ואומר לי, 'אין מצב שהיא הצליחה לצאת משם'".
ובשלב הזה את מבינה את גודל האירוע?
"אני מבינה שקורה אירוע, אבל מבחינתי נועה במרחב מוגן. יובל הרגיש את זה בבטן. אמא שלי נסעה לעבודה בשיבא, היא מנהלת את החטיבה הפנימית והמיון ואמרה, 'אני אלך לעשות טוב, הטוב יבוא'. בתשע עוד קיבלתי מנועה הודעות, בדיעבד אנחנו יודעים שאלה הודעות שנשלחו הרבה יותר מוקדם, אבל לא הייתה קליטה. היא כתבה, 'תגידי לי מה קורה, שמעתי שיש חדירות לקיבוצים', ואני עונה לה ולא מבינה שאין עם מי לדבר. אנחנו נוסעים מים המלח ו-20 דקות מהבית אני מקבלת את הטלפון מאבא שלי. הוא אומר, 'נפל עלינו אסון, נועה נרצחה במסיבה', והוא נשבר, בוכה. אני סותמת, מחזיקה לתומר את היד, ואנחנו נוסעים בשתיקה. את המידע קיבלנו מבן הזוג שלה, שהיה איתה במיגונית הסמוכה לרעים. הם הגיעו לשם ממש בהתחלה. קצת לפני שמונה הוא יצא להתפנות, ראה את המחבלים, צרח 'מחבלים! תברחו!' ומצא מסתור, עשרה מטרים מהמיגונית. הוא שכב בשוחה ובמשך שעתיים וחצי שמע את המחבלים יורים בכל מי שמנסה לצאת, זורקים רימונים. אחרי שעתיים וחצי הגיעו שוטרים, והוא ביקש מהם לעזור לו לפנות פצועים. אז הוא גם רואה את נועה, על הרצפה, שני מטרים מחוץ למיגונית. כנראה ניסתה לברוח ולא הצליחה".
3 צפייה בגלריה
חן זנדר עם אחותה נועה זנדר ז"ל. "כנראה היא ניסתה לברוח ולא הצליחה"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"את יודעת", היא ממשיכה בעיניים דומעות, "בגלל שאף אחד לא עושה את החקירה הזאת, עשינו את זה בעצמנו. פגשנו את הניצולים, ניסינו להבין מה קרה שם. את אמא שלי הטריד למה היא יצאה מהמיגונית, הרי היא הבטיחה שהיא לא תצא, אנשים הצליחו לצאת בחיים כי הם נשארו בתוך המיגונית. אבל היא כנראה יצאה בשלב מאוד מוקדם. היא לא הייתה מפויחת, היא נמצאה עם שני פצעי ירי בחזה ווידוא הריגה בפנים. לרוב המשפחות של הנרצחים בנובה המליצו לא לזהות גופות, כי הן נמצאו במצב נורא, כמעט לכולם עשו וידוא הריגה בפנים. אבל אמא שלי התעקשה לזהות, ביקשנו ממנה שלא תסתכל על הפנים. היא זיהתה את נקודת החן של נועה ברגל, והיא אישרה רק לתומר בעלי לזהות את הפנים. הוא ידע להגיד לנו שזו היא ושהיא הייתה לבושה. היום אלה דברים שנותנים לנו נחמה. אלה דברים נוראים אבל כל כך הרבה משפחות קברו בובה, קברו רק שיניים. היא נקברה שלמה, התכשיטים שלה חזרו אלינו, לא בזזו אותה. קברנו אותה חמישה ימים אחרי שהיא נרצחה, כשהיה זיהוי ודאי".
עד אז הסתמכתם על העדות של הבן זוג שלה?
"כן, חמישה ימים לא ידענו. קיבלתי אינדיקציות מחברים שלי ומחברים שלה במילואים שאמרו לי, 'אנחנו רואים ברשימות שיש פה גופה שלה, עוד לא קיבלתם את ההודעה?' החברים התחילו להגיע אליי מהעבודה, התחלנו שבעה על כלום, אמא שלי ביקשה שאתקשר למחלצים, שאתקשר לבתי חולים, התקשרתי לכל החברים שלי. התקשרתי לאלמוג בוקר והוא התפרק לי בטלפון כי הוא הכיר את נועה. בכינו שנינו. זה היום שהבנתי שאני כבר לא זו שמספרת הסיפור. שאני כבר לא זאת שמנחמת ומחבקת ושואלת את השאלות. אני בצד השני. אני הסיפור, אצלנו האסון".
מעבר מקולל.
"מקולל. אבל היום אני משתמשת בזה כשאני פוגשת משפחות שכולות, כשאני עושה כתבות. סולם הערכים שלי השתנה לחלוטין".
באיזה אופן?
"למדתי שיש דברים יותר חשובים מאלו שלמדנו לקדש, הדרמה וההיסטריה ונבואות הזעם. יש לי מטרה והיא לספר את הסיפור של כמה שיותר אנשים שאף אחד לא ידבר עליהם. אני אספר לך סיפור שהוא נורא בעיניי - היינו באיזה טקס, בא אליי אבא של ליאור עטון ז"ל שנרצחה ואמר לי, 'למה אף אחד לא מדבר על הבת שלי?' והוא מספר סיפור קורע לב, לא הייתה שם הודעה אחרונה, לא היה שם תיעוד אחרון, אין לה קשרים. הסיפור שלה לא יסופר אם אני לא אספר אותו. וכאלה יש לא עשרות, יש מאות. אלו ממדים שלא הכרנו. צילמו כל כך הרבה כתבות עם משפחות שכולות שישבו על המדף חודש שלם כי אין מקום במהדורה. אמרתי לעורך, 'נראה לכם שבערוץ שאני עובדת כתבה כזו תשב על המדף? על גופתי המתה, אתה תשדר אותה במקום עוד כתב שילרלר את עצמו לדעת'.
"למדתי שיש דברים יותר חשובים מאלו שלמדנו לקדש. יש לי מטרה והיא לספר את הסיפור של כמה שיותר אנשים שאף אחד לא ידבר עליהם"
"כמה אנחנו מתעסקים במה שלא חשוב? כמה כל ציוץ של פוליטיקאי מנהל אותנו ומכתיב פתיחה של מהדורת חדשות? הפכנו להיות כלי משחק בידיים של פוליטיקאים ואני לא יכולה לתת לזה לקרות, לא במשמרת שלי. התגובות שלהם לא ינהלו אותי, רק מעשים. אתם תעבדו בשביל האזרחים - אתם תקבלו במה, לא תעבדו בשביל האזרחים - לא תקבלו".
מה עמדתך לגבי המאבק שניהלו בחברת החדשות נגד מינוי המנכ"לית יוליה שמאלוב ברקוביץ' בטענה שמדובר במינוי פוליטי?
"אמנם הייתי בחופשת לידה, אבל תמכתי במאבק הזה בכל ליבי. אני חושבת שמי שצריך לנהל אותנו צריך לבוא ממקום מאוד נקי וישר ובאמת לראות את הציבור".
נפגשתי עם פוליטיקאים במהלך השנה הזו?
"השרה רגב הגיעה לנחם. הייתי כתבת תחבורה אז יש לנו היכרות מוקדמת. והגיע בועז טופורובסקי, שהיה יו"ר ועדת המשנה לבטיחות בדרכים, שגם איתו עבדתי. הגיע מאיר כהן. שמחתי מאוד על כל אחד שהגיע".
והשרה רגב פגשה בשבעה בכעס? באכזבה?
"היא פוגשת אכזבה קשה מאוד מכולם. היא בעיקר שמעה את הכאב שלנו. בסוף זו משפחה שאיבדה הכל ורוצה לדעת למה. אני אשאל בלי סוף את השאלות. זה מעט הצדק שאנחנו מבקשים - לקבל תשובות על 7 באוקטובר. בגלל זה אני כל הזמן קוראת לוועדת חקירה ממלכתית, כי בעיניי זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לקבל ממנו איזשהן תשובות שאולי יאפשרו לנו לנוח".
לפני חמישה חודשים, זנדר בת ה-36 הפכה לראשונה לאמא. בביתה שברמת-גן, לצד תמונות של נועה, יש גם בריכה מתנפחת זעירה ובקבוקים, סמל לחיים חדשים. אורי היא קראה לה. "הרגשתי שנועה איתי בלידה, שוכבת לידי, מחזיקה לי את היד. היא הייתה שם בכל רגע. אולי זה משהו שנוח להיאחז בו, שכל דבר היום שמסתדר זה נועה, ונועה מסדרת לי את זה, נועה מכווינה אותי, אבל שם זה היה מאוד מורגש. הייתי בהיריון כבר ב-7 באוקטובר. ממש שבוע לפני, בערב סוכות, הגעתי להורים ונועה הביאה לי ברכה של פריון, ואז סיפרתי לה. בכינו והתרגשנו, היא הייתה אמורה להיות דודה בפעם הראשונה וכל כך שמחה. היה לנו חיבוק טוב. זו הייתה הפרידה הקטנה שלנו. כל השבעה חשבתי על זה שאני לא יודעת איך עובר שורד במצב כזה של צער. יומיים אחר כך הייתה לנו סקירה והבנו שזו בת ואז ידעתי שיהיה בסדר, שאין מצב שהיא עוזבת אותי שוב".
הרגשת שזה קשור לאחותך.
"אולי זה בראש שלנו, אבל זה עוזר. אני מאמינה שאין סיכוי שהיא לא משגיחה מלמעלה. ההיריון הזה עבר ליד. לא הייתה התרגשות, ההורים שלי אמורים להיות סבא וסבתא בפעם הראשונה, זה לא היה עניין, וגם אני לא ייחסתי לזה חשיבות, וגם היום כאמא יש לי פרופורציות להכל, כי כרגע יש משהו אחר שאנחנו מתמקדים בו וזה הזיכרון של נועה, הבריאות של ההורים שלי והבריאות שלנו. זה גם עזר לי להעביר את ההיריון בצורה מאוד קלילה, בחודש חמישי נכנסתי לעזה, כי זה לא היה מבחינתי עניין. רציתי להיכנס לעזה כי הרגשתי שאני צריכה להיות שם, כי שם זה הפורטה שלי, בשטח, בחיילים, במלחמה".
ואולי גם לא היה בך פחד אחרי שקרה לך הדבר הכי נורא.
"מבחינתי הכי נורא כבר קרה, אני לא מפחדת יותר מכלום. גם ב-7 באוקטובר לא פחדתי, יש איזו תחושה שאנחנו העיתונאים קצת חסינים, ופתאום את מקבלת את זה בבטן הרכה. לא חסינה ולא נעליים, האסון מגיע אלייך, עד לפתח הבית".
ונולדת ילדה ואיתה גם חרדות ומחשבות על העתיד?
"אני הבן אדם הכי ציוני ואוהב את המדינה, יש לי סבים וסבתות שהגיעו מניו-זילנד והגיעו ממרוקו, והדבר היחיד שאני שמחה זה שהם לא בחיים כדי לראות מה קרה פה. אם המצב לא ישתנה, יהיה לי מאוד קשה לחשוב למה אני מגדלת פה את הילדים שלי. איך אוכל לשלוח ילד לצבא כשיש חטופים? איך אוכל ללמד את הילדים שלי מה זו אחריות אם אנשים לא לוקחים אותה? אני כל כך מקווה שמשהו פה ישתנה".
יש פלאן בי?
״תומר צריך לעשות את ההתמחות עוד ארבע שנים בחו"ל. הוא מתמחה בנוירוכירורגיה, אז אנחנו נעזוב לחו"ל לתקופה. אבל זה לא לעזוב את הארץ. הכי קל לעזוב, אבל מה קורה עם ההורים שלי, השבורים, המרוסקים? מה קורה עם הבית שלנו, שהיה הבית הכי שמח בעולם? אני לא יכולה פשוט לעזוב וללכת. אני גם אוהבת את המקום שאני חיה בו. קראי לי פנטזיונרית, אבל אני באמת מאמינה שאנחנו יכולים לשנות, באמת מאמינה שיש פה אנשים מספיק טובים בשביל להפוך את המקום הזה לפנינה, אנשים שיסתכלו עלינו ולא על הכיסא".
