את שיחת הטלפון שלא ענה לה, שעות אחרי שהחל הטבח ביישובי העוטף, אבישי מרידור לא ישכח לעולם. "ערב קודם יצאתי עם חברים לחגוג את יום ההולדת שלי, שחל ב-7 באוקטובר", הוא נזכר. "חזרתי הביתה לפנות בוקר, ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה התחילו האזעקות. בדיוק אז אמא שלי התקשרה להגיד לי מזל טוב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"הייתי צריך לשמור על הבת שלי, קרני, שהגיעה לדירה שלי עם בת זוגי לשעבר, כשברקע אני שומע על זוועות המלחמה. הסתכלתי על הטלפון, ראיתי שזו אמא ואמרתי - אני לא בנוי כרגע לשיחה הזו כי זה מצריך ממני כוחות נפשיים גדולים. אמא (ליאורה מרידור, לשעבר כלכלנית בכירה בבנק ישראל ובבנק הבינלאומי - י"ב) כבר הייתה במצב מאוד לא טוב בגלל מחלת הפרקינסון. היה קשה מאוד לשמוע אותה ולהבין אותה, וזה היה שובר לי את הלב לשמוע אותה מנסה לדבר ולא מצליחה. אמרתי לעצמי, אני אדבר איתה אחר כך, אבל עם כל הטירוף של היום הזה שכחתי לחזור אליה. די מהר מצבה הידרדר, והיא קיבלה גם שבץ. השיחה הזאת היא הפעם האחרונה שבה יכולתי לדבר עם אמא שלי".
כחודשיים מאוחר יותר, כשאבישי, שחקן ונווט לשעבר בחיל האוויר, בנו של שר המשפטים לשעבר דן מרידור, רכב על אופניו למשמרת בבור בקריה בתל-אביב במסגרת שירות המילואים שלו - צילצל הטלפון. "אחרי שתיים-שלוש שיחות שלא נענו הצצתי וראיתי שזו המשפחה", הוא משחזר, "אמרו לי שאמא בבית חולים ושמצבה הידרדר. אני זוכר את עצמי מחניק יבבה. הרגשתי שעוד רגע אני מתפרק, ושאני חייב לנשום עמוק ולשים את זה בצד, כי אין לי הרבה ברירה. אמרתי למשפחה, 'תודיעו לי מה קורה, אני נכנס למשמרת של 12 שעות בבור'. רק אחרי כמה שעות סיפרתי את זה במקרה למישהו שישב איתי שם, והוא אמר לי, 'אתה לא נורמלי, תעוף מכאן! אני אחליף אותך'. חזרתי לירושלים והתחלנו שם משמרות לצד אמא".
בזמן שאמו גססה בבית החולים נפטרה גם סבתו של אבישי, פרופ' רעננה מרידור. "נוצר מצב הזוי, שאנחנו בשבעה של סבתא בקומת הקרקע בבניין שבו גרים חלק מבני המשפחה, ובמקביל עולים מדי פעם למעלה לראות מה קורה עם אמא שלי. אחרי שאמא נפטרה ישבנו כל האחים ואבא שלי בסלון, ושאולי אחי שאל את דודה שלי חגית, 'חשבתם מה עושים מחר בזמן הלוויה של אמא? כי יש עדיין שבעה לסבתא'. חגית, שתמיד יש לה תשובה לַכֹּל, אמרה, 'חשבנו. ואין לנו מושג מה עושים'. בסוף שמנו שלט קורע לב על דלת השבעה של סבתא, 'יצאנו להלוויה של ליאורה האהובה שלנו ותכף נחזור'".
"אני גבר פריבילג לבן מרחביה, אין כמעט קבוצת מיעוט שאני יכול להשתייך אליה, אבל כשאני שומע התבטאויות נגד קהילת הלהט"ב הלב שלי יוצא לחברי הקהילה. לדעת שיש כאלה שמסתכלים עליהם כאילו הם יותר גרועים מחמאס ומחיזבאללה, זה נורא"
סיטואציה כמעט בלתי אפשרית.
"מטורפת. בזמן המלחמה, שבה כל כך הרבה אנשים איבדו את היקר להם מכל ובצורה הכי מזוויעה שאפשר להעלות על הדעת, על מוות כזה, שאצל שתי הנשים האלה היה פחות או יותר בשיבה טובה, אתה כמעט אומר תודה. סבתא מתה בגיל מאה, ואמא שלי, שנפטרה בגיל 76, נאבקה במשך 16 שנים בפרקינסון, והיה ברור שהמוות שלה מתקרב. הסבל שלי, עד כמה שהוא לא נורמלי, לא קרוב למה שעוברים החטופים. זה אפילו בסקאלה של אושר לעומת מה שאנשים עברו ועוברים שם ברגעים האלה".
מתי הרגשת את הפער הזה באופן הכי ממשי?
"בשבעה הגיע אליי חבר שלא ראיתי אותו הרבה שנים. שאלתי אותו, 'גילי, מה אתה עושה כאן?' והוא אמר לי, 'גם ככה הייתי בירושלים, אז אמרתי שאני אקפוץ'. ממשיכים לדבר, ואני פתאום רואה בעיניים שלו שהוא לא כל כך איתי. אמרתי לו, 'הכל בסדר אצלך?' והוא אמר, 'אחותי חטופה בעזה (הכוונה לירדן רומן-גת - י"ב). אנחנו בירושלים בפגישה של משפחות החטופים'. באותו רגע אמרתי לו, 'אני לא מבין מה אתה עושה פה, מה אתה מנחם אותי?' והוא אמר לי משפט כל כך יפה; סיפר שהוא היה עכשיו במפגש של משפחות החטופים ואף משפחה לא רוצה לספר את הסיפור שלה, כי כולם חושבים שיש סיפור יותר גרוע מהסיפור שלהם. הוא ביקש ממני, 'עשה לי טובה, ספר לי על אמא שלך'. וסיפרתי. זה רק הבהיר לי את הטירוף שאנחנו נמצאים בו.
"באיזשהו מקום, בכל פעם שהייתי גמור מהמוות של אמא, הייתי נאחז בזה שיש אנשים שיותר קשה להם במלחמה הזאת. וכשהיה לי קשה מהמלחמה, אמרתי, אני שם את זה בצד ומתאבל על אמא שלי. גם היום בבוקר בכיתי, כי פתאום יש בי געגועים מטורפים לאמא, וזה לא עובר. אני לא מצליח לעכל את זה שהיא לא נמצאת. הבור הזה, שרק הולך ונפער, לא מתמלא ולא יתמלא. עד עכשיו אני רוצה מדי פעם להתקשר אליה, לעדכן אותה במה שקורה, לדעת מה היא חושבת. כמו בהרבה בתים בישראל, זאת השנה הקשה בחיי. נפרדתי מאמא שלי, מסבתא, מבת הזוג שלי אפרת, וגם מארץ ישראל שהכרנו".
אתה מרגיש שהמדינה הולכת לך פייפן?
"אני שם את המדינה והלאום לפני האינדיבידואליזם שלי. בחודשים הראשונים של המלחמה לא חשבתי שאי פעם אחזור לשחק. היה לי ברור שעכשיו המדינה צריכה אותנו כלוחמים. לא בהכרח לוחמים בשדה, אלא לתרום למפעל הציוני בכל מה שאפשר. פתאום תיאטרון נראה לי לא רלוונטי, ואז מצאתי את עצמי מתחיל בחזרות בתיאטרון חיפה למחזמר 'סווינג', ופתאום השגרה בארץ, לטוב ולרע, התחילה לחזור".
מרידור, 39, הוא דור שלישי למשפחה בית"רית גאה. בן הזקונים של דן וליאורה מרידור, נכדם של אליהו ופרופ' רעננה מרידור - מראשי האצ"ל וממייסדי תנועת חרות, שלימדה בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית - וגם אחיו הצעיר של שאול מרידור, שכיהן כראש אגף התקציבים במשרד האוצר.
מחלת הפרקינסון אובחנה כשמלאו לאמו 60, וליוותה כמעט כל מהלך בחייו הבוגרים. "בשנים הראשונות, גם בעזרת טיפול וגם בעזרת אבחון מוקדם ועבודה מדהימה שלה, שכללה ספורט, באמת לא ראו עליה כלום. בהמשך הגיעו שנים שרק אנחנו, שהכרנו אותה מקרוב, הבחנו בכך, ולאחריהן שנים שבאמת, כבר כולם ראו. אבל לאורך יותר מעשר שנים אמא ביקשה, ואנחנו כיבדנו את בקשתה, לא לספר על זה לאף אחד".
ובאמת לא סיפרת?
"סיפרתי רק לחבר מאוד טוב ולבנות הזוג שהיו לי לאורך השנים. כשקיבלנו מאמא אישור להתחיל לספר על כך, סיפרתי את זה לגלעד קמחי (המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי שם שיחק אז מרידור – י"ב). סיפרתי לו כי הוא היה הבוס שלי וגם כי ידעתי שגלעד איבד אמא. הוא אמר לי משפט שאני לא אשכח: 'אל תחכה, תנצל כל רגע איתה כבר עכשיו. גם אם זה נראה לך כבר מאוחר, לא יהיה לזה זמן אחר'. אמרתי לו, 'אני יודע', והוא התעקש ואמר לי, 'לא, תקבל את זה'. אמרתי ‘בסדר’, אבל לא עשיתי את מה שאמר לי".
למה?
"הפרקינסון שינה את אמא לאט-לאט, ואני, כמו ילד קטן, בן הזקונים, רק רציתי שאמא תחזור להיות שוב אמא. הכחשה מטורפת לחלוטין. לפעמים כמעט הייתי מתעצבן עליה כשהיא לא הצליחה לעשות דברים בגלל הפרקינסון. זה היה משגע אותי.
"והיו רגעים שהצלחתי לעשות את המאמץ, להתמודד עם מה שיש ממנה כרגע, ולקבל את זה שהיא לא מצליחה כרגע לענות, או שהיא פתאום לא מרוכזת, או לא מבינה מה אני רוצה. אבל רוב הזמן פשוט לא הסכמתי לקבל את זה, והקשר בינינו - שהיה הקשר הכי משמעותי בחיי הרבה מאוד שנים - הלך ודעך בשנים האחרונות. תמיד זכורה לי השיחה הזאת עם גלעד, כי מישהו ניסה להציל אותי ועדיין הלכתי עם הראש קדימה לתוך הקיר. אני לא איש מאמין, אבל עכשיו, כשהיא איננה, אני מנסה כמה שיותר לתקן את הקשר שלי איתה. בסוף הצלחתי, אבל זה לא מספיק".
שוחחת על זה איתה?
"לא, אבל היא הרגישה אותי. בימים האחרונים, כשהיא כבר גססה ולא תיקשרה, ישבתי לנגן לה על פסנתר ולשיר לה, מה שהייתי צריך לעשות גם שנים קודם ולא עשיתי מספיק. שרתי לה את בילי ג'ואל כי היא אהבה אותו. הספקתי גם לספר לה שאני ואפרת בת זוגי החלטנו להיפרד. היא בכתה, אבל חיזקה אותי. היא הספיקה, בשארית הכוחות שהיו לה, בחצי השנה האחרונה, לתת לי כמה שיותר תמיכה.
5 צפייה בגלריה
אבישי מרידור עם הקאסט של "האבא שיכולתי להיות". ''כל חזרה היא שיאור במקצועיות''
(צילום: חנן אסור)
"הדבר היחיד שלקחתי לעצמי מאמא הוא הטבעת שלה. כשאני מאוד, מאוד מתגעגע אליה, אני עונד אותה לכמה רגעים כדי להרגיש טיפה את אמא. אני משחק עכשיו בהצגה 'האבא שיכולתי להיות' בהבימה גבר שנשוי לבן הזוג שלו, והחלטתי שאשחק את ההצגה עם הטבעת הזאת כדי שאמא תהיה איכשהו בהצגה. בזכותה אני הרי שחקן, והיא לא החמיצה אף הצגה שלי. היא זאת שהביאה אותי, בגיל שמונה, לתיאטרון הבימה לראות את 'משרתם של שני אדונים', ושם הבנתי שאני רוצה להיות שחקן. אני בטוח שגם את ההצגה הזאת היא הייתה אוהבת".
ביום שלישי הקרוב תעלה בתיאטרון הבימה "האבא שיכולתי להיות", שכתב איתי סגל ("את שאהבה נפשי") וביים משה קפטן, המנהל האמנותי של התיאטרון. סיפורם של מולי (ישי בן משה) וגידי (מרידור), שהביאו לעולם את בתם מיכאלה בהליך פונדקאות. הם מעולם לא הסתירו ממנה את נסיבות הולדתה, ואמרו לה שכשתהיה בת 18, תוכל ליצור קשר עם האישה שתרמה להם ביצית. להפתעתם הגדולה מיכאלה יצרה, בלי שידעו, קשר עם התורמת. מחוסר ברירה, דווקא בשיאו של משבר בזוגיות, מולי וגידי מחליטים לצאת עם בתם למסע המטלטל של חייהם.
מלבד מרידור ובן משה משחקים בהצגה גם אורלי זילברשץ, בתפקיד הסבתא; דריה רוזן, מכוכבות סרטה של תום נשר "דבר אלי"; דב רייזר, יובל סלייפר ואילנה קיויתי דאבנפורט. "איתי סגל כתב מחזה נורא יפה", אומר מרידור. "אני מאוד נהנה לעבוד עם משה קפטן. ישי הוא פרטנר מושלם, כל חזרה עם דב רייזר היא שיעור במקצועיות ואורלי זה בית ספר למשחק ובן אדם מיוחד. דריה עושה יופי של תפקיד. כיף לראות אותה בתחילת הדרך כי ברור שהיא עוד תגיע רחוק".
הנושא הזה היה קרוב לליבך?
"כשהתחלתי ללמוד בסמינר הקיבוצים, בגיל 27, אפס מחבריי היו מהקהילה. היום רוב החברים הטובים שלי הם להט"ב. מן הסתם אני חושב שהמאבק על הזכויות ועל ההכרה בנורמליות של הנטייה המינית והחופש לבחור לחיות איך שאתה רוצה, הם לא עניין של הקִּרבה שלך לנושא, אלא עניין של זכויות אדם וזכויות אזרח בסיסיות. עשינו דרך מדהימה בנושא הזה, ועדיין, השנים האחרונות, שבהן אתה שומע התבטאויות נוראיות של רבנים ושל מפכ"ל המשטרה, מזכירות לנו ביתר שאת שאלה זכויות שצריך להיאבק עליהן.
"אני גבר פריבילג לבן מרחביה, אין כמעט קבוצת מיעוט שאני יכול להשתייך אליה, אבל כשאני שומע התבטאויות כאלה הלב שלי יוצא לחברי הקהילה. לדעת שיש כאלה שמסתכלים עליהם כאילו הם יותר גרועים מחמאס ומחיזבאללה, זה נורא".
"יש רגעים בודדים שמדגדג לי לחזור לטוס, אבל חלק מההתבגרות הוא להבין מה אתה צריך לעשות ובמה אתה הכי טוב, ואני חושב שכרגע אני עושה את מה שאני הכי טוב בו. כשהחלטתי ללמוד משחק, ההורים, האחים ואחותי היו הראשונים שסיפרתי להם. יש לי משפחה מאוד תומכת וחזקה, היה לי חשוב מאוד לקבל דבר ראשון את האישור שלהם, והוא ניתן בחפץ לב.
איך אתה מסתדר עם סצנות הנשיקות עם גבר?
"בסופו של דבר אנחנו שחקנים. עשיתי את זה גם בתרגילים בבית הספר למשחק וגם בעבר באחת ההצגות ששיחקתי בהן בקאמרי. אני לא גיי, אבל התפקיד מאוד יפה, אז עושים מה שצריך. שואלים אותי אם אני צריך לדמיין אישה כשאני מתנשק, אז לפעמים כן. לשמחתי עברו השנים שבהן פחדו להראות גברים מתנשקים כדי שהציבור לא יירתע. חלק מהעניין הוא להסביר שכמו שאפשר לקבל על הבמה נשיקה בין גבר לאישה, אפשר לקבל נשיקה בין גברים.
"אני לא יכול לראות את עצמי עם גבר, אני אוהב נשים. אבל אני כן רואה איך הדבר הזה מפסיק להיות עניין בינארי, של או זה או זה, והופך להיות משהו יותר פלואידי, גם בדור שאחריי וגם סביבי. הניסיון הזה לשים דברים בינאריים הוא הניסיון שלנו לסדר את המציאות לגבי כל דבר, לא רק מיניות. יותר נוח לסדר לפי שחור ולבן. יותר קשה להבין אפור, אבל כנראה שהאנשים הם יותר אפורים מאשר שחור-לבן בכל התחומים, לא רק במיניות".
מה עם משחק בקולנוע או בטלוויזיה? שם אתה פחות נוכח מבתיאטרון.
"אני אלוף העולם בלהיות מקום שני באודישנים", הוא מחייך. "חברה מאוד טובה שלי, השחקנית מורן ארביב, אומרת שדברים יקרו כשהם צריכים לקרות. אני מאוד שמח על הקריירה הבימתית שלי, אני אוהב לראות את העיניים של הקהל, ומקווה שיהיו תפקידים גם במדיומים האחרים.
"ברור שיש פה אלמנט שיראו אותך ושתשמע את מחיאות הכפיים, אבל האהבה שלי למקצוע הזה היא סביב הפלא של להעמיד פנים שאתה מישהו אחר. אני מאוד אוהב לצאת מהצגה ולעבור ליד קהל שלא יזהה אותי. גדלתי בבית שבו המחיר של הפרסום היה נוכח, וגם כואב. ברור שהייתי שמח להיות השחקן הכי טוב בעולם כדי לקבל את התפקידים הכי טובים בעולם, אבל האם הייתי רוצה ללכת למכולת כדי שיזהו אותי? חד-משמעית, לא".
במהלך השנה השנייה שלו ללימודי משחק בפקולטה לתיאטרון בסמינר הקיבוצים, השתחרר מרידור מחיל האוויר שבו שירת כנווט. "הייתי צריך להפסיק לטוס ולהשתחרר מהחיל, ומאז לא קראו לי יותר למילואים", הוא מספר. "באיזשהו שלב גם קיבלתי פטור. אבל כבר ב-7 באוקטובר התחלתי להרים טלפונים ולהידפק על דלתות לבדוק איפה אוכל לתרום. בקבוצת וואטסאפ של בוגרי הקורס שלי מישהו אמר שביחידה צריך עזרה, ושאל מי יכול להתנדב.
"הגעתי לבור בקריה ב-10 באוקטובר ואמרתי, 'איפה שצריך לשטוף רצפה, אני אשטוף, כי אני חייב לעשות משהו'. מצאתי את עצמי בתפקיד משמעותי יותר משכיוונתי. אני תורם את החלק המאוד צנוע שלי - מילואים שהם לא לעלות על אפוד ולרוץ בשטח או להיכנס ללבנון; מילואים עם כוכבית - ללכת, לתת 12 שעות, להרגיש שאתה תורם את שלך, ולהמשיך בחיים. אני עושה את זה יותר בשבילי מאשר בשביל המדינה, כי אני צריך להרגיש שאני עוזר איכשהו".
מצטער שעזבת את הצבא?
"יש רגעים בודדים שמדגדג לי לחזור לטוס, אבל חלק מההתבגרות הוא להבין מה אתה צריך לעשות ובמה אתה הכי טוב, ואני חושב שכרגע אני עושה את מה שאני הכי טוב בו. כשהחלטתי ללמוד משחק, ההורים, האחים ואחותי היו הראשונים שסיפרתי להם. יש לי משפחה מאוד תומכת וחזקה, היה לי חשוב מאוד לקבל דבר ראשון את האישור שלהם, והוא ניתן בחפץ לב. גם ככה הייתי בתקופה לא כל כך טובה, אז אני זוכר את ההקלה על הפנים של אבא שלי כשהוא הבין שאני עושה משהו כדי להיות יותר מאושר משהייתי".
כבר שנים שהוא לא מרגיש שייך לתנועת הליכוד, שעל ברכיה גדל. "אני לא יודע אם התפנית חלה בי, לדעתי היא חלה בתנועה", הוא אומר. "אני עדיין מחשיב את עצמי בית"רי. אני מאמין כמעט בכל דבר שז'בוטינסקי כתב ועומד מאחורי כל דבר שבגין נאם וכתב. לאורך שנים אני מרגיש שהתנועה הלאומית מתרחקת מתנועת בית"ר המקורית".
איפה אתה ממוקם היום פוליטית?
"אני לא מוצא כרגע מפלגה או בית פוליטי לדעות שלי. אני גם לא עסוק בזה כרגע. כרגע צריך להתעסק באיך מרפאים את החברה הישראלית. אני עושה מה שאני יכול. אני מוחה על מה שאני חושב שנכון למחות, ואני הולך להפגנות".
מה חשבת על מחאת הטייסים ועל ההתקפות עליהם?
"לא היה לי ספק שכשהם יצטרכו להילחם, הם ייקחו את הסרבלים ויעלו לטוס. בהחלט יכולתי להבין את הדילמה הנוראית שהם נקלעו אליה, אבל למזלי היא לא הידפקה על פתחי. בעיניי, הדוקטור המהולל קרעי, שקרא להם ללכת לעזאזל, וגלית דיסטל שהשמיצה אותם בזמן שהם חלק חשוב בהצלחה, נמצאים בצד הלא-נכון של ההיסטוריה. הייתי לוקח את המחמאות שהם מקבלים עכשיו וכמה שעפים עליהם בעירבון מוגבל, כי ביום שירצו 'ליפול עליהם' מחדש - ייפלו עליהם. ביום הראשון של המילואים בקריה תחושת הגיוס וההתנדבות היו מעל כל מה שאפשר לדמיין".
אבא שלך נאם באחת ההפגנות בקפלן נגד המהפכה המשפטית.
"אבל לא אני נאמתי. לא שאני לא חושב כמוהו. גם אחי שאול נאם שם. אין לי בעיה להגיד שאני תומך במחאה. אני פשוט לא חושב שלייחוס המשפחתי שלי צריך להיות ערך מוסף לגבי הדעה שלי. הדעה שלי שווה כמו הדעה של כל אחד אחר. הייתי בהפגנות כמו אחרון המפגינים. הרגשתי שהאדמה רועדת. הדבר הזה היה מזעזע את היסודות הדמוקרטיים במדינה. מבחינתי זה ללכת 180 מעלות דוך נגד ז'בוטינסקי, בגין, בית"ר ונגד התנועה הלאומית-ליברלית - התנועה שחרתה על דגלה את עליונות המשפט".
ולגבי אירועי 7 באוקטובר?
"ברור שצריך להקים ועדת חקירה ממלכתית ושמישהו שם למעלה צריך לקחת אחריות על המחדל. לי זה נראה מובן מאליו, אבל לא לכולם. פעם לקחו כאן אחריות. פעם הייתה יותר בושה. לא תוציא ממני מילה טובה אחת על בית הנבחרים. אי-אפשר לדמיין בכלל מה עובר על החטופים. אלו אנשים עם כוחות נפש שאפשר להעריץ. יעזור או לא, חשוב לי שמשפחות החטופים יראו שהרבה אנשים עומדים לצידן".
ההצגה הראשונה שבה שיחק מרידור עם סיום לימודי המשחק הייתה "על האש", שכתב חברו הטוב דרור קרן, ועלתה בתיאטרון הקאמרי. "עברו 12 שנה מאז שהתחלתי ללמוד, תשע שנים אני כבר על הבמות, ואני שמח ומאושר על המהלך", הוא אומר. "החיים נהיו יותר מורכבים, העור נעשה יותר עבה עם הזמן, אבל כן, זה עדיין החלום שלי. אני גם בדעת מיעוט בעייתית, כי ארגון השחקנים, שח"ם, מתעקש להגיד ששחקן זה מקצוע, בצדק, אבל אני עדיין מרגיש שלשחק זה חלום".
אז למה מלכתחילה הלכת לקורס טיס במקום ללמוד משחק?
"בשביל עם ישראל, בשביל הציונות. עד היום אני חושב שאנשים צריכים לתת את הכי טוב שהם יכולים לצבא. היה אצלנו אתוס משפחתי של לעוף מקורס טיס: אבא עף מקורס טיס, אחי הגדול מתן עף מקורס טיס, אחי השני נפל בגיבוש, וכולם הפכו להיות קצינים בחטיבה 7 בשריון. אז ידעתי שגם אני אתגייס לקורס טיס ואעוף לחטיבה 7. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא עף. רק אחרי שנה וחצי בקורס אחי התקשר אליי ואמר, 'אתה צריך לקחת בחשבון שיש סיכוי שתסיים'. פתאום נפל לי האסימון שאני עומד לסיים, אז חשבתי איך אני יוצא משם. בסוף החלטתי שאני שם את המשחק בצד ונשאר בחיל האוויר. מתישהו זה התהפך".
מתי?
"אני זוכר את הרגע שלקחתי את סבתי לאיזו הצגה או קונצרט. ליוויתי אותה בחזרה לבית שלה, ובדרך היא שאלה אותי, 'תגיד, מה עם משחק?' אמרתי לה, 'זהו סבתא, שמתי את זה בצד', והיא אמרה לי, 'זה נראה לי מקצוע נורא ואיום, אבל אתה מוכשר מכדי לא לעשות את זה'".
השאלות על הייחוס המשפחתי מכבידות עליו לא פעם. "את אבא שלי לא היו מעיזים לשאול על משפחה ועל ילדים, ואמא שלי, אם מישהו היה מתייחס אליה כאל אשתו של, היא הייתה משתוללת. היא לא הייתה מוכנה לשתף עם זה פעולה", הוא אומר. "היא לא הייתה מתראיינת אם זה לא היה משהו ענייני, מקצועי.
"אני מבין שאני חי בעולם שבו הייחוס המשפחתי תמיד יהיה מעל הראש שלי ולמדתי לחיות עם זה בשלום, אבל אני מנסה לעשות את הדרך שלי כמה שיותר בנפרד. מי שיחפש להגיד, 'הוא מקבל תפקידים כי הוא הבן של', יגיד את זה, לא משנה מה תעשה. אותי חינכו שאנחנו לא מיוחדים, ועם הדבר הזה אני אמשיך ללכת בחיי".
חשבת פעם לפנות לפוליטיקה?
"כן, בתקופת התואר השני שעשיתי במכללת רייכמן במדיניות ציבורית, והבנתי שצריך לזה עור עבה. אבא שלי יכול לספוג כל מה שאומרים עליו; אני נעלב כמו ילד, בשמו, בשם עצמי".
מתי הכי נעלבת?|
"כשהיו טוקבקים מגעילים אחרי המוות של אמא. אנשים כתבו 'ברוך שפטרנו' ושהגיע לה למות. אמא שלי לא הייתה מתרגשת מזה, אבל אם היו כותבים את זה על אבא שלי, היא הייתה מתרגשת. היא הגנה עליו כמו לביאה. אם הייתי פוליטיקאי והיו כותבים עליי, הייתי מתפוצץ, עונה נמוך. אני חושב שבגלל זה הלכתי להיות שחקן, שיהיה לי מקום להוציא החוצה דברים שאני מעדיף לא להוציא".
הכנסת פעם מכות?
"כילד חטפתי מכות. למשל במשחקים של בית"ר ירושלים. הפה שלי ביציע בטדי זה לא הפה שלי כשאני מדבר איתך עכשיו. יוצא ממני זעם קדוש. אני יכול לאחל דברים מזעזעים לקבוצה השנייה, בלי בכלל להרגיש שזה לא בסדר. כתבו עליי פעם במוסף של המקומון 'כל העיר', שצריך להרגיע את הבן של מרידור ביציע הכבוד".
