כמה שעות לתוך השבי בעזה, עדיין ב-7 באוקטובר, איתי רגב היה בטוח שזה נגמר. הוא הופרד מאחותו מיה רגב ומחברם עומר שם טוב לניתוח ללא הרדמה בבית החולים הקרוב. המחבלים השליכו אותו לרכב שחיכה במקום, ומשם נסע מחבל אחד עם רגב בחזרה למקום השבי. לפתע נעצר הרכב כדי לקחת מחבל נוסף. "מישהו פתח את הדלת מאחורה, זרק משהו על הרצפה ויצא", משחזר רגב. "נסענו שלוש דקות, הגענו לחניה כזו מפלדה, שער חשמלי. היה שם מקום רק לרכב אחד. שאלתי את הנהג, לאן הולכים? הוא שתק, יצא מהדלת וסגר. הייתי באוטו, היה חושך מוחלט, מסביב רגעי אימה בלתי פוסקים. הייתי בטוח שהבחור השני שם פצצה, הנהג יצא - ועכשיו הולכים לפוצץ אותי עם הרכב".
פגישה עם המוות.
"בדיוק ככה. לקחתי את החולצה שלי, שמתי על הראש, אמרתי 'שמע ישראל' בקול. ככה נשארתי דקה בפחד אימים, כשאני בחושך מוחלט עדיין, מחכה לפיצוץ. נפרדתי מהחיים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
זו לא הייתה הפגישה הראשונה של רגב עם המוות בשבי חמאס, גם לא ממש האחרונה. לפעמים אני מביט בו, במהלך הראיון, ומתקשה להאמין שאחרי כל מה שעבר בגיהינום העזתי איתי רגב יושב מולי חי וקיים, בריא, מחייך, מבט של קסם בעיניים. שזוף, שרירי, שלו, הרגליים כבר התחזקו. הדמעות שמגיחות מדי פעם מסגירות את הסערות שמקציפות בפנים. הזיכרון שלו מהשבי עדיין טרי, הוא מתאר את מה שעבר באופן קולח מהרגעים עד לניואנסים העדינים ביותר. כמעט לא מהסס, כמעט לא מודד מילים, לא מייפה, לא חוסך, לא מתנצל. לפעמים ידבר בכעס עצור, תוצאות של מה שעבר בשבי, יאותת שזה הזמן להפסקת סיגריה.
זהו סיפורו הלא-ייאמן של איתי רגב, גיבור-על ללא אפקטים, ששרד 54 יום בשבי מפלצות חמאס מעזה כשהוא פצוע קשה ברגליו, מדמם, כואב, מורעב - ונאלץ להתמודד עם העובדה הקשה שאחותו מיה מופרדת ממנו במהלך השבי. הכאיבו לו בכוונה, ניסו לשחק לו בראש, לעגו לו, ניסו לשבור את רוחו פעם אחר פעם. אבל איתי רגב, ילד בן 19, ניצח. נגד כל הסיכויים. בימים אלה הוא נכנס לתפקיד משחק ראשון בקריירה שלו בסדרת הנוער 'יונייטד היי' בערוץ טין ניק של HOT, שיצרו שחר סגל ואורן יעקובי וביים שי כנות. כדאי לשים לב שחלק מהתיאורים שרגב חולק עשויים להיות קשים לקריאה.
אתם חוזרים איתנו לימים הראשונים של אוקטובר 2023. משפחת רגב, כולל מיה ואיתי, מבלה במקסיקו. טיסת החזרה לישראל הוקדמה ל-5 באוקטובר, אבל אמא מירית לא ראתה את ההודעה ובני המשפחה החמיצו את הטיסה. מירית מצאה טיסה חדשה לישראל ב-9 באוקטובר, אבל מיה ואיתי ביקשו לעשות מאמצים כדי להקדים את החזרה לארץ. הם מאוד רצו להגיע למסיבת הנובה ברעים, שקנו אליה כרטיסים מראש. אמא מתעקשת ומוצאת טיסות לישראל ב-6 באוקטובר עם קונקשן של 8 שעות בפרנקפורט. "היינו כל כך נחושים להגיע למסיבה, אז לקחנו למרות הקונקשן הארוך".
הרגבים מגיעים לישראל בטיסה שנוחתת ב-6 באוקטובר בלילה, כך שהם יכולים להמשיך למסיבת הנובה בדרום בשעות הראשונות של 7 באוקטובר, שם הם פוגשים את חברה הטוב של מיה, עומר שם טוב. האחים נפרדים לשעתיים במסיבה עד שאיתי שוב חובר למיה, בשעה 6:20 בבוקר. "אפילו לא יודע למה הגעתי למיה. ראיתם אותם והתחלתי לרקוד".
6:29 בבוקר,7 באוקטובר. בהפקת המסיבה מכבים את המוזיקה. האזעקות נשמעות ברעים, חדירת המחבלים התחילה, מטחי יריות ראשונים. חוגגים בורחים בבהלה. מיה, איתי ועומר החליטו לעמוד ליד המכוניות שבהן הגיעו למסיבה. ברקע הם שמעו קולות ראשונים של פציעות וזעקות. מיה ואיתי הרימו טלפון ראשון לאבא אילן, סיפרו מה קורה והבטיחו לעלות על רכב חזרה כשיירגע. במקביל, חוגגים מהמסיבה שמיהרו לצאת - נרצחו או נחטפו. רולטת החיים מסמנת על אור ירוק, בינתיים, למיה ואיתי רגב.
רגב נזכר איך הדקות במסיבה עברו, כשמסביב צרחות אימים פילחו את האוויר. "אחד השוטרים מגיע אלינו ואומר, 'לא מבין למה אתם פה. מישהי כבר קיבלה כדור בראש ונרצחה. תברחו'. מיה ואני נכנסו לרכב אחד, עומר ואורי דנינו ז"ל נסעו ברכב שלפניהם. נכנסנו לפקק של המון רכבים שרצו לצאת. פתאום עוד מישהו צעק 'מחבלים'. כל הדלתות נפתחו ואנשים התחילו לרוץ".
"אחד השוטרים אמר לנו 'אני לא מבין למה אתם פה, מישהי כבר קיבלה כדור בראש ונרצחה, תברחו'"
בחצי השעה הבאה ירוצו מיה, איתי ועומר ללא הפסקה בשטח מסיבת הנובה. בשלב הזה שלח עומר שם טוב מיקום לאורי דנינו ז"ל, שמחליט לעזור לחבורה ונכנס לנהוג באחד הרכבים. "מיה ואני נכנסנו מאחור, נסענו במשך שבע דקות ככה, על כביש 232. בדרך ראיתי גופות בכל מקום. אבא התקשר ולא עניתי לו. ידעתי שאם הוא שומע את היריות, הוא ישר יבוא לפה. מה שעוד הפחיד אותי היה ששמעתי צעקות מרחוק, יריות - ואז שקט. הבנתי בדיוק מה זה. אחרי כמה דקות מיה התקשרה לאבא, ואז הגיע הטנדר של מחבלים שחסם אותנו".
ללא מוצא.
"כן. היו שם בערך עשרה מחבלי חמאס שהתחילו לירות עלינו. מיה צעקה, 'אבא, ירו בי!' באותו רגע פרקו עלינו חמש מחסניות לדעתי. הרגשתי שריפה בתוך הרגל, והבנתי שירו בי. פגע בי כדור שחצה את שתי הרגליים באזור המפשעה, מרגל שמאל הוא עבר לרגל ימין. שמעתי עוד יריות, ראיתי את המחבלים, נתתי צרחה. אבא ענה למיה בדיוק כשאני צרחתי ואז גם ירו בה. המחבלים ירדו מהטנדר והתחילו ללכת לרכב שלנו, שנעצר מהיריות. מהרגע הזה לא ידענו מה קרה לאורי. חזרתי הביתה בתקווה לשמוע שהוא פה בארץ".
אורי דנינו ז"ל נחטף בנפרד ובסוף אוגוסט נרצח במנהרה בעזה יחד עם כרמל גת, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, הירש גולדברג-פולין ואלמוג סרוסי זיכרונם לברכה.
בחזרה לנובה. המחבלים מתקרבים בנשקים שלופים לרכב שבו נמצאים האחים רגב. "ואני אומר לעצמי, טוב, אלה הרגעים האחרונים שלי. הייתי בטוח שהם באים לוודא הריגה מקרוב. מחבל פתח את הדלת, שם על עומר את הנשק וביקש ממנו לצאת מהרכב. עומר יצא, אחריו אני יצאתי, מחבל אחד תפס אותי בחולצה מאחורה, גרר אותי ואז הגענו לטנדר שלהם. הוא נתן לי בעיטה משפילה בגב והפיל אותי אל הכביש".
איפה מיה הייתה בינתיים?
"מחוץ לרכב של אורי, נשענת עליו, פצועה מאוד. הסתכלתי על הרגל שלה וחשבתי שהיא בלי רגל או שהיא כבר לא בחיים. אבל אז ראיתי שהיא בחיים ובוכה מאוד, הרגל מרוסקת, נוזלת, מתנדנדת".
עזבנו אותך על הקרקע.
"שכבתי על הבטן עם הידיים על הראש וקיללו אותי בערבית, נתנו לי בעיטות בגוף. מאחוריך לפחות שמונה גברים עם נשקים שאין לך סיכוי מולם. אחרי דקה אני ראיתי שלולית של דם שהתחילה להתרחב מהרגל שלי. התחלתי להילחץ. הבנתי שזו פציעה רצינית ושאיבדתי דם".
ביקשת מים, טיפול, משהו?
"כלום. פחדתי כי הם נראו משוגעים, עם עיניים רעות, לא הפסיקו לצרוח, חשפו שיניים. לדעתי הם היו מסוממים, כי הרוע לא היה אנושי. הם חטפו אנשים בלי יד. איך אפשר להכניס לרכב איש בלי יד ולהישאר 'רגיל'?".
מיה רגב הושלכה מהרכב גם היא. "ראיתי שלושה מחבלים שהקיפו אותה. עשו לה משהו ברגל הפצועה והיא רק צרחה. התברר לי אחרי שהדביקו לה את כף הרגל בסלוטייפ, כי הכף ממש נפלה. אחרי דקה ששכבתי על הכביש אחד המחבלים בא, החליט שהוא נעמד עליי. עמד לי על הגב עם הקנה של הנשק, כיוון לי לראש, ככה עמד שתי דקות. זה היה חם מאוד פיזית, העור שלי בער, אבל לא התייחסתי לזה באותם רגעים. אלה היו שתי דקות של פחד משתק. בכל שנייה שעברה הייתי בטוח שהראש שלי עומד להתפוצץ. נפרדתי מהחיים. אחרי שתי דקות המחבל פשוט הרים את הנשק, קשר לי את הידיים מאחור. היו לי חורים פתוחים בשתי הרגליים וכדור תקוע ברגל ימין. העלו אותי לטנדר, גם את עומר, שלא נפצע, ומיה מקדימה".
מה קרה ברכב?
"הם התנהגו כמו חיות. כל אחד צרח, כל מחבל בתורו בא, הסתכל עלינו בעיניים וקילל אותנו מקרוב. קיבלתי סטירות לפנים, הרבה. למיה משכו בשיער באלימות והראו את הפרצוף שלה, התגאו בזה. היה איזה רגע שהמחבל שואל אותנו אם אנחנו אוהבים את ישראל, אנחנו אמרנו לו שלא, הוא הסתכל אליי קרוב בעיניים ואמר, 'כזב, שקרן', והעיף לי סטירה. תשעה מחבלים שם, עומר ואני שוכבים בטנדר, הם עדיין כל הזמן מקללים, יורקים".
8 צפייה בגלריה
איתי רגב מבקר באתר ההנצחה של הנובה. "אחרי חמש דקות של נסיעה לא ראיתי כלום, רק שמתי מלא צעקות 'אללה אכבר' בערבית והבנו שנכנסנו לעזה"
(צילום: Amir Levy, GettyImages)
מיה ואיתי רגב, יחד עם עומר שם טוב, נחטפו לעזה ברכב דוהר. "150 קמ"ש בטנדר. שנינו שכבנו בטנדר, מיה מקדימה ליד הנהג. לידה שני מחבלים ולידנו עוד שבעה. כל הנסיעה צרחות, קללות, לפני שהתחלנו את הנסיעה אחד המחבלים שיחרר אר-פי-ג'י. לא יודע לאן. אני לא יודע אם הוא שם לב, או עשה בכוונה, אבל האר-פי-ג'י שלו ישב לי על המותן. זה היה לוהט, עשה לי כווייה גדולה. הרגשתי שאני נשרף. נשארה לי צלקת קטנה. אחרי חמש דקות של נסיעה לא ראיתי כלום. רק שמעתי מלא צעקות 'אללה אכבר' בערבית והבנו שנכנסנו לעזה. הגענו, עשינו סיבוב חמש דקות בעזה. שמעתי מלא צרחות, הייתי בשוק רציני שאנחנו בעזה. אמרתי לעצמי, אם הביאו אותי לפה חי, מה רוצים לעשות לי?"
רגב הפצוע כבר התפתל מכאבים ברכב. "בזמן הנסיעה המחבל שאל אותי בעברית אם אני צריך טיפול. שאל, 'אתה צריך בית חולים? אמרתי לו שכן, כל הזמן, אבל לא ראיתי חמלה. הוא צרח עליי, 'שקרן, לא קרה לך כלום, לא כואב לך'. או שאמר כדי להשפיל אותי, 'למה אתה צריך בית חולים? בגלל חמאס. בגלל שירינו בך'".
הכל בעברית?
"ידע עברית מצוין. הוא שאל, 'אתם אוהבים את ישראל?' ונתן לנו כאפות, לא משנה מה ענינו. הוא שאל אותנו ארבע פעמים אם אנחנו יודעים ערבית. ואנחנו בכל פעם אמרנו שלא".
הרכב עם שלושת החטופים הגיע למקום השבי הראשון בעזה. "בניין של שלוש קומות, אין לובי, הכל בטון כזה מפורק. לא הייתה שם דלת בכלל. הגענו סביב תשע בבוקר, השיחה עם אבא הייתה ברבע לתשע, ככה שהכל קרה מהר. הורידו מהרכב את שלושתנו, הכניסו אותנו לתוך הבית, כדי שאף אחד לא יראה. היו עדיין הרבה אנשים ברחובות, כמו מסיבה שלמה בעזה. אחד המחבלים פתח מנהרה באמצעות ידית שבתוך הרצפה. מיה, עומר ואני הסתכלנו אחד על השני והיינו בהלם שזה המקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו. מבטים של שוק. לא עיכלנו את הסיטואציה".
מנסים לבקש משהו, בוכים?
"הלם. אף אחד לא אומר שום דבר. הם התחילו להוריד אותנו במנהרה על ידי דלי מחובר לחוט. עומר ירד ראשון ונכנס לתוך הדלי ממש, מצטמק. הוא במנהרה, הם העלו את הדלי, הורידו אותי. מאוד כאב לי בגלל הרגליים, אבל ירדתי ולא דיברתי. הורידו את מיה, שלא הפסיקה לצרוח, כי הזיזו לה את הרגל. הושיבו את מיה בצד שמאל של המנהרה, קרוב לקיר. אותי בצד ימין. הידיים כפותות כל הזמן. הרגליים שלי לא. שמו את עומר בצד אחר של המנהרה".
"הורידו אותנו במנהרה על ידי דלי מחובר לחוט. במנהרה היו עשרות מחבלים שלא הפסיקו לצרוח ולשמוח ולעשות פרצופים מפחידים, לקל. הצמידו לי אקדח לראש"
ברוכים הבאים לגיהינום, אין תיאור קולע יותר. "במנהרה היו עשרה מחבלים שלא הפסיקו לצרוח ולשמוח ולעשות פרצופים מפחידים, לקלל. מה שראית בסרטון החטיפה של התצפיתניות? זה בדיוק הווייב. הצמידו לי אקדח לראש. שכבתי במנהרה, מיה שלושה מטר לצידי, עומר בפינה אחרת לגמרי, כפות. היה לי קשר עין עם מיה. ראיתי מסביבה חמישה מחבלים שמנסים לטפל לה ברגל, ושמעתי אותה צורחת. איתי היה מחבל אחד שהביא ערכת עזרה ראשונה והתחיל לחבוש לי את הרגל".
רגע ראשון של אנושיות?
"אולי שתי שניות. בזמן שהמחבל חבש אותי הסתכלתי על מה שקרה סביבנו, ולא הייתה בי טיפה של תקווה. פשוט ידעתי שמתישהו הולכים להרוג אותי, אין מצב שיחזיקו אותי בחיים בכלל. הסתכלתי על מיה, קראתי לה. היא הסתכלה עליי. אמרתי לה מיה, תבקשי משהו אחרון, אנחנו לא נחזיק פה יותר מדי מעמד. אנחנו הולכים למות. היא הזכירה לי את המשפט הזה כשחזרתי מהשבי".
כאן הופרד עומר שם טוב מהאחים רגב, שנשלחו לסוג של טיפול רפואי בבית חולים באזור ועברו שוב את מסע ההשפלה בעזה. "יש אנשים ברכב שצחקו, צילמו אותנו, עשו איתנו סלפי, שלחו לחברים שלהם. מיה מאחורה אמרה לי, 'איבדתי מלא דם, התחבושות שלי מלאות'. היא צרחה מכאבים. אחרי עשר דקות של נסיעה זה שישב עליי יצא מהרכב ונשארנו רק עם הנהג. מיה אמרה לי, 'אני עומדת להתעלף, אני מאבדת דם, חייבת מים'".
חמש דקות עברו, מיה רגב מאבדת מכוחה, אחד המחבלים הגיע, פתח את הדלת ויחד עם כמה מחבריו העלה אותה על אלונקה, שמוכנסת לבית החולים. "נשארתי ברכב לבד, חמש דקות. אין אף אחד. חמישה אנשים באו, הוציאו אותי מהרכב לאלונקה וכיסו אותי בסדין לבן גדול לבית החולים. לא ראיתי את מיה שם, הייתי מודאג. אני זוכר שחשבתי באותו רגע איך יכול להיות שהגעתי לסיטואציה כזו ואם אני הולך למות כאן".
איך אתה לבוש כל הזמן הזה?
"מכנס קצר, חולצה קצרה, את הנעליים הורידו לי בטנדר. גם אם כפות הרגליים שלי נפצעו חזק, לא שמתי לב לזה. מה זה ליד כדור ברגל? הורידו לי את הסדין בבת אחת וראיתי בתוך החדר שבעה מחבלים עם כלי נשק, כל אחד יותר מפחיד מהשני. הם הסתכלו עליי בחיוך רע. ראיתי שם עוד מישהו בבגדים של רופא. מזיע, מפוחד, מבוהל, רואים בעיניים שלו. שכבתי על האלונקה, הסתכלתי למעלה וראיתי מול הפרצוף שלי ממש, מרחק של מילימטר אולי, את שבעת המחבלים ודוקטור אחד מבוהל. סצנה מאוד מפחידה. אפשר להגיד שנכנסתי שם לפחד מוות".
שוב אין מילים.
"היה שם מחבל אחד שנעמד מולי, כשהייתי על הרצפה, וכל פעם עשה לי שקט ואת הסימן עם האצבע על הגרון, כלומר אם לא תהיה בשקט, נהרוג אותך. ראיתי שהמחבלים מדברים עם הרופא, אמרו לו מה לעשות. לכל אורך הזמן הזה כל מחבל מגיע עם הפרצוף שלו ומצמיד אותו אליי, מחייך, מנסה להשפיל".
מוציאים לך את הקליע ללא הרדמה כלשהי.
"לפני שהרופא ניגש עם המלקחיים לרגל, אחד המחבלים אמר לי, 'תהיה בשקט, כי אם לא, נהרוג אותך'. הדוקטור לקח את המלקחיים והוציא את הכדור מרגל ימין. הבנתי שהוא עומד לעשות את זה בלי הרדמה, בלי לתת לי משכך כאבים. רציתי לצרוח, אבל נשכתי את השפתיים, אחר כך הייתי על האלונקה, כיסו אותי עם הסדין הלבן, הוציאו. הכניסו אותי בחזרה לרכב. מיה לא שם, אני שואל איפה היא, והם אומרים שעדיין בבית החולים".
הרכב שבו רגב עשה את דרכו בחזרה למקום השבי, לפתע נעצר כדי לקחת מחבל נוסף. רגב הוחזר לבניין הנטוש והוכנס לחדר שבו שבוי עומר שם טוב. "ראיתי את עומר יושב על הרצפה, קצת נרגעתי שאני לא לבד. היו ארבעה אנשים בתוך החדר. עומר ואני הסתכלו אחד על השני, ממש רצינו לדבר, אבל פחדנו אז שתקנו. הם יצאו רק אחרי שעה, השאירו אותנו לבד. סיפרתי לו מה עברתי, הוא לא עיכל".
8 צפייה בגלריה
מיה רגב ביום שחרורה משבי חמאס. "ראיתי אותה מבוהלת ומפוחדת. התחלתי להרגיש מחנק בגרון, הבנתי שהולכת להיות סיטואציה קשה"
אחרי שעה נפתחה הדלת, מיה רגב הגיעה מהטיפול הקשה שעברה בבית החולים. "כל הראש שלה היה חבוש, הרגל עם תחבושת ענקית. השכיבו אותה על המיטה והיא אמרה שהיא חייבת שירותים. לי ולעומר היה דלי, הם העלו אותה למעלה, ולא ראיתי אותה יומיים מאז".
הפגישה המחודשת לא הייתה קלה. "הושיבו אותי בכיסא ליד המיטה שלה. ראיתי את מיה מבוהלת, מפוחדת כי הלכו לפתוח לה את החבישה. ראיתי את הרגל שלה, זה היה מראה מזעזע. כף הרגל התנדנדה. ישבתי שם והתחלתי להרגיש מחנק בגרון כי ראיתי אותה במצב כזה וידעתי שהרגל במצב נוראי. הבנתי שהולכת להיות סיטואציה קשה ולא ידעתי עד כמה אני מוכן אליה. עומר היה שם, ישב ליד מיה מהצד השני".
אחרי יומיים מיה רגב הובלה לטיפול בהול בבית החולים, מאחר שהמחבלים מבינים שהרגל שלה בסכנה, ומשם עלולה להישקף סכנה לחייה. הם צריכים את החטופים בחיים. "יום אחד אני שומע הרבה ריצות מלמעלה, מעבר לדלת שלנו. בלגן. אחד השובים פתח את הדלת, הכניס את הראש, מזיע, מתנשף, ואמר: 'מיה עכשיו הולכת לבית החולים'. דאגתי מאוד. הפיצוצים בחוץ גברו כל יום והיה לי ברור שמיה יכולה להיפגע בדרך מההפצצות. הייתי שעות במתח. הייתה חצי שעה ללא הפגזה הפסקה ואחריה אמרו לנו, 'מיה הגיעה לבית החולים'. זו הייתה אנחת רווחה של החיים".
אחרי שבוע בשבי המחבלים קיבלו הוראה להעביר את רגב ושם טוב לבניין אחר. במקום החדש פעלה לפעמים טלוויזיה וכך שמע רגב לראשונה בשבי מנציג ישראלי כלשהו, ראש הממשלה, בנימין נתניהו. "בכל פעם שהיינו צריכים לשירותים היה דלי בחדר, אבל אם השומרים היו בבית, הם היו נותנים לנו לעלות לשירותים. באחת הפעמים שיצאנו, אני רואה טלוויזיה פתוחה ואת ביבי מדבר. זה היה ממש לחצי דקה, כי אתה לא יכול לעמוד שם יותר מדי אחרי שיצאת מהחדר. המשפט היחיד ששמענו היה: 'להשמיד את ארגון הטרור חמאס'".
שמחזיק בכם בשבי בדיוק כרגע. רגע קשה.
"שמע, שנינו היינו בבאסה, לא שמחנו לשמוע את זה. אני כרגע נמצא עם חמאס. כרגע כל מה שיגידו לי, אני אעשה, והוא רוצה להשמיד את ארגון הטרור. לא שמעתי כלום על החטופים, שמעתי רק 'להשמיד את חמאס', ואנחנו בתוך הבתים שלהם. זו הרגשה נוראית שקשה להסביר".
הפצצות חיל האוויר מתגברות בסביבת הבית שבו שבויים רגב ושם טוב. "בוקר אחד התעוררנו לפיצוץ ענק קרוב אלינו, לא נורמלי בווליום. הבית רעד. השובה שלנו פתח את הדלת, שאל, 'הכל בסדר?' אומרים לו 'כן'. הוא הלך לשבע שעות, לדעתי כי נגמרו לנו המים. פתאום הוא הגיע, מלא באבק, מסריח, ואמר: הדוד שלי היה נשוי לשלוש נשים, שתיים מהן נהרגו בפיצוץ הזה ואיתן עוד ארבעה ילדים שלו. מחר אתם עוזבים את הבית. חזרנו לבית הקודם שכבר היה נטוש לגמרי. המחבל אומר לנו שהוא לוקח מזרן ושהוא יישן בסמוך לבית, כי הוא מפחד שיפציצו את הבניין שלנו".
מעודד מאוד.
"פחד אלוהים. נשארנו לבד. הוא בא כל בוקר וערב להביא אוכל, לפעמים היה בא בצהריים. ישבנו לדבר איתו כמה פעמים. סיפרנו לו על המשפחות שלנו, הוא סיפר על משפחה שיש לו באמריקה. דיברנו על האיסלאם. הגענו עד למחירים של רכבים בישראל לעומת עזה. אצלם זה זול מאוד. אתה מוצא על מה לדבר".
אתה מתיידד אפילו?
"לא. אני חושב שפשוט דיברנו ברגע הזה ספציפית באופן אנושי. שרתי יום אחד את 'יא מאמא' בשביל אמא שלי, של עידן רייכל ושמעון בוסקילה. המחבל עצר אותי באמצע השיר ועל אותו לחן שר בערבית: 'איתי בעזה, לא אמא, לא אבא' - וצחק לי בפנים. אז אתה יכול לקחת את זה למקום של לגעת בך ולהיעלב, אבל העדפתי שכל זה לא יחדור אליי. הסתכלתי עליו, חייכתי ואמרתי לו, 'כן, מה נעשה'?"
איך ישנים בין כל ההפגזות?
"בדיוק ככה. נרדם, מתעורר מפיצוץ, סבבה, חוזר לישון. אתה לא יכול לישון יותר מדי, כי יש חושך מוקדם. נרדמים בדרך כלל בשבע בערב וקמים כשיש אור. פחדנו. כשהגענו לבית הזה אמרו לנו שזה ליום-יומיים, אבל הימים עוברים, אנחנו שם, אפילו המחבל לא רוצה לישון בבניין. ככה היה שבוע וחצי. ביום האחרון המחבל פותח לנו את הדלת באמצע הלילה, בצורה חזקה, 'יאללה-יאללה שבאב'. כולו ממהר. מתארגנים מהר, יוצאים מהבית. הולכים חמש דקות. מגיעים לבית שלא ראינו. היה שם השובה שלנו ועוד אחד שהכרנו מקודם. העלו אותנו לקומה העליונה, שמו לנו שני מזרנים ואמרנו לנו שאנחנו הולכים להיות פה לבד ושהם יבואו פעם בלילה, להביא אוכל ומים ליום שלם".
לא חשבתם לברוח הפעם?
"לא, זה רק בסרטים. לאן אברח? אגב, זה היה בית בלי מקלחת, שירותים כן. בעזה הכל מוזר. ביום השני שם התעוררנו בבוקר מפיצוץ ענק שנמשך דקה וחצי. כל הבית רועד. אין פיצוץ כזה. נכנס לנו המון אבק לחלון. אתה לא רואה כלום, הכל שחור, מלא רסיסים, חלונות מנופצים. היינו בטוחים שהפגז הבא הולך להגיע אלינו כי הכל עדיין רעד בחוץ. לא יכולנו לצאת, נעלו הכל. אחרי חמש דקות השובה שלנו נכנס, אומר שמאה מטר מפה, עשרה בתים נפלו. אבל הכל טוב. נשארים בבית הזה".
הכל ממש טוב.
"כנראה, כי בבית הזה נשארנו למשך חודש לבד. הרעב התגבר. אכלתי אולי רבע ממה שאני רגיל ביום. אתה כל הזמן רעב".
"לא חשבנו לברוח, זה רק בסרטים. גם לאן אני אברח? ביום השני בבית התעוררנו מפיצוץ ענק שנמשך דקה וחצי, היינו בטוחים שהפגז הבא הולך להגיע אלינו, כי הכל עדיין רעד בחוץ"
בימים האחרונים של השבי המחבלים התחילו לפזר רמזים על עסקת שבויים. הוא אומר לפעמים 'ישראל, מצרים, קטאר, טוק סוויץ'. ואז הוא בא יום למחרת ואומר, 'לא, לא סוויץ'. פתאום יום אחד הוא שואל מה המידה שלנו בנעליים. אמרנו, '43, למה צריך?' הוא אומר, 'אולי תהיה עסקה, צריך לקנות לכם נעליים'".
מריחים את החופש?
"כן, אבל עדיין לא מבסוטים כי הבנו לגמרי כבר שהוא משחק קר-חם. אבל כן אמרנו, נעליים זה כבר רציני. אבל אחרי שלושה ימים הוא אומר לנו 'לא, אין עסקה'. ייאוש".
אוי.
"עומר ואני דיברנו בינינו הפעם ואמרנו, לא משנה מה הוא אומר, אנחנו כבר לא מצפים לכלום. לא משחקים יותר בזה. נגמר. יום אחד הוא נכנס ואמר שיש הפסקת אש ויש עסקה. הוא הסביר: העסקה כוללת ילדים ונשים שחטופים. ואז עומר ואני אומרים טוב, אנחנו לא בעסקה. הוא שואל אותי בן כמה אני, עניתי '18'. ואז הוא אומר לי, 'אתה, אולי תצא. עומר, אני לא יודע'. אחרי שיצא אמרתי לעומר, 'אני לא ילד, אני לא אצא, ילדים זה גיל עשר'. עומר אומר לי שאולי כן. אמרתי לו, 'אין מצב שאני יוצא ואתה נשאר'. עומר ענה, 'ברור שתצא, תציל את החיים שלך'. התחלנו להתווכח על זה קצת, אבל ברוח טובה. בדיעבד, לו הייתי יודע שעומר נשאר בשבי, לא הייתי מסכים ללכת".
יומיים אחרי מקבל איתי רגב את הבשורה הכי טובה שהוא רצה לשמוע. "המחבל אמר לנו, 'מיה כבר השתחררה, היא בבית'. רציתי לצעוק יש, אבל התאפקתי. מאותו רגע כבר לא היה אכפת לי מכלום, כולי מחויך, כן עסקה, לא עסקה, אחותי בבית. כל החודשיים האלה דאגתי למיה ולי. אמרתי שלגבי עצמי אתמודד".
8 צפייה בגלריה
עומר שם טוב. "אם הייתי יודע שהוא נשאר בשבי לא הייתי מסכים ללכת"
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
לא חששתם ששוב הוא משחק לכם בראש?
"הפעם לא, כי נגמרו הפיצוצים לגמרי. הייתה הפסקת אש, הבנתי שקורה משהו. יום אחרי שמיה השתחררה, הוא נכנס אלינו בשש בערב ואומר לעומר ולי, אחד מכם צריך לעזוב את הדירה, צריך להתפצל. החלטנו שאני אעזוב את הדירה. בשתיים בלילה הוא אומר לי, 'איתי, בוא'. עומר ואני נותנים חיבוק, המחבל אומר שאולי עוד כמה ימים שנינו נהיה ביחד שוב. עומר אמר לי, 'אני אוהב אותך'. אמרתי לו, 'עומר, אחי, אוהב אותך תישאר חזק'. המחבל זירז אותי".
רגב מועבר לבד לדירה הקודמת, הבית של הדוד העצבני מהפרק הקודם. "איך שאני מגיע לבית, המחבל אומר לי, 'או שאתה חוזר מחר בעסקה או שאתה חוזר בעוד יומיים'. שאלתי, 'ווחתיש עומר, מה איתו?' והוא אמר, 'אולי עומר יחזור ואולי לא. אני לא יודע'".
אתה לבד גם בימים האלה?
"לגמרי לבד. שניים מהשובים שלי לקחו אותי לשטחי הכינוס. אחד נוהג, אחד לידו, אחד מאחור יושב לידי, עם נשק עליו. מכניסים אותי לחדר, ושם אני רואה עוד תשעה חטופים ישראלים ועוד 17 מחבלים. כל המקום מחבלים. הייתי בשוק".
אבל כבר הבנת שיש עוד חטופים.
"מי חשב על כזה דבר? בשעה הראשונה הייתי בהלם, לא הבנתי את הסיטואציה. נכנסתי לחדר, ראיתי את מורן סטלה ינאי. היא אמרה לי, 'תירגע, הכל בסדר, אפשר לדבר'. ואז קראו לי לעשות סרטון עם מורן. יש צלם, שני מחבלים ואחד מהם ידע אנגלית טוב ואמר לי, 'תגיד למצלמה, נתניהו תפסיק את המלחמה, אתה הורג מלא ילדים'. מורן מסבירה לי, 'תעשה את זה רגוע, אל תראה שאתה מפוחד'. אמרתי בעברית, ביקשו לצלם גם באנגלית. דיקלמתי, ואז החזירו אותי לחדר יחד עם מורן. הסרטון הזה לא עלה עד היום".
היית מורעב. הגיע אוכל ביום הזה?
"פתאום הם פרסו על השולחן ערימה של פיתות, טונה, חלווה. אתה רואה את כל החטופים קופצים על השולחן, אוכלים באטרף ואתה מבין שכולם היו פה רעבים, שכולם באותה סיטואציה. אחרי שתי דקות הצטרפתי אליהם ואכלתי גם קצת. דיברנו בינינו בלחש, בקטנה, לא החלפנו חוויות יותר מדי".
"פתאום המחבלים פרסו על השולחן ערימה של פיתות, טונה וחלווה. כל החטופים קפצו על השולחן, אכלו באטרף ואתה מבין שכולם היו פה רעבים, שכולם באותה סיטואציה"
הם ידעו שם שאתה אח של מיה?
"לדעתי רק באמצע ככה היו שם מי שהבינו שאנחנו אחים, אבל לא כולם ידעו את זה. אחד המחבלים שומע אותי שם מדבר עם מורן ואומר לי, 'פה שכבה מישהי שהרגל שלה שבורה'. אמרתי לו שזו מיה, אחותי. ואז הוא מסתכל ואומר, 'אינתה אח של מיה?' אמרתי כן. ואתה רואה את כל המחבלים ממלמלים, 'זה אח של מיה, אח של מיה'. ואז המחבל ההוא מתיישב לידי ושואל, 'רוצה משהו לאכול, לשתות?' אמרתי שלא. ככה פעמיים הוא שואל מה בא לי, ואז אני אומר לו, 'אוקיי, אפשר לעשן?' הוא לוקח אותי ביד ואומר לי, 'בוא'. מורן אומרת, 'אני באה איתכם לעשן'. אבל המחבל עונה, 'רק איתי מעשן עכשיו'".
איזו סצנה, פעם אלף.
"ואז אני מוצא את עצמי יושב על ספסל מחוץ לבית. המחבל מוציא לי סיגריה, ומדליק אותה. אני מעשן ליד מחבל עם נשק, ומתחיל לספר לו על החיים שלי עד שהסיגריה נגמרת. אחרי כמה עיכובים יצאנו. הגיע וואן, לקח אותנו לאמבולנס, נסענו וראינו שם כוחות של צה"ל. בדרך אמרו לנו, 'המשפחות מחכות לכם בבסיס חצרים, ואחרי זה תעלו במסוק לבית החולים תל השומר. איתי נוסע לסורוקה כי מיה שם'".
אמא מירית מחבקת את הבן שלה לראשונה מאז 6 באוקטובר. "אמא אומרת לי, 'איתי, הכל בסדר, אני פה איתך. תירגע'. אומרת שמיה ואבא בסורוקה. הייתי נסער. שוחררתי בלילה בין רביעי לחמישי, הייתי ער עד חמישי בלילה. לילה לבן. דיברתי המון עם מיה על כל מה שהיה, וכל המשפחה ישנה במחלקה בסורוקה. החברים באו שבוע אחרי".
לפני החטיפה, התכונן רגב לגיוס לצה"ל ועבר ארבעה מיונים ליחידה מובחרת סודית. "לא אומרים לך מה היחידה. במיון הראשון היו אלף איש, בשני מאה, בשלישי 20 וברביעי בודדים. התקבלתי. לא רציתי להתגייס למקום שאני לא יודע מה הוא, ביקשתי לעצור את המיונים וביקשתי שיבוץ לנח"ל, אבל לא קיבלתי במשך חודשיים הודעה כלשהי וככה נסעתי למקסיקו. כשהייתי במקסיקו, כבר היה לי תאריך גיוס לדצמבר 2023, לא ידעתי לאן. כשהייתי בשבי בעזה, בחור מהמיונים יצר קשר עם אבא שלי ואמר, 'איתי היה אמור להיות ביחידה מובחרת', סיפר לו על היחידה ועד כמה היא חשובה. אבל לא אמר לו מה עושים".
אחרי השבי צה"ל כמובן שיחרר את רגב מגיוס. "לקרבי אני לא יכול להתגייס, כי המסגרת הזו לא נכונה לי במצב שאני נמצא בו היום. פיזית אני יכול, החלמתי. הייתה בי הרבה מוטיבציה להתגייס, אבל הבנתי עם הזמן, אחרי השחרור מעזה, שלהגיע למסגרת צבאית שבה אתה כמובן מקבל הוראות כל הזמן, פחות נכון למצב שלי עכשיו".
שנה אחרי, החיים החדשים של איתי רגב משרטטים ניצחון גדול. הוא נראה מצוין, הרגליים הבריאו, הוא בתהליכי טיפול, מתמחה באגרוף, התחיל קריירה חדשה בתחומי משחק ודוגמנות. גם מערכת יחסים הגיעה. לדבר אחד קשה לו להתרגל, המעמד החדש כילד של כולנו. "פתאום כולם מכירים אותי. בהתחלה אתה אומר סבבה, מדינת ישראל אוהבת אותי. אחרי שלב מסוים אתה אומר, רק שאף אחד לא יכיר אותי, בא לי שיסתכלו עליי כעל בן אדם רגיל. כשאנשים שאתה לא מכיר מדברים איתך, אתה רואה אותם מדברים בשפה אחרת".
מניח שאתה בטיפול פסיכולוגי.
"הצמידו לי פסיכולוג, אבל אין כמעט פסיכולוג בארץ שלמד באמת את המקרה הזה. חושב שאני מרפא את עצמי דרך הספורט, דרך האגרוף שאני עושה. זה ריפוי הרבה יותר טוב מכל טיפול אחר".
משהו מסוים ששינית בהתנהלות?
"אני משתדל כמה שפחות להיות לבד ביומיום שלי. כי כשאני לבד, יש סיכוי גדול שאפול פתאום למחשבות".
רגב שהה בימים האחרונים בניו-יורק יחד עם מיה ועם האב אילן לקראת טקס האמי שבו ייצגו את סרט הדוקו עליהם של יורם זק בתוכנית 'עובדה'. עוד קודם לנסיעה הרגיש את אבק התעשייה עם הצילומים של הסדרה 'יונייטד היי' בערוץ טין ניק של HOT. "אני משחק את גיל, הדמות שמספרת את העלילה. תמיד רציתי לחוות מה זה לשחק, התחום הזה תמיד עניין אותי. גם בבית הספר הייתי במגמת תיאטרון, הייתי מחכה לשיעור הזה כל הזמן. ירון ליכטנשטיין עשה איתי שיחה וגרם לי לסמוך עליו בדבר הזה. חתמתי בסוכנות של ירון ואז הגיעה ההצעה של תפקיד משחק. קראתי את התסריט של הסדרה, התחברתי, אהבתי. אמרתי שאני עף על זה והולך לעשות את זה. בא לי. לקחתי שיעורי משחק עם רעות אלוש, שליוותה אותי לאורך כל הדרך, גם בצילומים".
איך היה על הסט?
"הוקפתי שם באנשים מדהימים. ידעו מי אני, ידעו מה הסיפור שלי, לא הרגשתי חדש, אלא בבית. נתנו לי גם הרגשה טובה".
מה דעתך על סוגיית החטופים?
"אני לא מקבל את ההחלטות כמובן, אבל צריך לעשות כל דבר שייגמר בזה שכל מי שנמצא בעזה יחזור הביתה חי, בריא, שלם, יתאחד עם המשפחה שלו. לא משנה באיזו דרך, רק להחזיר אותם הביתה חיים. אני יודע טוב מאוד מה הם עוברים שם. זה סיוט מתמשך שאף אחד לא מאחל לשונאים שלו, פרט לחמאס. אני לא מעכל שזה נמשך כל כך הרבה זמן. בחיים לא חשבתי, גם כשחזרתי, שזה ייקח שנה, אולי יותר".
יש בך שנאה כלפי השובים, כלפי מי שהיה איתך, עם מיה?
"ברור שיש, יש בי סוג של יצר נקמה ובמקום הזה אני מרגיש שאני חסין מפחד. יש לי את החלומות, אני נבהל מרעשים, אבל מצד שני עברתי את הדבר הכי מפחיד שאולי מישהו יכול לעבור ולא חושב שעוד משהו יכול להפחיד אותי".
ניצחת.
"אמרתי לפסיכולוג שלי לא מזמן שהייתי בן אדם עם פיוז מאוד קצר. מתעצבן מכל שטות הכי קטנה בעולם. אם מישהו היה מדבר לא בכבוד, זה היה מעצבן אותי. מ-7 באוקטובר התייחסו אליי מגעיל, הרביצו לי, קיללו אותי, איימו על חיי, הכאיבו לי, לעגו לי, למשפחה שלי. הייתי בסיטואציה שאני לא יכול להגיב בה על דברים שעושים לי. אתה לומד שיעור באיפוק. תמיד תהיה בי שנאה לשובים שלי על הדברים שעשו לי".
אתה יודע מי מהם חוסל, אם בכלל?
"לא יודע. גם אם קרה".
הוא בזוגיות זה מספר חודשים עם מאיה אלמוזנינו, בת 19. "הכרנו דרך חברים משותפים בתחילת מרץ. הייתי בזוגיות בתיכון, אבל אף פעם לא חיפשתי זוגיות, אמרתי מה שקורה קורה. ואז הכרתי את מאיה, והיא בחורה מדהימה, היה לי כיף איתה ברמות בפגישה הראשונה והשנייה. יצאנו לבר קרוב לבית שלי, בהרצליה. וזה המשיך לאט-לאט".
אתרי הרכילויות דאגו להבליט שהיא מקבוצת פתאל.
"אמא שלה מנכ"לית מלונות פתאל. כן, אבל זה נגיד לא אכפת לי. יש זוגיות, לא מתבייש בה, מי שרוצה שיכתוב מה שהוא רוצה, אני אפרסם מה שאני אפרסם. למאיה זה לא הפריע עד עכשיו".
מתחילות איתך הרבה?
"כן. אם זה באינסטגרם, ברשתות, או פנים אל פנים. שמע, אני מאוד מעריך את האומץ של בחורות לבוא ולהתחיל. אבל בחודשים האחרונים אני כבר עונה שיש לי חברה".
