באזור שמונה בבוקר בשבת, 7 באוקטובר, פקד אביתר אדרי, קצין במשטרת שדרות, יצא בידיים ריקות מבית חברתו שבאופקים להילחם במחבלים שפשטו על העיר. מהגינה, בהבזק מחשבה, אסף מהר כמה אבנים גדולות. באוטו חיכתה לו אלה. את האקדח המשטרתי השאיר בבית הוריו ערב קודם. ככה יצא להילחם. כמה דקות לפני, אמו רחל הספיקה לצעוק לו "יריות, יריות" והשיחה ביניהם התנתקה. אדרי הבין שהוא צריך לחתור להגיע לבית הוריו. להילחם על הבית, מילולית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"נופר, שהייתה בת הזוג שלי, תופסת אותי בדרך החוצה ואומרת לי, 'אתה לא יכול לצאת, האקדח לא עליך'", הוא משחזר, לקראת הדוקו "רחל מאופקים", שישודר בכאן 11. "הדפתי אותה ממני ואמרתי לה, 'אין מצב שאני נשאר בבית'. יצאתי במחשבה שההורים שלי מתים ושלא מגיע להם סוף כזה. ידעתי שאני לא אוכל להגן על עצמי בלי נשק, אמרתי לנופר שאני הולך למות וביקשתי ממנה שתמסור לבת שלי, תמר, שאני אוהב אותה. מה שנתן לי את הכוח לצאת זו הידיעה שישראל, הבעל של גרושתי המדהימה, ידאג לתמר כמו אבא. ככה התנחמתי", אדרי שם ידיים על עיניו, מנסה לעצור את הדמעות. זו אולי הפעם היחידה שיבכה במהלך הראיון.
"בדרך להורים היה רעש בלתי פוסק של ירי ורימונים. שדה קרב מטורף. אני עובר את הטנדרים של המחבלים, עובר מכונית מחוררת שעלתה על הכיכר שבתוכה נהגת ירויה".
מה עובר בראש בדקות הנסיעה הבודדות האלה?
"לא הצלחתי לעכל שיש מחבלים באופקים. גם כשכבר ראיתי את המחבלים בעיניים שלי, לא האמנתי. זה לא מפגע בודד שלוקח סכין. הגיעו לפה יותר מ-20 מחבלים. 30 קילומטר מפרידים בין עזה לאופקים, ואלה 30 דקות נסיעה בלי שאף אחד עוצר אותם. הם העלו סרטונים מהדרך, שואלים איפה הצבא והמשטרה. הם היו מופתעים מההצלחה של עצמם".
מה הדבר הבא שקורה?
"כשאני מתקרב להורים, אני זורק את האוטו בצד ויוצא עם האלה ביד, לוקח מחסניות מהאוטו ושם בכיסים, ועל הראש כובע מצחייה שכתוב עליו משטרה, כי אני לא נראה שוודי, שלא תהיה טעות בזיהוי. אני נתקל בכוחות משטרה משיבים ירי. אני רץ לכיוונם וקולט שתי גופות על הרצפה - את אבי בוזגלו, בלש בתחנת רהט, ילד יפה בן 26 שכל החיים היו לפניו; ואת איציק בלטי, אזרח גיבור, שיצא להילחם עם האקדח האישי שלו. אני מבין שזה שטח השמדה ואני נסוג אחורה וחובר לקבוצת שוטרים אחרת. אני מכיר את כולם. מישהו מהם היה עם אם-16 וגם עם אקדח. הוא נותן לי את האקדח שלו".
אדרי וקבוצת השוטרים מתחילים להתקדם רגלית לבית ההורים. "אני אומר להם, 'ההורים שלי כנראה מתים, אבל יש ברחוב שלהם מחבלים, אני מכיר את השכונה שלי כמו את כף היד. תצטרפו אליי ונגיע לשם בעיקוף'. כשאנחנו מתקרבים לבית, יש שם כבר כוחות יס"מ ורכב עם תת-מקלע מבצע ירי מסיבי לתוך הבית. המחבלים יורים מהבית. מחלון החדר שלי הם חיסלו את יגאל אילוז החבלן, ואת ניסים לוגסי, סגן מפקד יחידה במג"ב דרום. אני מסתכל על הבית ורואה שהוא מחורר והרוס. אני עוצם עיניים ואומר לעצמי, 'פירקו את ההורים'".
יודעים להגיד היום למה המחבלים התבצרו דווקא בבית ההורים?
"הבית שלנו ממוקם בפינה ומאחוריו יש כמה רחובות מקבילים. כשעולים לקומה השנייה, יש ראייה של 360 מעלות של מה שקורה מסביב".
רבות דובר וסופר (בצדק) על הזוג אדרי, ובעיקר על רחל, שהצליחה בפיקחות ובתעוזה מעוררות השראה לנווט את סיטואציית האימים שבה היא, בת 64, ובעלה, בן 68, היו בני ערובה בידי חוליית חמאס. אבל זו הפעם הראשונה שבה אדרי מגולל מההתחלה ועד הסוף מה עושה בן שרואה מול עיניו תופת שלכודים בו הוריו. באותה סיטואציה בלתי נתפסת, לאדרי, איש משטרה מגיל 18, מסתערב מג"ב לשעבר, מדריך ירי ולחימה ובוגר קורס לוט"ר (לוחמה בטרור), היה ברור שהוא נשאר בחזית, קו ראשון לבית ילדותו. המוח שליט על הלב. "אני רואה את אריאל מורזחנוב, סגן שלי לשעבר ביס"מ יואב, צועק פקודות. אני אומר לו, 'זה אדרי, דבר אליי'".
במשטרתית זה "תן סקירה על מה שקורה פה"?
"כן. הוא מסתכל עליי ואומר לי, 'יש מחבלים. רצחו את כולם. בוא ננסה לצאת בחיים'. אני חוצה את הכביש לכיוון הבית. שוטרים מספרים לי שהיו ניסיונות קודמים להיכנס, אבא שלי צעק שיש מחבלים ושוטר נפצע מצרור בכניסה. אני אומר להם שאני חייב להיכנס. מורזחנוב אומר שייכנס איתי. אני מוציא מהכיס מחסנית וזורק לו, אבל אז שוטר אחר תופס אותי מאחור שלא אכנס. אני מעיף אותו ממני ומתחיל לרוץ. אני עובר את השער ואת שביל הכניסה ומגיע לפתח הבית. עומד שם קצין אג"ם מרחב נגב שאני מכיר, ארקדי שוסטר. הדלת פתוחה לרווחה והוא מנהל שיח עם מחבל שעומד בגרם המדרגות ומציץ עלינו עם קלאצ'. הוא אומר לי שיש בבית כמה מחבלים והוא רוצה לגרום להם להיכנע".
"המחבל לפת את אמא שלי ביד אחת וביד השנייה החזיק את הרימון מעל הראש שלה וחייך, כי לא אכפת לו למות שהיד ועל הדרך להרוג את אמא שלי. רציתי לשבור לו את השיניים. התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש. זה גומר אותי. כשהיא קלטה אותי, נפתחו לה העיניים. גירדתי את האף לסמן לה שתשתוק. היא הינהנה"
הוא יודע שאתה מעורב פה אישית?
"לא. אני אומר לו, 'ארקדי, זה הבית שלי. איפה ההורים שלי?'" הוא מנתק קשר עין עם המחבל, מסתכל עליי ושואל, 'מה ההורים שלך?' חזרתי על זה, 'אלו ההורים שלי. הם חיים? הם מתים? מה קורה איתם?' הוא הסתכל עליי במבט של רחמים, ואמר לי, 'אני לא יודע'. אמרתי לו, 'תגיד להם להוציא את ההורים ואני אכנס במקומם, כבן ערובה'".
אדרי (38), גרוש ואב לתמר בת התשע, בדיוק סיים מערכת יחסים וחזר לגור אצל ההורים. "הדירה שקניתי באופקים הייתה בשיפוצים וגרתי אצל ההורים בשנה האחרונה. ביום חמישי החזרתי את הילדה לגרושתי. היא הייתה אצלי שבועיים והייתה אמורה להישאר לחג, אבל גרושתי התגעגעה והלב שלי יצא אליה. בשישי בערב יצאתי לריצה כשנופר, הפרודה הטרייה, התקשרה וביקשה שאבוא אליה ונדבר. הגעתי, ונשארתי לישון שם. לפעמים עולות המחשבות. המחשבה שהילדה שלי הייתה יכולה להיות באותה שבת בבית משבשת אותי".
מה היו התוכניות לאותה שבת?
"התכוונו לחגוג בצהריים יום הולדת לאבא שלי, שנולד באותו יום. אחותי הייתה צריכה להגיע עם בעלה ושתי הבנות שלה. אחי הקטן, שגם הוא שוטר, היה בקרוז בבהאמאס עם בת הזוג שלו. אם מזיזים נתון אחד מהמשוואה, הכל היה שונה. כשהמחבלים גילו בארונות ציוד ומדי שוטרים, הם ריססו את כל הבית באמוק. הם היו מפרקים לנו את הצורה. הם באו עם קלאצ'ים, אר-פי-ג'י, שקים של רימונים ומחסניות".
במקום יום הולדת משפחתית, הם קיבלו מלחמה. "בשש וחצי קמנו מאזעקות בלתי פוסקות. אני מעיר את נופר והיא נכנסת לממ"ד עם שתי הבנות שלה. אנחנו רגילים באופקים לאזעקה-שתיים. חשבתי בהתחלה שזו בעיה במערכת הכריזה, אבל אז הבנתי שאלה מטחים כבדים. רוב הבתים בשכונת מישור הגפן ישנים ואין בהם ממ"ד. התקשרתי לאמא ואמרתי לה, אל תזלזלו, צאו למיגונית. בדרך חזרה מהמיגונית הביתה היא התקשרה ואמרה לי, 'אֶבִי, יש יריות'. אמרתי לה, 'זה לא יריות, זה הקסאמים'. היא חזרה ואמרה לי, 'אבי, יריות' ואז השיחה התנתקה".
מתי אתה יודע בדיעבד על אותה סיטואציה שבה השיחה נותקה?
"חמישה מחבלים נכנסו אליהם הביתה. שלושה מהם דרך החלון של חדר השינה בקומה השנייה, ועוד שניים המתינו להם בדלת הראשית. כשההורים שלי הגיעו לכניסה, תפסו אותם, לקחו להם את הטלפונים, ניפצו אותם על הרצפה ואמרו להם, 'תעלו למעלה'. כשאמא שלי שאלה אותם מי הם, הם ענו לה, 'שהידים'".
נחזור לרגע שאתה עומד בכניסה לבית ליד מפקד הזירה, שוסטר.
"אני אומר לו, 'אם ההורים מתים, תפיל את הבית על המחבלים'. שוסטר והמפקד של החוליה, שכינה את עצמו אבו-עומר, דיברו בעברית-ערבית שבורה, וביקשתי ממורזחנוב להתקשר ליחידה של המשא ומתן ולדווח על 'צבא שמיים' (אירוע בני ערובה). גם ביקשתי שיגיע דובר ערבית. אחרי שעה וקצת הגיע קצין מג"ב, בחור מקסים בשם יונס עיסאם, והתחיל לדבר עם המחבלים".
מתי אתה מבין שההורים בחיים?
"אמרתי למורזי - כינוי למורזחנוב - תצעק בקול רם 'אבי פה'. לא רציתי לצעוק בעצמי כי זה היה יכול לגרום לאמא שלי לעשות טעות. ידעתי שאם מישהו אחר יעדכן אותה שאני פה, היא תדע מה לעשות. תמיד ידעתי שאמא שלי עקרבוטית, חתולת רחוב. היא לא פראיירית".
וכך היה?
"מיד היא צעקה, 'איי, איי, הסוכר'. היה לי ברור שזה תרגיל. היא מזריקה אינסולין בערב, לא בבוקר. ואז אני שומע את אבא שלי צועק, 'אל תעצבני אותם, הם יהרגו אותנו'. אני טופח לארקדי על השכם ואומר לו, 'אני שומע אותם. הם בחיים".
מפה, המשא ומתן תפס תאוצה. "אמרתי ליונס, 'תגיד למחבלים שהם מוקפים, ואם האישה הזקנה תמות בגלל המצב הבריאותי שלה, הם ימותו גם'. עשינו איתם משא ומתן, הבטחנו שאם הם ייתנו לה לרדת למטה לקחת את זריקת האינסולין מחדר השינה - הם יקבלו ערכת עזרה ראשונה כמו שהם ביקשו. ככה הבנו שיש לפחות מחבל אחד פצוע בכוח. כשהמחבל מתחיל לרדת עם אמא שלי במדרגות, אבא שלי לוקח סיכון ומזהיר אותנו שהמחבל יורד עם רימון והוא הוציא לו את הנצרה. המחבל סינדל אותנו. תנועה לא נכונה וכולנו מתפוצצים. הוא לפת את אמא שלי ביד אחת וביד השנייה החזיק את הרימון מעל הראש שלה וחייך, כי לא אכפת לו למות שהיד ועל הדרך להרוג את אמא שלי. רציתי לשבור לו את השיניים. התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש. זה גומר אותי. כשהיא קלטה אותי, נפתחו לה העיניים. גירדתי את האף לסמן לה שתשתוק. היא הינהנה".
זו סיטואציה מחרידה. התגשמות הסיוטים. מה קורה אצלך בפנים?
"תחושה הכי מתסכלת בעולם. אני מרגיש חסר אונים וחסר תועלת. אמא שלי כמה מטרים ממני, אני יכול להושיט יד ולגעת בה, אבל אי-אפשר. תיפקדתי כמו רובוט. לא הייתה לי ברירה אחרת. ידעתי שכל פעולה חפוזה שמגיעה מאמוציות תסכן את ההורים ואת החברים שלי, ואני לא אוכל לחיות עם זה".
היה רגע שחשבת ליזום פעולה מטעם עצמך?
"המחבלים עלו וירדו כמה פעמים. שוסטר הכין להם קפה והוציא אוכל ועוגיות. כשהם הודיעו לנו שהם עולים למעלה להתפלל ויחשבו אם לשחרר את הזקנה, כמו שביקשנו, פחדתי שהתפילה היא הכנת הקרקע לפעולת התאבדות. שמתי לב שהמחבל שאיבטח עם קלצ'ניקוב הפך לשאנן והסיט טיפה את הנשק. אמרתי, לפחות אציל את אמא שלי. אמרתי למורזחנוב, כשאני מסמן לך, אתה יורה במחבל במדרגות ואני יורה במחבל שעל אמא שלי. הבנתי שבמעשה הזה אני מוותר על אבא שלי, שנשאר למעלה עם מחבל אחד לפחות. עצרתי ואמרתי לעצמי, 'אל תפעל מקפריזות'".
כל אותן שעות, הרחוב המנומנם באופקים הופך לשדה קרב עקוב מדם. חמישה שוטרים ואזרח אחד נהרגו בקרב על בית משפחת אדרי. "אני שומע ירי ברחוב, מסתכל אחורה ורואה את ביליה (אריאל) נופל מהחלון. מסתבר שכל המשפחה הצליחה להימלט דרך החלון, והוא, שנשאר אחרון, נורה כשהגיע תורו לצאת. עוד ירי. מסתכל - שוטר חוטף כדור ונופל. שוטרים חולפים מולך, רצים לעבר מקור ירי. אתה לא יודע לאן להפנות את הקשב".
השעות רצות, אבל גם לא זזות. כוח ימ"מ שמגיע לבסוף מבקש מאדרי להתפנות מהזירה. "בהתחלה הודעתי שאני לא זז מפה, אבל כשהגיע סגן מפקד יחידה בימ"מ, משהו בדיבור שלו גרם לי להבין שזה גדול ממני, שצריך שהם יתעסקו באירוע ולא בי. לפני שהלכתי ביקשתי ממנו עם דמעות בעיניים שינסו להציל את ההורים שלי. במהלך הלילה הוא מעדכן אותי שהם מתכננים לפרוץ כי אין להם זמן להיתקע פה, הם צריכה להמשיך לזירה הבאה. יש עוד לחימה בהרבה מקומות. גם הסביר לי שלילה זה זמן טוב, כי המחבלים מותשים. הייתי באטרף, ביקשתי לפרוץ עם היחידה לבית. הם אמרו שיש להם את הצוותים שלהם".
מתסכל.
"אמרתי לו שאני אוהב אותם וסומך עליהם. לצוות אמרתי שאם הם צריכים לירות בהורים שלי כדי להציל את עצמם ולהרוג את המחבלים, שיעשו את זה. הדבר הכי קשה ללוחם זה להיכנס לשטח שהוא לא מכיר, זו ממלכת אי-הוודאות. הראיתי להם תמונות של ההורים, שירטטתי להם את הבית, ביקשתי מהם לעצום עיניים ועשינו בו סיור בדמיון מודרך".
ב-2:18 בלילה כוח ימ"מ פרץ לבית. "רכז מודיעין במשטרת נתיבות שלחם כל הבוקר הגיע לזירה. עמדנו בכיכר ממול לבית והוא אמר לי, 'אדרי, בוא נגיד שיר למעלות'. הוא אמר שורה ואני חזרתי אחריו. אחרי מספר רגעים שמענו פיצוץ אדיר ומטחי ירי. נפלתי על הברכיים, ידיים על הראש. זהו, ההורים שלי מתים. אני מתרומם ומתחיל לרוץ לכיוון הבית. שוטר צועק אחרי, 'אדרי, הבטחת'. עצרתי והכנסתי את האקדח. ואז אני שומע מרכב חפ"ק של הימ"מ שנעצרתי על ידו: 'בני ערובה חולצו בחיים'".
רחל ודוד התחתנו ב-1982 ונולדו להם שלושה ילדים, חנית, אביתר וטל. רחל סיפרה בראיונות קודמים שהגיעה מבית לא פשוט עם בעיות כלכליות. אביה, אלמן ואב לשבעה, התחתן שנית ונולדו לו עוד שבעה ילדים, בהם רחל. "אמא שלי יצאה לעבוד בגיל 12", אדרי מספר. "היא עבדה בכרמים, במטעים, שטפה מדרגות בתים. היא ואבא שלי הכירו כבר מהילדות. אחרי שהתחתנו אמא שלי עבדה כקופאית בשק"ם בבסיס צאלים ואבא שלי היה נהג משאית. בארבע לפנות בוקר הוא כבר היה בחוץ. איש חרוץ מאוד. הם היו זוג של פעם. היו ימים טובים יותר ופחות, כמו לכל זוג, אבל אבא שלי דאג לה והיה לו אכפת. וגם לה. כשהייתי רב ומתווכח איתה, אבא שלי היה לטובתה. זה להיות יותר מ-40 שנה עם בן-אדם".
ספר על הילדות שלך.
"גדלנו בבית מסורתי. עושים קידוש בשישי, שומרים כשרות, אבל לא שומרים שבת. ההורים נתנו לנו כל מה שרצינו. אף פעם לא החסירו מאיתנו משהו ואף פעם לא אמרו 'לא'. היינו ילדים טובים. שלושתנו למדנו בפנימייה של התיכון האזורי 'אשל הנשיא', זה בית ספר איכותי שקשה להתקבל אליו. כמה שאנחנו קשורים למשפחה ואמא מחוברת אלינו, היא ידעה שזה יאפשר לנו עתיד טוב יותר. שלושתנו סיימנו בגרויות והמשכנו לשירות בצבא".
ב-2005, אדרי התגייס כלוחם במג"ב. "מיד אחרי הטירונות יצאתי לקורס מ"כים. הבנתי שאני רוצה להגיע הכי גבוה שיש, עברתי גיבוש והתקבלתי ליחידת המסתערבים של מג"ב (ימ"ס). השתחררתי ואז החלטתי לחזור לשירות קבע בימ"ס. כשהחלטתי להתחתן עם רותם, הבנתי שאי-אפשר להמשיך עם אורח החיים הזה. הייתי כל היום בבסיס, ישנתי שם. רציתי חיי משפחה".
אז לאן המשכת?
"גרושתי מחדרה, עברנו לגור שם והתחלתי לעבוד בבילוש במשטרת חדרה. במקביל סיימתי תואר ראשון בהצטיינות בקרימינולוגיה באוניברסיטת חיפה. כשהבת שלי הייתה בת שנתיים, נפרדנו וחזרתי לגור באופקים. יצאתי לקורס קציני בילוש ומודיעין והפכתי למפקד צוות ביחידת יואב (יחידה שעוסקת באכיפת מקרקעין בנגב, ת"ב). עשיתי תואר שני ביהדות, חזרתי לבילוש בימ"ר לכיש ואז עברתי למשטרת שדרות. ג'יאר דוידוב, שעבדתי תחתיו כשהיה מפקד ימ"ר לכיש ואז הפך למפקד תחנת משטרת רהט, אהב אותי מאוד ואמר לי, 'בוא אליי לרהט'. 8 באוקטובר היה אמור להיות היום הראשון שלי אצלו בתחנה. הוא נהרג בקרבות ליד קיבוץ רעים ב-7 באוקטובר".
"אמא יושבת במסעדה ובאמצע הביס קופצים עליה ומבקשים תמונה. היא עוצרת הכל, מחבקת ומצטלמת. היא לא יכולה להגיד לא ולא רוצה להגיד לא"
אתה מצליח להתנחם בהבטחה ל"ניצחון המוחלט"?
"לא משנה מה תהיה התוצאה בעזה - ננצח, נכבוש וכפיים - ביום ההוא פירקו לנו את הנשמה. חמאס כבר עשו את הנזק שלהם. הלב לעולם לא יהיה שלם. הנפש שלי התפרקה".
את החגים מבלים אדרי ואמו בארצות-הברית. עוברים בין קהילות ומספרים את סיפורם. לא בכדי הם נסעו עכשיו, במלאת שנה ל-7 באוקטובר. "אנחנו מרגישים סוג של ניצולי שואה שצריכים לדאוג שהסיפור שלנו לא יירד מסדר היום. אבל גם נסענו עכשיו כי אנחנו רוצים להתנתק. בחודש האחרון הרחוב התמלא במודעות אזכרה. כל השכונה שלנו אלמנות ויתומים. זו שכונה קטנה שאנחנו גרים בה 30 שנה, כולם מכירים את כולם. גם הכרתי את השוטרים שנרצחו בשכונה ליד. אני לא צריך שיזכירו לי שהגיעה השנה. תחושת האבל עוטפת אותי בכל פינה ברחוב. לא הלכתי לאף אזכרה. היה לי קשה מאוד. לא רציתי להיכנס לדאון. אני מנסה לשמור על עצמי חזק ויציב ולשדר פאסון. אני לא יכול שיראו אותי מתפרק או עצוב. אם אני אשבר, גם המשפחה תישבר".
איך נראתה השנה האחרונה אצלך?
"זו הייתה תקופה אינטנסיבית, קשה, ולא עבדתי. אני אמור להגיע בקרוב לוועדת מוגבלים במשטרה ולקבל השמה מחדש. עד עכשיו הראש שלי לא היה בעבודה. לא יכולתי לתפקד כמו שצריך. גם הלילות שלי לא לילות, אני לא ישן טוב. הבנתי שאני צריך לדאוג לנפש שלי, לטפל בעצמי ולהשתקם. הייתי גם צריך לתת לבית ולמשפחה. אמא פיתחה תלות באחים שלי ובי. אנחנו מלווים אותה להרצאות ולמשלחות בחו"ל.
"בהתחלה שיגעו את ההורים, תקשורת וכתבות, והייתי צריך לנהל את זה. אמא גם החליטה שהיא רוצה לחזור לבית שלה ולא מעניין אותה כלום, אז היינו צריכים לעשות שיפוץ. רצינו לעשות ממ"ד על חשבוננו וחשבנו שאבא הולך לכיוון סיעודי, אז הגשנו בקשה להרחיב את הכניסה. כולם מדברים, 'רחל, נעזור', אבל בסוף גם אנחנו עברנו עיכובים ובירוקרטיה".
כל אדם אחר היה חושב פעמיים אם לחזור לגור בבית הזה. אמא שלך לא היססה?
"עיריית אופקים רצתה לקנות ממנה את הבית ולעשות ממנו מוזיאון ואתר מורשת. אמא שלי סירבה. היא אומרת שאף אחד, גם לא חמאס, יצליח להוציא אותה מהבית שלה. בהתחלה היינו מאוד נגד. אמרתי לה, 'קחי בחשבון פלאשבקים, דמיונות, חזיונות, עצב, אנדרטה מחוץ לבית'. היא ענתה שהיא חוזרת לחיות וגם למות בבית הזה. אמרה שהבית הזה מבורך - 'שרדנו 20 שעות עם חמישה מחבלים, כדורים ששרקו לנו מעל הראש, הפריצה של ימ"מ - ויצאנו בלי פגע'. היא אומרת שביום ההוא היא הרגישה את אלוהים בבית. זו הגדולה שלה, היא אישה אמיצה, למרות ששוכחים שאמא שלי היא גם קורבן".
בזמן ש"רחל מאופקים", או "רחל עוגיות", אם תרצו, נישאה על כפיים, הגיבורה הלאומית שכל כך היינו זקוקים לה אחרי המפלה הצורבת, איש לא עצר לשאול על המחירים שבני הזוג אדרי שילמו. רחל התנחמה בתשומת הלב ובאהבת העם, בעוד דוד הלך ודעך עד שנפטר, ארבעה חודשים בלבד אחרי אירועי השבת הארורה. "אמא סיפרה ושיתפה. אבא לא דיבר ולא הביע רגשות. ניסיתי לדבר איתו והוא לא נתן לי גישה. גבר מרוקאי עתיק, הוא לא יראה חולשה. אנחנו יודעים על כל מה שקרה בתוך הבית מאמא. את זה שחנקו אותו כשמצאו מדים בארון ושאלו איפה השוטר, או שכיוונו לו אקדח לרקה ואמרו לו, 'עד הבוקר לא תחיה'. בפיצוץ הראשוני, כשימ"מ פרצו פנימה, אבא שלי קפץ על אמא שלי להגן עליה".
אדרי מספר שהמשפחה ראתה את תהליך הדעיכה של אביהם מול עיניהם ולא יכלה לעשות דבר. "הוא עישן והיה קצת כבד משקל, אבל לא היה חולה. הוא לא ראה רופאים 30 שנה. בארבעה חודשים, הוא קרס. הטראומה גמרה אותו מבפנים".
ובינתיים אמא הפכה לסלב.
"אנשים רצו לראות ולשמוע אותה וזה עושה לה טוב שאוהבים אותה. היא יושבת במסעדה ובאמצע הביס קופצים עליה ומבקשים תמונה. היא עוצרת הכל, מחבקת ומצטלמת. היא לא יכולה להגיד לא ולא רוצה להגיד לא. די מהר פנו אלינו חברות מסחריות להציע לה קמפיין, וזה לא הרגיש נכון לפרסם חומרי ניקוי כשחברים מתים בשטח ויש חטופים. עם הזמן זה השתחרר. פנו אלינו כל הסוכנויות הגדולות, ובסוף חתמנו. אנחנו מקווים שיהיו לה דברים גדולים בהמשך. יש פוטנציאל, אוהבים אותה והיא מפורסמת. יש אלפי גיבורים אמיצים שעשו דברים מטורפים, אבל אמא שלי היא היחידה מכל גיבורי-העל שאנשים התחפשו אליה, קיעקעו אותה על הגוף, עשו עליה הצגה, סדרת רשת".
ועכשיו גם דוקו, שישודר בבכאן 11.
"בהתחלה לא זרמנו על זה. לא רצינו את כאב הראש הזה. אבל הסבירו לנו את הערך של הסרט, שחשוב להנציח את הסיפור לדורות הבאים".
איך אתם מרגישים עם הפרסום הזה?
"בהתחלה זה הצחיק אותנו, 'רחל עוגיות' וכל השטויות האלה. אבל הבנו שהיא קרן אור מהיום השחור הזה. מה היה הסיכוי שהם ייצאו מזה בחיים? העורמה שלה ויצר ההישרדות שלה, לשיר עם המחבלים שירים, לדבר איתם, להאכיל אותם. משהו באנושיות של אמא שלי ניצח אותם. זה סיפור שמאפשר לצחוק, לחייך, לקוות ולהאמין".
