ב-30 באפריל 1980 תקפו שישה חמושים את השוטר הבריטי שניצב בשער הכניסה לבניין השגרירות האיראנית בלונדון, ברחוב פרינס'ס גייט שבמרכז העיר, סמוך להייד פארק ואולם אלברט הול, והשתלטו על הבניין. 25 גברים ונשים שהו באותה עת בבניין המפואר, עובדי ועובדות השגרירות, עיתונאי וצלם של ה-BBC, איש עסקים אפגני שבא למקום להסדיר אשרת כניסה לטהרן ועיתונאי ממוצא סורי, שליח ותיק של עיתון לבנוני בבירה הבריטית. לעיתונאי זה, מוסטפה קרקוטי שמו, ולשוטר הפגוע יהיה תפקיד מכריע בהשתלשלות האירוע בימים הבאים.
דבר ההשתלטות נפוץ מהר מאוד והזעיק למקום אנשי משטרה, צבא, אמבולנסים ואט-אט גם עיתונאים. ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, שעדיין לא מלאה שנה לכהונתה, ביקשה לברר את זהות הטרוריסטים הנצורים ואת דרישותיהם, אך בשלב זה לאיש לא היו תשובות ברורות לפשר התקיפה. החשדות וההשערות הופנו באופן טבעי לפרשה שהתגלגלה באותם ימים אלפי קילומטרים מלונדון והסעירה את העולם: ב-4 בנובמבר 1979 השתלטו סטודנטים איראנים בחסות משטר האייתוללות החדש על בניין השגרירות של ארצות הברית וכלאו בו עשרות בני ערובה. מנהיג הרפובליקה האיסלאמית, האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, כינה את ארצות הברית "השטן הגדול", וחסידיו הבינו את המסר. ניסיונות להסיר את המצור באמצעים דיפלומטיים לא עלו יפה, ובליל 25 באפריל, ימים אחדים לפני אירועי לונדון, נכשל באורח קשה וכואב המבצע של הנשיא קרטר והחיילים המיוחדים שנשלחו לשחרר את בני הערובה בשגרירות. ועם זאת, לאפשרות שאנשי המשטר החדש בטהרן הם הטרוריסטים של המבצע בלונדון לא הייתה היתכנות סבירה. ההודעה הראשונה של תוקפי השגרירות פיזרה את הספקות. לא אנשי האייתוללות הם הטרוריסטים אלא דווקא מתנגדיו. התוקפים הזדהו כערבים-איראנים, סונים, הנאבקים במשטר השיעי המדכא של ארצם ופועלים לניתוקה של מולדתם "ערביסטאן" משלטונה של טהרן הרצחנית והנצלנית. אנשי משרד החוץ בלונדון התקשו למצוא את ערביסטן במפה, אך עד מהרה התברר להם כי בשם זה מכנים בני המיעוט הערבי את חבל הארץ בדרומה של איראן, חוזיסטאן. עוד התברר להם כי חוזיסטאן היא מקור חשוב בייצור הנפט של איראן. השלטון הקודם של השאה דיכא את ערביי ערביסטאן, וחומייני אף הגביר את מנגנוני הדיכוי והניצול.
להפיץ את מצוקת ערביסטאן
דומה כי אין חולק על יכולותיו וכישרונו של העיתונאי-הסופר הבריטי בן מקנטייר לחשוף ולגולל פרשיות ריגול ועלילות חשאיות שצנזורים בעולם כולו מנסים להסתיר, להעלים ולהסיר מן הכותרות. קוראי העברית למדו מספריו על מרגלים נועזים שפעלו בימי מלחמת העולם והמלחמה הקרה, ובראשם קים פילבי האגדי וחבר מרעיו. ב"המצור" הוא מוכיח כי המעבר לסבכי המזרח התיכון לא פגע בכישרון המספר שלו, וכשהעלילה מערבת את המזרח עם המוזרויות של האופי הבריטי - שאין כמו מקנטייר המיטיב לתארם - מקבל הקורא ספר מרתק, משעשע, מותח ולפעמים גם גדוש הומור.
למשטרה על כל ענפיה, לעיתונאים וגם לאנשי הממשלה, התברר עד מהרה כי עיקר מבוקשם של הטרוריסטים בשגרירות הוא להפיץ את מצוקת ערביסטאן. הם אמנם דרשו מחומייני לשחרר 92 אסירים ערבים והעמידו כתנאי לפתרון פגישה עם שגרירים של מדינות ערביות בלונדון והשמעת התביעות הפוליטיות שלהם בשידורי הרדיו והטלוויזיה. הם נעזרו בדוברי האנגלית מקרב בני הערובה לקיים את הקשר עם הצרים עליהם. ההנחה כי אכן אפשר לפתור את הסבך בלא שפיכות דמים מיותרת החלה להתבהר למנהלי הקשר בחוץ עם השובים, אך הם פעלו מכוחן של הנחיות ברורות מלמעלה. מרגרט תאצ'ר גרסה בתוקף כי אין מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים. לא יהיה מנוס מהשתלטות כוחנית שאיש אינו יכול לערוב לכך שתסתיים בלא נפגעים מקרב בני הערובה.
מקנטייר מדגיש כי לתוצאות הניסיון הטרגי של השתלטות המשטרה בגרמניה על חוטפי הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972 הייתה השפעה רבה על התגבשות החשיבה במנגנוני הביטחון במערב על הדרכים והכלים הדרושים להתמודדות עם השלב החדש של גלי הטרור בעולם.
החוטפים בפרינס'ס גייט היו משוכנעים כי כל פרשת ההשתלטות לא תימשך יותר מ-24 שעות. המתכננים והמאמנים של חבורת המשתלטים, אנשיו של סדאם חוסיין מעיראק ובראשם אבו-נידאל, הרי הבטיחו להם שכך יהיה, והם האמינו להם. עד מהרה התברר להם כי כל תכלית המשא והמתן שהם מנהלים עם השוטרים, ובעיקר עם הפסיכולוגים המיומנים בחוץ שניהלו את הדו-שיח, היא להתיש אותם, לערער את עצביהם ולסלול את הדרך לכיבוש אלים של השגרירות. בפרק זה של ההשתלשלות התבררו כוחם ויכולתם של שניים מן הנצורים-השבויים להרגיע את הטרוריסטים ולמנוע התפתחות אלימה, שתסכן את השובים אך גם את הנשבים. העיתונאי הסורי-הלבנוני מוסטפה קרקוטי, מספר לנו בן מקנטייר, היה בעבר חבר בחזית העממית לשחרור פלסטין. מניסיונו הוא ידע כיצד עולה הדם לראש של טרוריסטים כשהם חשים כי מנסים לשטות בהם. חנופה, עצות נבונות והעמדות פנים עובדות מצוין במצבים כאלה. קרקוטי והשוטר הפצוע טרבור לוק, שהתנסה במאות התגוששויות וניסיונות הרגעה במגרשי הכדורגל, הצליחו בדרך כלל לשכנע את הטרוריסטים כי כך מתנהלים מגעים, וכי בסופו של דבר יימצא פתרון לתסבוכת.
תיאוריו של מקנטייר להתפתחותם של שני סינדרומים מקבילים במצבים שכאלה מאלפים. כמו על פי הכתוב בספרי הפסיכולוגיה, החלו השבויים לגלות אמפתיה וחמלה ואפילו הזדהות עם שוביהם (סינדרום שטוקהולם). הם ידעו שלמרות ההבטחות מבחוץ המתקפה בוא תבוא, אחדים אף הזדהו עם התביעות הפוליטיות של שוביהם. ובינתיים מנגנוני סינדרום לימה ניכרו היטב ביחסם של מחבלי ערביסטאן כלפי העצורים והנצורים. ההכרה שהם מסכנים את חיי האנשים שנקלעו במקרה לשגרירות החלה לקנן בהם. הצעיר בחבורה, שהופקד על שמירת הנשים, ידע כיצד לנהוג בהן ולחבבן. בבוא העת יגמלו לו הנשים בניסיון לשכנע את חיילי הממלכה לחוס על חייו.
מרתקים ורבי-עניין הם פרקי הרקע שמשלב המחבר בין תיאורי התפתחות המצור. לכאורה "הסחות צבע", אך למעשה תיאורי רקע חיוניים להבנת ההשפעות מרחיקות הלכת של הפרשה. הידיעות על ההשתלטות הניעו מאות סקרנים למקום שנוספו למאות אנשי הביטחון, החיילים, השוטרים ועשרות הצוותים הטכניים שהופקדו על הטיפול בצורכי הצבא הקטן שהתבצר מול הבניין. בעיה קשה הטרידה את רשתות הטלוויזיה, שהיו בדילמה אם להפסיק את שידור השלבים המותחים והמכריעים של טורניר אליפות העולם בסנוקר המתקיימת בשפילד. נציין כי באותה שנה ניצבו במשחק הגמר שני מתמודדים מעניינים במיוחד: "הוריקן" הצפון אירי, שיכור אלים ועם זה חביב הקהל, מול הנציג הקנדי המתון והאיטי.
החיבוטים וההתלבטויות לא השפיעו על מקבלי ההחלטות. הם שקלו מהי האופציה הטובה יותר להשתלטות, אך ההחלטה לתקוף הייתה נחושה. חיילי ה-SAS הנועזים והאלימים הובאו למקום, פרטי המבנה הנועד לתקיפה, חדריו, מקומות המסתור בו נלמדו היטב בדגמים מיוחדים שהורכבו לצורך העניין. הכול היה מוכן, וכשהגברת תאצ'ר נתנה את האישור המובטח הפשיטה יצאה לדרך.
11 דקות בדיוק
"מבצע נמרוד", כך כונתה המתקפה על בניין השגרירות, נמשך 11 דקות בדיוק. וכרגיל במבצעים שכאלה כל מה שיכול היה להשתבש אכן השתבש. אחד הלוחמים שאמור היה לגלוש לבניין בחבל מן הגג נתלה בין שמיים וארץ והחל להישרף מפרצי האש שיצאו מן הבניין. הלוחמים המיומנים כביכול, שחששו מאש המחבלים, המטירו רימוני עשן ונפץ בלא שיעור ומידה, שחיבלו בניסיונות שלהם לנהל את הפשיטה כפי שתוכננה. ובכלל, חוטפים חמושים צצו מכל עבר ומחדרים שנאמר לחיילים שהם אינם שם. לא היה אפשר להבדיל בין שובים לנשבים, וכל תזוזה מפתיעה גררה עשרות קליעים אל מטרות חשודות שלא נראו מבעד לענני העשן שהמטירו התוקפים.
לאחר מעשה התברר כי חמישה חוטפים נצורים נהרגו במבצע, והנשבים שוחררו. כצפוי, אנגליה כולה חגגה את הישגי הניצחון המופלא. ג'ון לה קארה התקשה במציאת המילים הראויות לתיאור גבורתם וגדולתם של חיילי הצבא הבריטי המהולל, ותאצ'ר הצטלמה בחברת משתתפי המבצע: היא בחיוך רחב על פניה, והם מצוידים בכל כלי הנשק המופלאים שלהם ומכוסים במסכות המסתירות את זהותם. מספר המתנדבים לשרת ב-SAS הרקיע שחקים.
בן מקנטייר מסיים את ספרו בניתוח השפעות "מבצע נמרוד" על כללי ההתנהגות כלפי פעולות טרור מאז, ומוצא סימנים לכך שכל אירועי החטיפה מאז למדו מלקחי ההשתלטות על השגרירות האיראנית בלונדון. השאלה הראשונה שהפנה אחד הלוחמים בצאתו מן הבניין, מפוחם וחסר נשימה, אל העיתונאי הראשון שפגש הייתה: "מה היו תוצאות התחרות בשפילד?" התשובה הייתה - הקנדי.
The Siege: A Six Days Hostage Crisis and the Daring Special Forces Operation That Shocked the World, בן מקינטאייר, הוצאה לאור: Brown, עמודים: 379
פורסם לראשונה: 00:00, 02.10.24
