כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ בְּלֵב הָעוֹלָם
מְפֻלָּח קֶרֶן שֶׁמֶשׁ:
וּלְפֶתַע כְּבָר עֶרֶב.
("ולפתע כבר ערב", סלוטורה קוואזימודו)
השיר הזה פותח מבחר חדש משירת סַלְוָטוֹרֶה קְוָואזִימוֹדוֹ. זהו ספר נפלא עד מאוד, מסוג הספרים שזוהרם דוחף ומסלק אותך מהבית בחיפוש אחר ספסל מתחת לעץ, לקרוא בהם בלי הפרעה, ספרים מהסוג שמיד מעוררים בך את הרצון לנסוע למקומותיו של המשורר - סיציליה, מילנו - וללמוד את שפתו.
לא ארחיב ברשימה זו על הקובץ כולו, אלא אגע בשיר הזה בלבד; שלוש שורות שמתארות פילוח, אך גם מפלחות בעצמן את הקורא בהן. השיר הוא מין מחט הננעצת בך וקובעת בך הכרה חדשה, מתארת בסמכותיות נחרצת מצב קיומי שאינו רק מצבו של המשורר, אלא מצבם של כל בני האדם ואולי של כל היצורים החיים. זה שיר ששותל בפיך זרע או גלעין. אתה יכול כמובן לירוק אותו ולהיפטר ממנו, אבל אם תבלע אותו הוא מיד יתחיל לצמוח בך.
השיר קטן, אבל מתאר נוף רחב ידיים. המוני אנשים ויצורים חיים אחרים. דמו את זה כאחד מן האנשים המתוארים, לא מבחוץ. עומדים בעולם, קרובים ורחוקים זה מזה. כמו נוסעי אוטובוס שפתאום מביטים כולם זה בזה בתדהמה, איש-איש ממושבו. גם הנהג עוצר. אף אחד לא מבין מה קרה. ברור רק שעצרנו. שנפל דבר.
כל אחד לבדו אבל גם כל אחד במרכז, בלב. מצב מוזר של בדידות מלאה ושיתוף מלא. כולנו חולקים בדידות, כולנו חולקים לב-עולם. איך זה ייתכן? כי כל מקום הוא לב העולם, וכל אחד שם את ליבו בלב העולם "שלו". וביתר פשטות, אם העולם הוא כולו לב, כולנו עומדים לבדנו בלב הזה, ביחד. כולנו לא רק חולקים מקום, שהוא לב העולם, אלא מפולחים בקרן שמש אחת. של שמש אחת. קרן אחת תופרת את כולנו. חוט אחד של אור.
האור מפלח. כמו מחט? כמו סכין המפלחת מלון ופוערת אותו להציג את ליבו? הפילוח הזה מכאיב? מרפא, כמו מחט של מזרק? נדמה שבלעדיה אין לנו חיים. קרן השמש היא שמאפשרת את כתיבת השיר, היא לא רק הנושא בשיר.
"ולפתע כבר ערב". בבת אחת יורד ערב על אין-ספור היצורים מפולחי האור ועלינו בתוכם. השיר מבקש להיות במצב של ירידת הערב ולחוות אותו. אלו לא מילים על דף אלא מצב ממשי שכל אחד יכול להיות בו וכל אחד מכיר או יכיר.
השמש שקעה. עוד יש קצת אור מסביב? השיר אינו אומר "לילה". האור התמעט, אין ספק. אך האם ההתמעטות חלה גם על האור הנמצא בפנים, האור המפלח? או שמא התמונה היא של אור מתמעט בעולם בעוד "כל אחד" עודו מכיל את קרן השמש, והיא מאירה בו בלי עמעום אף על פי שהערב יורד? כי "אם יחשך האור אשר בקרבך, מה רב החושך" (מתי ו, 22). אתה מוצא את עצמך קורא את השיר ומפנה מבט פנימה, לבדוק אם האור עודו דולק, כמו אדם שיוצא מדירתו ומעיף מבט לאחור, לבדוק אם השאיר אור קטן.
כבר ערב. ייתכן שהלילה יבוא בקרוב. אבל במעבר בין השורה השנייה לשלישית יש זמן. בין הנקודתיים ל"לפתע" מתרחשים כל חיינו ומעשינו. בקריאה, לוקח רק שנייה לעבור בין השורות. אבל אם השיר הזה הוא "על החיים ועל המוות", משמעו שבין השורה השנייה והשלישית עוברים כל החיים.
השיר הזעיר הזה מבקש להתארך כשיעור חיים שלמים של כל אדם ואדם. אילו היה לי הממון הדרוש, הייתי מדפיס אותו על שלטי חוצות גדולים, נותן לו לפלח לכל עבר.
"ולפתע כבר ערב", סלוטורה קוואזימודו, תרגום מאיטלקית: דני כספי, הוצאה לאור: קשב לשירה, 86 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.24
