זהו שיר אחרי מלחמה/הוא תמיד מזכיר לי תקווה/היא מחכה, אהובה כבר חוזר", שר אריק איינשטיין, ולא כל כך ברור על מה הוא התבסס: רוב השירים שנכתבו אחרי מלחמות ישראל לא מלאים תקווה, ובדרך כלל היא כבר לא מחכה, כי אהובה נהרג. גם בהמשך, כשכתב ש"כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים/כמה טוב שבא שלום", נראה שנסחף לאופטימיות מוגזמת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"שיר של אחרי מלחמה" נכתב על ידי איינשטיין והולחן בידי שם טוב לוי ב-1971, לא מיד אחרי מלחמה, כך שאולי יוצריו פשוט שכחו איך נשמעים שירים ישראליים בז’אנר: הם עוסקים בשכול ("מה אברך", "אחי הצעיר יהודה", "החיטה צומחת שוב", "מוכרחים להמשיך לנגן"); בצלקות הנפשיות של הלוחמים ("הייתי נער"); בחוויות משדה הקרב ("גבעת התחמושת", "שתי אצבעות מצידון"). אם המלחמה הסתיימה בניצחון, האחראים לכך זוכים לשיר הלל ("על כנפי הכסף"), וגם שינויים גיאוגרפיים משמעותיים מקבלים ביטוי ("מול הר סיני", "שארם א-שייך", "הכותל").
אבל יש שירים של אחרי מלחמה שרק מעטים יודעים שהם כאלה, וגם בהם אין פרחים ברחובות: יש מוות, יש קברים, יש כעס, יש דמעות, ולפעמים המצוקה כל כך גדולה, שאפילו לבכות אי-אפשר. וגם אם המילה "שלום" מוזכרת, הכוונה היא לברכה שאדם קורא לכל הנפגש בדרכו, לא למצב ביטחוני. השלום שאליו התכוון אריק איינשטיין – עם השמחה והחיילים שחוזרים הביתה בריאים ושלמים – ייאלץ לחכות לשירים שאולי ייכתבו אחרי מלחמות אחרות.
"אין לי מושג מה אבא שלי עשה במלחמת השחרור", אומרת תגיל גלבע-פוגל, בתו של המשורר אמיר גלבע. "הוא אף פעם לא סיפר לנו. גם בקורות חייו אין שום פרט בנושא, למעט העובדה שהוא השתתף במלחמה הזו".
המלחמה הזו הולידה את "שיר בבוקר בבוקר", משיריו המפורסמים ביותר של גלבע, שאותו כתב ב-1950, כשנה אחרי שהיא הסתיימה. פרשנים מסוימים העריכו שהשיר נכתב בעקבות מלחמת העולם השנייה, שבסיומה יצא המשורר לאירופה, פגש ניצולי שואה ועזר בהעלאתם לארץ. אבל בתו דוחה את הגרסה הזו ומתעקשת, "מצאנו פתק של אבא שבו כתוב שהשיר מ-1950".
גלבע למעשה מוחק את המלחמה מהשיר ומתייחס רק להקמת המדינה, שהתרחשה במהלכה ושמעוררת בו התפעמות. "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, ומתחיל ללכת", הוא כותב. בראיון למשורר חיים גורי ב-1982 סיפר שהיו שיצאו נגדו בעקבות השורה הזו. "(כעסו) איך הוא מעז לכתוב כך?" אמר. "כלומר, כאילו רק 'פתאום' חש האדם היהודי שהוא עם? ומה עם אלפי השנים שהיו לפניו? 'פתאום' הוא רגע ההתגלות הגדול, צרורות בו אלפיים שנה של צבירת כוח חשמלי להארה הבאה פתאום, במכה אחת. לא אדם אחד מרגיש שהוא כל העם, אלא כל אחד בעם. שוב אין אתה ההלך היהודי הנודד, אלא האדם היהודי ההולך כעם. התדהמה היא כאילו שזה יכול היה לקרות רק 'פתאום'".
ופתאום היה לגלבע להיט גדול. זה קרה אחרי ששלמה ארצי וגידי קורן הלחינו את השיר, וארצי ביצע אותו בפסטיבל הזמר והפזמון 1973 וזכה במקום השני. ארצי אמנם לא ביקש את רשותו של גלבע להלחין ולהקליט את השיר, אבל המשורר סלח, שלח לו זר פרחים ואף הזמין את הזמר הצעיר לביתו אחרי הפסטיבל. "אחותי ואני מאוד התרגשנו כששלמה בא אלינו", אומרת הבת. "הוא ישב עם אבא בסלון, ואנחנו כמובן הצצנו. אני זוכרת גם שאבא התלהב מהמכונית שהייתה לשלמה. לנו אף פעם לא הייתה מכונית".
51 שנים עברו מאז שהשיר הוקלט, 74 שנים חלפו מאז שנכתב, והיום הוא רלוונטי יותר מתמיד: שיר שנכתב אחרי מלחמה חיצונית נעשה המנון של מלחמות פנימיות. "שרו אותו בהפגנות נגד יוקר המחיה ב-2011", אומרת גלבע-פוגל, "ושרו אותו גם בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית בשנה שעברה. כל הזמן אני מקבלת סרטונים של אנשים ששרים אותו בהפגנות. זה מדהים".
אפילו המלחין לא ידע ש"גלי" זה שיר של אחרי מלחמה. "זה מצמרר", הגיב קובי אשרת. "אהוד מנור לא אמר לי כלום; אפילו לא רמז שהשיר הזה קשור למוות של אחיו במלחמת ההתשה".
אבל השיר כנראה קשור, ומי שעמדה על כך היא ד"ר גלי מנור, בתו הבכורה של אהוד ומרצה לספרות אנגלית, שהשיר נכתב עליה. בספרה "רק מילה בעברית", המוקדש לשירים של אביה, היא טוענת שהשורה הרביעית המתחלפת בסוף כל פזמון – "גם אני עוד רוצה לזכור/ לבכות/ לצחוק" – מבטאת את המצוקה שאליה נקלע אביה בעקבות נפילת אחיו, יהודה ויינר. "הדובר טוען", כותבת מנור, "כי איננו מסוגל לצחוק, לזכור ולבכות – סימפטומים העשויים להעיד על דיכאון".
דיכאון? אהוד מנור סבל מדיכאון?
"אני חושבת שאדם שאומר ‘גם אני עוד רוצה לבכות’, ‘גם אני עוד רוצה לצחוק’, זה אדם שנמצא באיזושהי מצוקה, באיזשהו ניתוק; אדם עם מנגנון הגנה שלא מאפשר לו להרגיש שום דבר, לבטא רגשות. אני לא יכולה לאבחן את זה מבחינה פסיכולוגית, אבל אני יודעת שמהיום שבו נהרג אחיו, אבא הפך לאדם אחר, אדם עצוב, ואני חושבת שהוא התמודד עם הדיכאון דרך הכתיבה והיצירה. זה הרי דור שלא הלך לפסיכולוגים, ובטח שלא הייתה אז מודעות לאחים שכולים, והנטייה הזו הייתה כנראה במשפחה: הרי אחיו הגדול של אבא, זאב, התאבד”.
עפרה פוקס-מנור, אלמנת הפזמונאי, מאשרת: "אהוד חייך לכל העולם והיה בן אדם נורא נחמד, אבל מהרגע שיהודהל'ה נהרג ועד יום מותו, היה לו דיכאון סמוי. הוא לקח את זה קשה, כי הוא ממש גידל את יהודהל'ה, היה מאוד קשור אליו, אהב אותו אהבת נפש. בכל פעם שרק היו מזכירים את השם שלו, הוא היה מתחיל לבכות. מה שהציל אותו היה העובדה שנולדה לו תינוקת. גלי הייתה בת חודשיים כשאחיו נהרג, והנוכחות שלה עצרה אותו מלהישבר לגמרי".
גלי מנור מספרת שבבית מעולם לא דיברו על האח שנהרג, אף שאביה התייחס לנושא לא מעט בראיונות ובהופעות. "אולי עם אמא", היא אומרת, "אבל איתנו, הילדים, הוא לא דיבר אף פעם. על יהודהל'ה למדתי ממה ששמעתי במופעים שלו".
גם על השיר "גלי", שהושמע לראשונה בפסטיבל הילדים 1971, לא דיבר איתה אביה אף פעם. שנים, היא מודה, נרתעה ממנו. "הייתי ילדה ביישנית ונורא סבלתי מתשומת לב, והעובדה שהיה עליי שיר, ושאבא שלי זה אהוד מנור, לא עזרה. רק אחרי המוות של אבא, כשהעזתי לקרוא את המילים, הבנתי עד כמה השיר הזה עצוב. ‘גם אני עוד רוצה לצחוק’ זה משפט נוראי. ולמרות הכל, היום ‘גלי’ הוא השיר של אבא שאני הכי אוהבת".
במלחמת יום כיפור כבר היה מנור אב לשתי בנות, גלי וליבי, ואשתו עפרה נשאה ברחמה את הבן יהודה (ידי), שנולד בינואר 1974. זמן קצר אחרי שהמלחמה הסתיימה הוא כתב את "ללכת שבי אחרייך, ובפסטיבל הזמר 1974, שנערך כחצי שנה לאחר הפסקת האש, שרה אותו אילנית מחוץ לתחרות, לא לפני שאמרה, “כבר שרתי שירים רבים על אודות זוגות אוהבים. הפעם אני רוצה לשיר שיר אהבה עצוב לארצנו, לארץ ישראל”.
עצוב’ זה אנדרסטייטמנט. “זו אהבה מיוסרת”, אומרת גלי מנור, “אהבה שמאוד מודעת למחיר ולקושי, ויש בה גם ביקורת. תראה מה הוא עושה כאן: יש ביטוי, ‘ארץ זבת חלב ודבש’, אבל אבא כותב, ‘חלב, מרור ודבש’. אם זה היה סתם שיר אהבה מתקתק לארץ, הוא לא היה מוסיף את המילה ‘מרור’. הוא גם כותב, ‘לחיות על פני ובתוכי האדמה’. ‘בתוכי האדמה’ – כלומר, בקברים, או במקלט שאליו הוא היה יורד הרבה במלחמה הזו עם שתי ילדות קטנות ואישה בהיריון.
"כנראה שזה גם לא מקרי שהוא השתמש בביטוי 'ללכת שבי', כי אני יודעת שמאוד חרה לו היחס לשבויים שחזרו, שהיה מאוד עוקצני: זילזלו בהם, אמרו שהם חלשים. הנושא הזה היה קרוב אליו, כי הוא ואמא היו חברים טובים של יוסי שריד ואשתו דורית, שאחיה, ד"ר נחום ורבין, נפל בשבי".
ואם את מזכירה שבויים, אי-אפשר שלא לחשוב על החטופים ולתהות איך אופטימיסט חסר תקנה כמו אביך היה מתמודד עם המצב הנוראי הנוכחי.
"אני חושבת שהיה לו מאוד קשה. מצד שני, הייתה לו אמונה מאוד חזקה בנרטיב הציוני: הוא הרגיש שאין לנו מקום אחר ושהזהות שלנו שלמה רק פה. כשגרנו באנגליה היו לנו חברים יהודים-אנגלים, והוא תמיד אמר שהוא שמח שלנו אין את הייסורים האלה, של הזהות החצויה. הוא באמת מאוד האמין במדינה, אבל שנא מלחמה וכאב את המחיר הנוראי שהיא גובה. בוא נגיד שטוב שהתקופה הנוכחית נחסכה ממנו”.
עפרה פוקס-מנור: “אני בייאוש, אבל אהוד היה מוצא גם היום משהו שהיה גורם לו להאמין שאפשר לצאת מזה, ושיהיה לנו טוב. אני בטוחה בזה. הייתה בו תמיד איזו אופטימיות. הוא הכיר את המציאות, הייתה לו ביקורת על המדינה, היה לו כאב גדול על מה שקורה, אבל איכשהו הוא האמין שבסוף הטוב ינצח והכל יסתדר”.
"זה לא שיר על מזג האוויר", אומרת תלמה אליגון. "תמיד אני מופתעת שמשמיעים אותו ברדיו כשהחורף מתחיל ויורד גשם. העורכים שם לא שמים לב לשורה 'כמה עצב בא איתו'?"
אליגון קלטה את העצב העמוק כשהוזמנה בתום מלחמת יום כיפור לסיור בבסיסי צה”ל בגולן כדי שתכתוב שיר ללהקת פיקוד צפון. “הצמידו לי קצין קישור”, היא מספרת, “והוא הסתובב איתי והסביר לי על הטנק הזה ועל המוצב ההוא, ואני לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר. הוא גם לא היה סתם עצוב: הוא היה הרבה יותר מעצוב. כשחזרתי הביתה, כתבתי ללהקה שיר בשם 'כבר מדברים שפה אחרת', שלא הצליח. אחרי כמה ימים התחיל גשם, ואני חשבתי על החיילים ששוכבים שם בבוץ, ועכשיו, עם הגשם, עוד יותר קשה להם.
“כעסתי, למה הגשם בא? הרי זה לא ‘גשם ברכה’; בשביל החיילים זה ‘גשם קללה’. ממש כעסתי על הטבע, שלא סופר את הבעיות שלנו ואת הכאבים שלנו. אז כתבתי שיר שבו אני מתפללת לטבע ומבקשת ממנו שייתן לנו גשם רק בזמן הנכון, ושייתן לנו גם זמן לאהבה, מה שהפך את השיר לאנטי-מלחמתי”.
במהלך מלחמת יום כיפור אליגון כתבה אמנם את "אין לך מה לדאוג" האופטימי ("שלחי לי תחתונים וגופיות"), אבל "גשם בעיתו" הוא בעיניה ההמשך של השיר ההוא. "השיר הראשון נועד להרים את המורל", אומרת אליגון, "להרגיע. בשיר השני אני כבר דואגת לחיילים וכואבת את תוצאות המלחמה ואת הצעירים שנהרגו. שיר כזה לא היה יכול להיכתב בעיצומה של המלחמה, כשהמטרה העיקרית של השירים היא לעודד, אלא רק אחריה".
ואיך ייראו, לדעתך, השירים שייכתבו אחרי המלחמה הנוכחית?
"קודם שנגיע לשם. אני מניחה שנוצף בשירי זיכרון לכל הגיבורים, והארץ תתמלא אנדרטאות. אולי יהיו גם שירי געגועים לישראל הישנה, שירים שיתארו איך היה פה פעם, איזה אנשים פשוטים היינו. היום שום דבר כאן לא פשוט, ואנחנו לא יכולים לדעת את האמת על שום דבר".
לפני שנתיים פירסמה חוה אלברשטיין ב"ידיעות אחרונות" טקסט קצר על השיר הזה, שנכתב לאחר מלחמת יום כיפור, וכתבה, "לעולם לא אבין איך רחל שפירא, האישה הקטנה משפיים, הצליחה לתאר שדה קרב בבוקר שאחרי בצורה כל כך מדויקת, כל כך כואבת".
מתברר שגם שפירא עצמה לא הבינה. "פיתחתי אמביוולנטיות ביחס לשיר הזה", היא אומרת. "הרי אני לא לוחמת, לא הייתי מעודי בשדה קרב, אז היה לי דיון ביני לבין עצמי, אם יש לי בכלל זכות לכתוב את זה. כשהיו משדרים את השיר, הייתי יוצאת מהחדר. זה נפתר אחרי שנים, כשיצא הסרט של יואל שרון 'קרב אחד יותר מדי', על הפלוגה שלו שהשתתפה בקרב האחרון במלחמת יום כיפור. שיר הנושא היה 'השכם השכם בבוקר', ואני ישבתי בסינמטק וצפיתי בסרט בהתרגשות עצומה ובהבנה חדשה. הבנתי שאולי יש משהו נכון בשיר הזה, והתפייסתי איתו".
לדבריה, "השכם השכם בבוקר" הוא "שיר מסע, שמתחיל בהלם ראשוני ובתחושת אשם ונמשך עד להתחייבות לגאולה", כהגדרתה. "זה תיאור די מדויק של ההרגשה שהייתה לי אז. הרגשתי שאחרי מלחמה כזאת, חוויה כזאת, טראומה כזאת, משהו בסיסי ויסודי חייב להשתנות - מה שלא קרה".
דברים קרו. הסכם השלום עם מצרים, למשל, היה תוצאה של מלחמת יום כיפור.
"היסטורית זה נכון, אבל חשבתי שגם בחוויה הקהילתית, הציבורית, צריך להיות איזשהו מפנה. אז נכון שיש פרטים שהשתנו, אבל בגדול, אני לא צריכה להגיד לך מה אנחנו חווים בשנה האחרונה".
אז אם החיילים של 1973 יצאו לדרכם, כמאמר השיר, "שקטים ונדהמים", איך אפשר יהיה לתאר את החיילים שייצאו לדרכם אחרי המלחמה הנוכחית?
"אני לא יודעת, אבל אני חושבת שאם הייתי שומרת את השיר במגירות שלי כל השנים, והוא היה מולחן ומוקלט רק היום – הוא היה נשמע די סביר".
את מאמינה שהשירים שייכתבו אחרי המלחמה הנוכחית יכללו מושגים כמו "אותות קטנים חמים של ידידות", "חסד ומסירות, סליחה ואהבה", שמופיעים בשיר שלך?
"בינתיים שמענו את הצד היותר מתלהם ושוחר הקרב, אבל אני מניחה שייכתבו גם דברים אחרים. אולי הם כבר נכתבים ומחכים לאיזשהו סוג של שקט, כי ברעש הכללי הנוכחי קשה להקשיב".
ואת חושבת שנצליח "ללמוד מהתחלה מה פשר טוב או רע, טמא או מקודש"?
"אני מאוד מקווה, צריך להיאבק על זה. מתברר שהאנושיות שלנו לא מובנת מאליה".
שפירא מספרת שגם השיר "אדבר איתך", שהלחינה אלונה טוראל, נכתב אחרי מלחמת יום כיפור. "מדובר בניסיון הידברות עם מישהו שחוזר ממלחמה עם פגיעה נפשית". שני השירים הופיעו באלבומה של חוה אלברשטיין "כמו צמח בר", שיצא ב-1975, נמכר בעשרות אלפי עותקים ונחשב לאחת היצירות המוזיקליות הבולטות שנולדו כאן בעקבות טראומת 1973.
”’כמו צמח בר’ היה תקליט של הזדככות”, כתבה אלברשטיין כעבור שנים, “של רצון להפוך את התסכול, העלבון, האבל והכאב שעברו על כולנו אחרי מלחמת יום הכיפורים, למשהו חיובי, לשינוי, לתקווה. היה בי צורך לנחם, לא לצעוק, לא להאשים. השירים בתקליט הזה מצאו האחד את השני כמו אנשים שמוצאים נשמות תאומות בתוך המון אדם, ואחר כך מצאו השירים את האנשים שהיו זקוקים להם באותו רגע נתון בחייהם”.
ב-15 בפברואר 1974 היה חנן יובל בשירות מילואים שהחל ארבעה חודשים קודם לכן וכלל הופעות בסיני ובגולן. באותו סוף שבוע הוא יצא לחופשה, שבמהלכה הגיע לבית הוריה של אשתו ומצא שם את העיתון “מעריב” עם הטור השבועי של יהונתן גפן, “הצד הרביעי של המטבע”. הפעם הקדיש גפן את טורו לשיר חדש פרי עטו, שנשא את הכותרת “היינו לפעמים שרים...” מתחת לכותרת פורסמה הקדשה: “לילדי נהלל”.
"קראתי את הטקסט והוא הלם בי", מספר יובל. "מיד גזרתי את העמוד מהעיתון, שמתי אותו בכיס, וביום ראשון לקחתי אותו איתי לסיני. נחתנו בשדה התעופה פאיד, ושם ישבתי עם גיטרה על גבעה תלולה והלחנתי אותו. טוביה צפיר, שהיה איתי בצוות, ישב מולי ונתן לי פידבקים, 'יותר גבוה', 'יותר נמוך', 'ככה זה מצוין'".
אתה אומר שהשיר הלם בך, אף שהוא כמעט לא עוסק במלחמת יום כיפור ובהשלכותיה. על פניו, זה שיר נוסטלגי מתקתק בדומה ל"אגדת דשא" של מאיר אריאל או ל"שיעור מולדת" של עלי מוהר.
"נכון, אבל אז מגיעות השורות האחרונות: 'איך פעם זה היה פשוט/ לשיר, לחיות, ולא למות'. לדעתי הן השיר, הן האמירה החשובה, לא הנוסטלגיה המתוקה".
יובל אומר שאינו יודע מהו הרקע לכתיבת השיר. "אבל לפני כמה שנים", הוא מספר, "פגשתי במסיבה בחור מנהלל שאמר שיהונתן כתב את השיר לזכר בחור מהמושב שנהרג במלחמת ששת הימים דווקא. לצערי, מעולם לא דיברתי איתו על זה. מה שחשוב זה שאנשים מזדהים עד היום עם השיר הזה ועם השורה הזאת. אני שר אותו בכל הופעה, וכשמגיעים למשפט הזה, 'לשיר, לחיות, ולא למות', אני תמיד מרגיש מכל מאות האנשים שמסתכלים עליי עד כמה זה רלוונטי, כמה זה תקף. אוי, כמה שזה תקף. אלוהים ישמור".
השיר הזה נעשה סמל לתהליך שבו נהפכו הגברים הישראלים פחות קשוחים ויותר רגישים, אבל גם הוא שיר של אחרי מלחמה. אלון אבידר ("עם אחד, שיר אחד", "מריומה יומה"), שכתב אותו, אומר שהיו לו, ועדיין יש לו, הרבה סיבות לבכות, ולא רק בלילה.
"במלחמת לבנון הראשונה הייתי מסופח למערך המבצעים המיוחדים של צה"ל והיינו מסתובבים הרבה בלבנון", הוא אומר. "באחת הפעמים ננטשתי שם. נקלעתי למצב שאני לבד, לא ברור איפה, ועוד רגע הייתי יכול להיות גלעד שליט במקרה הטוב או רון ארד במקרה הרע. זו הייתה כבר הנטישה השנייה שלי: הראשונה הייתה במלחמת יום כיפור, כשכולם הלכו לענייניהם, ואני כילד נשארתי מאחור. אז 'הגברים בוכים בלילה' נולד בעקבות אותו ערב ספציפי בלבנון, אבל המוטיב הזה של הנטישה הוא חלק מהדנ"א שלי שמחלחל מהרבה מלחמות לפני, ולצערי גם אחרי".
את שלוש המילים "הגברים בוכים בלילה" חיבר כבר בשנות ה-80, זמן קצר אחרי המלחמה, כשהוזמן לכתוב לזמרת שרי. השיר נקרא ‘דשא ירוק’, וזה הבית השני שלו:
“גברים בוכים בלילה/ אף גבר איננו שותק/ גברים בוכים בלילה/ ורק הירח צוחק/ כן, הבטחנו לכן גברים אחרים/ ולא קיימנו את אשר הבטחנו/ עד הבוקר ליד גופך הקר/ דמעת גבר זר”.
השיר אמנם הולחן - כנראה על ידי מני בגר, אבידר לא בטוח בכך - אבל לא הוקלט מעולם. ב-1991 התבקש אבידר לכתוב שיר לאבנר גדסי והחליט לשתול בטקסט שורה שנשארה מהשיר הקודם. "השורה הזו, 'הגברים בוכים בלילה', כבר הייתה כתובה לי כמו מנטרה על הקיר", הוא אומר. הפעם לא רק שהשיר הוקלט והופיע בדיסק, אלא גם זכה להצלחה גדולה. גדסי, לדבריו, לא ידע מיהם אותם גברים שבוכים בלילה. כעבור שנים התראיין אבידר לאחת ממהדורות החדשות בטלוויזיה והסביר שהגברים שעליו כתב הם “אלו שהתבזבזו לחינם, כמו אלו שמתבזבזים לנו כל יום”, כהגדרתו.
אתה מתכוון לגברים שכבר אינם איתנו, שנהרגו?
"גם אליהם, וגם לאלה שחיים כביכול, אבל בעצם מתים, כמוני. יש בן אדם שמקבל כדור בראש, והחיים שלו באמת נגמרו; ויש גם את הבן אדם שמטפל בחבר שלו ורואה איך המוח נשפך לתוך הכיס. איך חיים אחרי זה? אני בן 61 ולא ישנתי אפילו לילה שלם אחד מאז המקרה ההוא בלבנון. אני פוסט-טראומטי, עם אחוזי נכות גבוהים. לא הגרלתי את זה בפיס: קניתי את זה בדם. אז מבחינתי, השיר הזה הוא לא שיר של אחרי מלחמה, אלא שיר בתוך מלחמה, כי המלחמה שלי לא נגמרה ולא תיגמר אף פעם".
וגם הלהיט השמח הזה הוא שיר של אחרי מלחמה - מלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991. “מה שבעיקר זכור לי ממנה זה שחברנו ללהקה, רמי יוסיפוב, עבר לגור אצל ההורים שלי בשדרות, כי הוא פחד מהטילים”, אומר קובי אוז. “שדרות הייתה המקום הכי בטוח בארץ. אני כבר גרתי אז בתל-אביב, וגם אני עברתי לשדרות. אמרתי, אין סיכוי שהעיראקים יידעו שיש את המקום הזה בכלל”.
בסופו של דבר אכן לא נפלו סקאדים על שדרות, מה שלא מנע מאוז לכתוב כעבור שלוש שנים שיר שכולו אכזבה מהמדינה: "אני חשבתי שהכל תמים/ שהכל שירים, שהעולם נפלא/ סיפרת שלכולם יש טוב בפנים/ ואם מחפשים, בדרך כלל מוצאים... מה עשית לי, מה עשית/ תראי, אמרת ניסית, ולא ניסית/ מה עשית לי, מה עשית/ תראי, אמרת ניסית, ורק כיסית".
מה גרם לך להגיש נגד המדינה את כתב האישום הזה?
"היה הבוץ הלבנוני, ופתאום גם עיראק יורה עלינו. תמיד חשבנו שאנחנו הדור האחרון של השטויות האלה; הבטיחו לנו שנחיה חיים נורמליים, וככל שעבר הזמן, פתאום ראינו שלהבטחה הזאת אין כיסוי".
אבל מכיוון שהלחן כל כך פופי ומקפיץ, לא כל המאזינים שמים לב לכך שזה שיר חריף נגד המדינה.
"כבר עשר שנים, בכל פעם שאנחנו שרים אותו בהופעה, אני אומר, ‘בא לי להקדיש אותו למדינת ישראל, כפרה עליה, אבל גם הפעם אני לא אקדיש אותו לה. אני רק אזכיר לה שיש את אברה מנגיסטו, שנמצא בעזה’. ועכשיו נוספו למנגיסטו כל החטופים, המפונים והחיילים. יש כבר נאום שלם באמצע השיר.
“גם בווידיאו ארט יש המון טקסטים שלנו, אז הקהל אמנם רוקד ושמח, אבל הוא גם קורא את הטקסטים, והאסימונים נופלים. אנשים מבינים על מה אנחנו שרים, ובסוף ההופעה הם כבר רואים אותנו אחרת”.
איך יישמעו השירים של אחרי המלחמה הנוכחית, לדעתך?
“אני חושב ש’מה עשית?’ עלה על סנטימנט שרק ילך ויתגבר בשנים הבאות. תמיד הייתה לנו תחושה שמאחורי כל מהלך שקורה במדינה יש אוסף של אנשים חכמים ואינטליגנטים שסגרו את כל הפינות, והם מוכנים לכל דבר. לאט-לאט אתה מגלה שכל האנשים סביבך - כל התאגידים והחברות והממשלות - הם אוסף של חרטטנים שלא יודעים מהחיים שלהם. וזה כולל כמעט את כולם. זה הגיע למצב שאתה לא מאמין בכלום. ראינו את זה בקורונה, כשאנשים לא האמינו בממסד הרפואי, ועכשיו אנשים לא מאמינים בממסד הביטחוני, ולא בממסד הממשלתי, ולא מאמינים לנאומי הנשיא, ולח”כים, ולשרים, ולשופטים, ולמשטרה.
“יש אכזבה מהכל, גם מבית הספר. אנשים מגיעים לשם מקבלים קליפה ריקה, כי אין מורים למקצוע הזה ואין מורים למקצוע ההוא. אי-אפשר ככה. אם טיפקס הייתה מנגנת כמו שבתי הספר בארץ מתנהלים, היינו להקה זייפנית רצינית. היו זורקים עלינו עגבניות”.
אז "מה עשית?" יוכל להתאים גם לאחרי מלחמת 7 באוקטובר?
"כן, אני חושב שיתרבו שירים מהסוג הזה".
