בדרך כלל אני לא טורחת לצפות בכל סרטוני הזיכרונות שהטלפון שלי מכין לי בלי לשאול אותי אפילו. נתחיל בזה שאני בכלל לא מצלמת כלום בסלולרי שלי, יותר משתמשת במצלמה בתור מראה כדי לגלות אם אם הליפסטיק שלי לא מרוח, מה שאומר שיום אחד פתחתי סרטון שהסלולרי קרא לו בגנדרנות "רגעים חמימים של בית" רק כדי לגלות אוסף תמונות מאוד לא מחמיאות שלי פוערת לרווחה את הלוע שלי כמו איזה חמור פסיכוטי. וגם לסרט הזיכרונות החדש שהאייפון שלי יצר לי הוא נתן שם מטופש כדרכו בקודש. הפעם זה היה "אוקטובר 2023 - מגלים מחוזות חדשים". "איזה מחוזות חדשים בראש שלו", חשבתי. "איפה כבר היינו לפני שנה? בתור למשאבה בתחנת הדלק מול הבית?"
ובכל זאת פתחתי את הסרטון כדי לראות איפה רן ואני היינו בדיוק לפני שנה. אולי כי כבר עכשיו ברור לי שהאישה שהייתי רק לפני 365 ימים? היא השתנתה מאוד. טיב השינוי לא ברור לי עוד, המלחמה היא עדיין אירוע מתגלגל ובתוכו אני נעה כמו איזה כתם מטושטש שאת פרטיו המדויקים אני לא מצליחה לתפוס.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
מוזר, תמיד חשבתי שמלחמה זה חתיכת אירוע דרמטי. למשל, כשפרצה המלחמה באוקראינה, תוך שנייה האזרחים בה נראו לי כמו דמויות טרגיות רעבות ללחם. לא ידעתי אז שמלחמה לא מרגישה ככה. זה לא שפתאום כל הצבעים נעלמים מהעולם ואת חיה בשחור-לבן. לא, המציאות ממשיכה להיות כאילו אותו דבר, ללחם במכולת יש קרום קשה והעגבנייה על המדף אדומה והילדה שלך עדיין מבקשת ממך 300 שקל ללכת להופעה של עומר אדם. רק שמדי פעם יש זצים של חרדה כששוב שומעים אזעקה. וכל הזמן מרחפת מעלייך איזו אשמה כזו על עצם זה שאת מבני-המזל. שלעגבנייה שלך יש עדיין צבע, שהילדה שלך עדיין הולכת להופעה של עומר אדם, כי יש ילדות של אנשים אחרים ששוכבות במנהרות אפלות. ובתוך המציאות הזו, שהיא כמו ממרח של פחדים, גם את משתנה, אבל אין לך מושג איך וכמה.
בגלל זה הסתקרנתי לפתוח את הסרט. להסתכל על הבן אדם שהייתי. האם נסעתי עם רן לחופש באילת? או שהלכנו לקנות חולצה חדשה בשבילו לחג? בגלל זה כל כך הופתעתי כשפתחתי את הסרטון והתמונה הראשונה שראיתי הייתה של מבנה מוזר מאבן, היו לו חלונות בצורת קשת וצריח גבוה ועתיק. בהתחלה לא הבנתי מה זה המבנה הזה, הוא נראה לי כמו מקום שרן ואני לא ביקרנו בו מעולם. ולרגע אחד חשבתי שלא רק המדינה שלי כולה התהפכה על הראש, גם הסלולרי שלי השתגע.
ואז סוף-סוף נזכרתי, זה הקבר של הנביא שמואל בירושלים. ואני ורן אכן ביקרנו שם. לאט-לאט הכל חוזר אליי. כמה שבועות לפני כן ראיינתי את הזמר המקסים אליאב זוהר ועפתי עליו לגמרי, במיוחד על טוב הלב ושמחת החיים שאפפו אותו כמו הילה לבנה. "איך אתה תמיד נשאר כל כך אופטימי?" שאלתי אותו כשהיינו באולפו שבו הקליט את שיריו החדשים, "איך אתה לא מפחד לרגע מכישלון". זוהר הסביר לי שזה בגלל שהוא מאמין בקב"ה שישמור עליו וכל הזמן מתפלל בקברי צדיקים. "אני פוקד המון כאלו בחודש", הוא אמר, "ותאמיני לי, כשאת מבקשת שם משהו מכל הלב שלך, זה מתגשם, זה עובד".
הוא גרם לזה להישמע כמו משהו מובטח, מין כספומט רוחני גדול, צריך רק להקיש את התפילה הנכונה, ושטרות של הגשמה והצלחה יוצאים החוצה. וזה פיתה אותי כל כך. כן, מתברר שכבר לפני שנה הייתי שבורה קצת. כבר אז, כשבוע לפני 7 באוקטובר חיפשתי נחמה, תשובה אחרת.
כמובן שהעובדה שהעזתי להקשיב לזוהר ולהאמין לו בלי טיפת ציניות עוררה עליי לא מעט זעם בסביבה שלי. אחרי שהראיון התפרסם חברות שלי הביעו מורת רוח על חוסר הביקורתיות שלי למשמע מה שהן כינו "בולשיט פרימטיבי מביך". חילוניות זועמת ומלאת שיפוט שאני מכירה כל כך טוב כי היא חלק מהשבט שלי כבר שנים. העיר שלי מלאה באנשים שמכנים כל דתי בשם "דוס" ומתלוננים על החרדים הטפילים בצורה שכל כך מטפטפת מיצי שנאה. אף פעם לא הצלחתי למצוא את עצמי בשבט הזה, עם האובססיה שלו לכל מה שמדעי ומדויק סטטיסטית ונבדק במעבדה. אני מבינה שמבחינה הגיונית יש להם חתיכת קייס, אבל חיים בלי טיפה אחת של אמונה תמיד הרגישו לי כל כך תפלים, קרים, פשוט חסרי קסם.
שמחתי מאוד כשזוהר הציע לי שאתלווה אליו למסע בין קברי צדיקים, ולקח אותי לקבר רחל בירושלים. אני בחיים לא אשכח איך הגעתי לחדר דחוס מלא בנשים צעירות ומבוגרות. הן עמדו והתפללו מתוך סידור קטן וחיכו בתור כדי להגיע לקבר רחל עצמו. וכשהגעתי לאבן הזו הרגשתי משהו. משהו משך אותי כמו מגנט לגעת באבן החלקה, להתרפק עליה, לדבר לאיזו נוכחות אימהית, מלאת חמלה. כשיצאתי אליאב חיכה לי בכניסה אחרי שהגיח מעזרת הגברים. "נכון מדהים?" הוא אמר לי ועיניו נצצו.
כמה שבועות אחר כך גררתי את רן לקבר שמואל הנביא. באמת שחשבתי שאני אצליח לשחזר את החוויה. בקבר רחל ביקשתי משהו מאוד ספציפי ובדיוק אחרי יומיים הוא התגשם לי, בדיוק כמו שזוהר הבטיח שיקרה. "זה עובד", אמרתי לרן לפני שיצאנו מהבית, "פשוט מבקשים מהצדיק והוא מקשיב, נשבעת לך". אבל כשהגענו לקבר זה פשוט לא היה אותו הדבר. הנשים שירדו איתי נראו לי משועממות, במיוחד האישה הבלונדינית שיצאה ממרצדס ונראתה לי כמו איזו מיליונרית שבאה לקשקש קצת עם הקדוש ברוך הוא לפני שהיא פושטת על קניון ממילא. ניסיתי להתכוונן ולבקש ולהרגיש, אבל כל מה ששמעתי זה את פעימות הלב הספקניות שלי שלא מצליחות לנגן את המוזיקה הנכונה של התפילה.
אני לא זוכרת מה ביקשתי בקבר שמואל באותו יום. כל מה שאני יודעת זה ששום דבר מזה לא התגשם, בטח לא כמו בפוקס הזה שיצא לי בקבר רחל. כי שבוע אחרי בערך הגיע 7 באוקטובר והבהיר לי שלא כל מה שמבקשים בקברי צדיקים מתגשם
אני לא זוכרת מה ביקשתי בקבר שמואל באותו היום. כנראה שמה שאני תמיד מבקשת, להיות טיפה יותר שמחה, אולי גם הצלחה גדולה באיזה פרויקט שעמדתי לעשות. בגלל שאז כבר הייתי בתקופת ההלוואות כנראה ביקשתי עוד כסף, או כמו שאומרים בשפה של קברי צדיקים - שפע. כל מה שאני יודעת זה ששום דבר מזה לא התגשם, בטח לא כמו בפוקס הזה שיצא לי בקבר רחל כשנסעתי עם אליאב. כי שבוע אחרי בערך הגיע 7 באוקטובר, והבהיר לי שלא, לא כל מה שמבקשים בקברי צדיקים מתגשם. "מתברר שהנסיעה לקבר שמואל לא בדיוק עבדה", אמר לי רן בחמיצות כחודש אחר כך. "כן", אמרתי לו, "אלוהים איכזב אותנו ובטח שהוא איכזב את מי שאיבד את כל העולם שלו בטבח".
אבל עכשיו, בעוד סרטון הזיכרונות מתנגן ומראה לי אותי לבושה במטפחת ארגמן כעורה שגרמה לי להיראות כמו מנה של כבדים ביין, אני חושבת שאולי זה לא מדויק. הייתי כמו ילדה קטנה אז, ילדה אנוכית שמבקשת הצלחות קטנות ונוצצות מאלוהים. שנה אחרי 7.10 אני עדיין מתפללת, אבל כבר לא מבקשת כלום לעצמי כמעט. כל מה שהפה שלי ממלמל כשאני עוצמת עיניים זה: "תעשה שהחטופים ישובו הביתה, שהחיילים יחזרו מהקרב בשלום, שהבת שלי והבנות של רן יישארו בריאות". הנפש שלי ראתה יותר מדי עצב ומוות השנה, היא כבר יודעת שלבקש כל דבר אחר חוץ מנס החיים זה אידיוטי. ומעבר לזה, הזהות היהודית הציונית שלי התחזקה כל כך שמשהו נפל בתוכי למקום. אני שייכת למקום הזה, לעם הזה, כמו שלא הרגשתי שייכת אליו מעולם.
רק לפני שנה קניתי לרן באיביי טבעת עתיקה עם כתובת מסתורית בלטינית שתשמש לו קמע. השנה אני מחפשת לו תליון יהודי, משהו שיגן עליו באמת או לפחות יהיה כתוב עליו בעברית. וזה מצחיק, כי פעם עצם המחשבה של להסתובב עם מגן דוד הייתה משהו שמתאים לילדי בר-מצווה, והיום החברות הכי מעצבות פנים רמת-שרוניות שלי מסתובבות עם שרשרת של מפת ארץ ישראל. וזה מקסים, למרות שיש עדיין את אלו שמקרקרים על הדתה והמשיחיסטים שזוממים ליישב את גוש קטיף. אבל הרוב המוחלט רואים בחלק המתון של הציונות הדתית את העתיד של המדינה שלנו.
אפשר ללעוג לתחושות החדשות האלו, להגיד שזה גל קיטשי של לאומנות, אבל האמת היא שכל מי שטרח לראות ולו קצת מסרטוני הזוועה המחרידים של 7 באוקטובר יודע שזה לא נכון. מה שקרה לי אחרי כשצפיתי בכל המעשים שהנאצים האלו עוללו לנו דמה מאוד למה שקרה לאשת לוט. פתחתי את העינים ופשוט ראיתי את סדום, ראיתי את האכזריות של האויב שלנו בבהירות. ואת זה אסור לי לשכוח עד יום מותי. ומרגע שראיתי את זה, כבר לא מזיז לי יותר מי שונא אותנו בעולם.
ברגע אחד בהיר ומחריד, אנחנו הבנו, יש אור ויש חושך, יש טוב ויש רע בעולם הזה. זה לא אומר שאנחנו מושלמים, רק שאנחנו לא בצד השחור. וכל עוד זה ככה, הצדק איתנו, ולפחות זה מנחם
רק לפני שנה, בכל פעם שהיינו פוגשים חבורה של אנגלים אינטלקטואלים על החוף ביוון ישר הייתי מתחנפת אליהם. אבל היום? מי סופר את הבריטים הנפוחים האלו? היחידים שדעתם מעניינת אותי כרגע הם בני העם שלי. כי ברגע אחד בהיר ומחריד, אנחנו הבנו, יש אור ויש חושך, יש טוב ויש רע בעולם הזה. זה לא אומר שאנחנו מושלמים, רק שאנחנו לא בצד השחור של אוכלי המוות האלו. וכל עוד זה ככה, הצדק איתנו, ולפחות זה מנחם. מי שראה את מה שראינו לעולם לא ישכח, ואולי גם לעולם לא ירגיש יותר מבולבל, או בודד.
ואלו לא רק אנחנו, אלו גם הילדים שלנו, ילדי הטיקטוק שרק לפני שנה עוד התעסקו רק באיזה יעד קסום בחו"ל נבחר לחופשה. הם עדיין מתעסקים בזה, אבל משהו העמיק והשתנה בהם. תחושת שייכות ברורה בתוך עולם שמשתנה לנו מתחת לרגליים בכל יום. ואפשר ממש לראות את זה, איך הם גדלים, מתפללים ומדליקים נרות ולובשים חולצת בטן להופעה של עומר אדם ומתחתנים למרות שהיא חילונית והוא דתי ושמים סוף למחנאות הזאת שבשמה אנחנו עדיין רבים זה עם זה. לא צריך להתפלל לצדיקים כדי שזה יקרה, זה תהליך טבעי.
