במשפחת פוליאקוב המילה "זיבי" היא סוג של מחמאה. זו גם המילה שמרוחה על כיסוי הסלולרי של יונתן, הבן של יעל והנכד של פולי ז"ל ושוש. "אנשים לא מבינים את זה, אבל אצלנו בבית הקללות הן מילות אהבה", הוא פוסק. "אגב, יש לי גם כיסוי שעשיתי לסבתא, מסכנה. עם צילום שלה עושה אצבע משולשת. זה לא בא מתוך איזשהו רוע, אנחנו פשוט משפחה מאוד בוטה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אז כשאתה רוצה להביע אהבה עזה, מה אתה אומר במקום ז'ה טם?
"כוסאמק. מי שאני מקלל איתו זה מי שאני הכי חופשי איתו. הקרבה המשפחתית גם באה מתוך זה. אנשים לא שמים לב לזה, אבל הכבוד נותן יותר מדי הגבלות וכבדות. איך שנעלם הכבוד מתחילה האינטימיות. הייתה לי מורה פעם בבית הספר האקסטרני - ששם הייתי החבר הכי טוב של המורים, לא של התלמידים - שכשהיינו מעצבנים אותה היא הייתה קוראת לנו נבלות. זו הייתה קרבה, היא בסוף המורה שלימדה אותי הכי הרבה. על סבתא שוש הסתכלתי תמיד בתור איזשהו אייקון. בסוף סבתא הייתה ממש כמו האמא השנייה שלי, אם לא הראשית. אמא מאוד השקיעה, אבל סבתא באמת נתנה את כל הלב, גם לפני שסבא שלי נפטר וגם אחרי. היא ממש גידלה אותי, הייתה מקריאה לי סיפורים, לוקחת אותי למקומות, יושבת איתי כל הזמן, תמיד היא הייתה אוזן קשבת. אנשים מסתכלים על סבתא בתור מה שציירו אותה בחוץ, שמו עליה מעטה כזה של קללות ובוטות והאווירה הממורמרת הזו, כשבפועל היא בן אדם כל כך אחר. לא זכו להכיר את שוש האמיתית, שהיא אישה חמה ואוהבת, מאוד חכמה ומאוד שנונה, שעושה אווירה טובה בבית. לפעמים אנשים מאוד לא אוהבים את הקללות האלה, אבל זה מה שמאפשר את הקלילות איתה, כי לסבתא מקללת אפשר להגיד הכל. בתים של כבוד אלה בתים שיש בהם יותר מדי חוסר".
ובכל זאת, השיח הזה הוא לא רגיל.
"אני יודע שלהרבה אנשים זה נראה נורא, נקודת המבט שלהם לא מצליחה להכיל את כל החופש הזה. אני לא רוצה להגיד את זה בצורה שנשמעת מתנשאת או שיפוטית חס ושלום, אבל אמא שלי היא באמת פרא. היא מדהימה וחופשייה ויצאתי כמוה - בן אדם שאין לו דיסטנס".
אז אין נימוסים בינך לבין שוש או אמא?
"זה לא חוסר נימוס, אני מאמין שנימוס זה ערך בסיסי. יש אהבה. יש חיבור. כבוד נובע מאיזשהו פחד, מאיזשהו ריחוק. כדי שיהיה כבוד חייב שיהיה ריחוק, היררכיה. אצלנו אין את זה. אם אני ואמא רבים, זה לא עכשיו עצור, אל תגיד את זה, אסור. מדברים חופשי".
ואיך זה היה עם סבא?
"סבא היה דוגמה לחיבור ולקשר אמיתי. תמיד ידעתי שכשאני מגיע אליו אני אקבל אהבה, חום, חברות. הייתי מגיע אליו לסט של 'רחוב סומסום', לראות אותו מצטלם בתור 'סבא גרשון'. אני זוכר שבתוכנית הייתה חנות מכולת שהוא הצטלם בה, עם כל מיני אביזרים כאלה, וגנבתי משם משרוקית. הוא אמר לי, 'תחזיר אחר כך', אבל לא החזרתי עד עצם היום הזה. אני לא יודע איפה זה בכלל, אבל לקחתי את זה. שההפקה של 'רחוב סומסום' לא תשלח לי הוצאה לפועל על משרוקית פלסטיק".
עם סב שהיה אחד האבות המייסדים של התרבות הישראלית, אמא שהמשיכה את דרכו בכישרון והוסיפה למשוואה גם תיעוד משפחתי טלוויזיוני, וסבתא שעושה לתסריטאים בית ספר לקומדיה, לפוליאקוב ג'וניור בן ה-23 לא בדיוק הייתה האופציה להיות פרח קיר. "כילד באמת תהיתי מה המקום שלי בתוך הדבר הזה, כי זה מאוד בית של קומיקאים, של פרפורמרים. תמיד הייתי מסתכל על המורשת של סבא באיזושהי יראה. הייתי אומר, טוב, תראו מה הוא עשה, מה אני אעשה עכשיו? הרבה שנים היה לי את הצורך להוכיח, לאו דווקא מתוך הצורך לבלוט, אלא יותר בגלל הפחד מכישלון, שאולי מה שאני אעשה לא יהיה מספיק טוב".
הרגשת שמתייחסים אליך אחרת, בגלל הייחוס המשפחתי?
"חייתי חיים די שגרתיים בסך הכל, וגם לימדו אותי לא להעריץ כדרך חיים. כולם היו מסתובבים אצלנו בבית, זה היה בית מאוד שופע חיים. גדלתי בבית עם שלישיית מה קשור ומושיק גלמין, שהם כמו הורים נוספים שלי".
זה עשה לך חשק להיות בשואו-ביז?
"מאוד לא. כל השנים שראיתי את השואו-ביז מהצד, רק יצרו אצלי רצון גדול לא להיות חלק מזה. לא בגלל האנשים שהיו אצלנו בבית, אלא פשוט בגלל שאני רואה עד כמה אין לי התאמה לעולם הזה - גם אישיותית, גם מקצועית. זה עולם שבעיניי חודר מאוד לחיי הפרט ואני לא אוהב את זה. אני גם בסך הכל מאוד לא אוהב להיות בפרונט".
ובכל זאת אמא שלך שמה את כולכם בפרונט. צפית ביצירות שלה על המשפחה?
"את 'הכל דבש' אמא ביקשה ממני לא לראות. הייתי צעיר, זה צולם כשהייתי בן ארבע-חמש".
מה היא הסבירה?
"היא לא הסבירה, היא אמרה, 'אל תראה, יש שם כל מיני סצנות', ואני הקשבתי. אני גם ככה לא בן אדם שרואה הרבה טלוויזיה. לא רואה טלוויזיה בכלל. רק אם אני חוזר מהעבודה ורוצה לנקות את הראש, אני שם לי איזה חארטה. 'פוליאקובים' למשל, לא מושך אותי. אני כבר חי את זה".
אולי זו מגננה?
"זה לא שיש לי בעיה לראות, זה פשוט לא תוכן שמעניין אותי. אני אוהב מצחיק, אני אוהב מגוחך. צפיתי ב'מה נסגר?' (תכנית סאטירה בערוץ עשר המנוח שבה שולבו מערכונים של יעל ואילן פלד, ר"א). הייתי גם בצילומים, מתִּי על זה. גם הייתי על סטים של אמא חופשי בילדות. אילן והיא שני משוגעים".
בוא נדבר על זה שאתה מעביר את הילדות עם אילן פלד.
"אילן הוא הגודפאדר. בן אדם מאוד מצחיק ואיש שהיה מאוד טוב אליי בילדות. אני זוכר שהייתי אצלו בדירה והוא נתן לי מסכה של דארת' ויידר".
זכורה לי סצנה מ'פוליאקובים' שבה אתה מעביר שיחה שלמה כשהיא מכסה לך את הפנים.
"כן. כמו אידיוט. היה עליי איזשהו מעטה. זה היה זמן של חיפוש עצמי, תקופה פחות טובה מנטלית".
להתבגר זה קשה, אז זה קל וחומר כשאתה...
"כשאני זקנה בגיל צעיר".
אתה נשמה זקנה?
"חופשי. זה מאוד הקשה עליי עם הדור הצעיר. לצורך העניין, עד היום אני לא בזוגיות כי קשה לי לייצר חיבור עם הדור הצעיר. אני לא אלך לברים, האפליקציות נוראיות בעיניי. יש אנשים שזה עושה איתם חסד גדול, אני לא יכול לסבול את זה. אני חושב שהקרבה נעלמה יחד עם המסכים. אני בן אדם שנהנה משיחות יותר מאשר ללכת לבר. אני לא אוהב לשתות, לא אוהב לעשן, לא אוהב לצאת. אני אוהב לארח, אבל אנשים משתעממים מזה כי הם דגנרטים. סליחה. הם מגיעים ויושבים בטלפון. מה לי ולזה?"
לא תלך להופעה של נועה קירל.
"אני לא יכול לקרוא לזה מוזיקה. אני שומע קלאסית. גדלנו גם בבית עם חינוך מוזיקלי מאוד טוב. היינו שומעים ביחד הביטלס. כשהייתי ילד הייתי הולך לישון עם ג'וזי כץ, 'הכבש השישה עשר', אריק איינשטיין, שלום חנוך, מתי כספי, יוני רכטר, גרוניך".
כמה אתה עוסק בילדות שלך? כמה אתה מחפש שם תשובות, או כועס על דברים שהיו בה?
"כבר לא. פעם הייתי מתעסק בזה המון. גם בטיפולים הייתי מתעסק המון בילדות. אני זוכר את עצמי בטיפולים מגיל מאוד צעיר. יצא שאני גדלתי כמו פטרייה. אני משתמש הרבה במטפורה הזאת, כי פטרייה גדלה דרך ערימה של זבל. המטפורה הזאת היא לזבל הנפשי שלי. אני גדלתי מתוכו כפי שהיא גדלה בתוכו, ובעזרתו היא גם מצליחה להתקיים. ידעת שפטרייה זה אחד הדברים הכי עמידים בטבע? היא יכולה לגדול בכל תנאי. התוצאה של כל הדבר הזה היא חוזק. במקום לנבול, במקום להיכנע, במקום להתעסק בילדות מתוך מקום של קורבנות ומתוך מקום של אשמה, התעסקתי בזה בתור שיעור. כעסתי והאשמתי והייתי קורבן, זה לא שאני בודהה, כן? אני בן אדם שעובד על עצמו כל יום. אבל היום אני מרגיש הרבה יותר חזק מנטלית. אני כבר לא פטרייה".
כשהיה בן ארבע התגרשה אמו יעל מאביו, עורך הווידיאו עופר זר. לימים נישאה לאיש העסקים אלעד מילוא ולהם שתי בנות משותפות. "אבא עכשיו יצא למילואים בצפון כבמאי. אנחנו בקשר טוב", מספר יונתן. "היה לי קשה עם זה שהם התגרשו, אבל גם קיבלתי את זה. הבנתי באיזשהו מקום שהם לא מתאימים. אני חושב שזה עשה להם טוב, ושגם לי זה עשה לא רע. יותר הפריע לי שסבא מת. העצב על זה שהוא הלך הפך אותי לבן אדם שאני היום. הייתי ילד כשהוא חלה בסרטן וכל הזמן חשבתי איך אפשר להציל את סבא. למעשה פגשתי את המוות בגיל צעיר מאוד. עוד לפני המוות של סבא, הייתה לי חוויית סף-מוות. הייתי בן שנתיים, שזה גיל שטענו שאני לא זוכר ממנו כלום. אבל את הדבר הזה אני זוכר לפרטי פרטים.
"אני זוכר שנפלתי לבריכה בבית ילדותי", הוא משחזר, "סבתא בישלה במטבח והיה גשם בחוץ. ואני ישבתי בכיסא נדנדה הקפיצי הדבילי הזה ששמים בו ילדים וראיתי בייבי מוצרט. ופתאום נגמר הסרט והצלחתי להתיר את עצמי וסבתא באמת השגיחה מאוד, אבל אני הייתי ילד מאוד זריז אז הצלחתי לצאת. ראיתי את כל הגשם הזה על הבריכה, וקפצתי. הדבר הבא שאני זוכר זה את עצמי שוקע מאוד-מאוד לאט לתוך הבריכה. הגשם מתחיל להתחלף במעין אדוות לבנות כאלה, שממש רואים מהן כבר את העולם הבא. התחלתי לראות דברים, את המשפחה, והמשפט שהיה לי בראש זה 'אל תנשום כמו ברחם, אל תנשום'. תוך כדי ראיתי את עצמי שוקע בתוך הבריכה, מסתכל למעלה. הדבר הבא שאני זוכר זה את סבא מוציא אותי בהיסטריה ואותי חוזר פנימה בבת אחת לתוך הגוף ונושם את הנשימה הראשונה חזרה".
"הדבר הבא שאני זוכר זה את עצמי שוקע מאוד-מאוד לאט לתוך הבריכה. הגשם מתחיל להתחלף במעין אדוות לבנות כאלה, שממש רואים מהן כבר את העולם הבא"
דיברת על זה במהלך השנים?
"זה היה ברקע, אמא ידעה שזה קרה, אבל היא גילתה לאחרונה שאני באמת זוכר. גם הייתי צעיר מכדי לתפוס את זה כחריג. זה נותן לך פרספקטיבה אחרת לחיות מתוכה. באיזשהו שלב חשבתי, רגע, זה שסבא הלך, זה כמו כשאני הלכתי בבריכה? זה אותו דבר כמו שאני יצאתי לרגע החוצה?
"ראיתי את התוכנית של עדי אשכנזי ('הייתי מתה' של כאן 11, ר"א) ורציתי להגיד לה שהיא לא מדמיינת. כל פעם שסיפרתי על זה למישהו (ולא סיפרתי הרבה), אמרו לי שאני הוזה, שאני לא באמת זוכר, אבל זו לא חוויה שאפשר לשכוח. וזה אמיתי. זה אחר מכל חוויית מציאות רגילה או חלום".
מה זה גרם לך להבין?
"שהחיים בסוף זה התמשכות של המוות, ולא הפוך. שהנשמה נכנסת לתוך הגוף ומשתמשת בו ככלי. בסוף זה לא הגוף שמנהל את המציאות, זו הנשמה שמנהלת את המציאות. הנשמה זה מי שאני, מי שלובש את הדבר הזה למשך תקופת חיים, ואחר כך היא עוברת לעוד אחד, בהתאם למה שעברתי והעברתי פה אנשים אחרים. הדור של היום לא באמת רוצה לעסוק בשאלה של מוות וחיים, כי זו שאלה מאוד מפחידה. כשזכיתי לעבור את הדבר הזה התוודעתי למוות, ואחרי שסבא נפטר התוודעתי לבריאות. עם הזמן התוודעתי לרוחניות ולמדתי כמה יש ביניהן קשר הדוק, ושבעצם בריאות זה הכל".
"כשזכיתי לעבור את הדבר הזה התוודעתי למוות, ואחרי שסבא נפטר התוועדתי לבריאות. עם הזמן התוודעתי לרוחניות ולמדתי כמה יש ביניהן קשר הדוק, ושבעצם בריאות זה הכל"
התובנות האלה הובילו ל'מחלה שמחלה', פודקאסט על גוף, נפש, תודעה ומה שביניהם, בהובלת פוליאקוב והפסיכולוגית הקלינית קרן סלע. "בריאות זו הרווחה שלנו, את זה ארגון הבריאות העולמי אמר, עם כמה שהם דבילים. אחרי שסבא נפטר היה לי מובן מאליו שהיה לו משהו רגשי שגרם למחלה שלו. ניסיתי לחקור את זה והגעתי לד"ר נאדר בוטו, קרדיולוג שפיתח שיטה שמטפלת בגוף-נפש. למדתי גם רפואה סינית. בגיל 13 כבר ישבתי בכיתה עם אנשים בני 40 ולמדתי את השיטה של יהודית (מילוא, מייסדת שיטת הניאו-הומנולוגיה וחמותה של יעל, ר"א). בפודקאסט אנחנו מדברים הרבה על ההקשרים של גוף ונפש. אנשים רוצים לשמוע חומר כזה. יש הרבה פודקאסטים היום, ולא אזכיר שמות, שבאים בגישה של הטפה. אצלנו אין רצון להטיף, אלא לעזור לאנשים לחשוב. גם אם בן אדם לא מקבל את מה שאני אומר, זה עובר תהליך עיבוד. הוא לקח מזה משהו".
ופה אתה פחות נחשף.
"פחות, אבל שמעי, נחשפתי כל כך הרבה בחיים שזה כבר לא מפריע לי".
מה הרגשת כשאמא שלך אמרה בפודקאסט שלה שהיא הייתה אמא לא טובה, ושהיא לא ידעה לתת לך את מה שהיית צריך?
"זו מצד אחד טעות, כי אמא כן הייתה אמא טובה מאוד. היא עשתה הכל בשבילי ולא הייתי מחליף אותה בעד שום אמא בעולם. יש אמהות שהן באמת קשות. אי-אפשר לדבר איתן. אמא שלי עודדה אותי להיות אני. וזה מאוד חשוב, כי עם כמה שלפעמים היא הייתה נעדרת, זה לא היה באשמתה. היום אני יודע לא להאשים אותה. בסך הכל היא ילדה אותי כשהייתה בת 24. היא הייתה ילדה ולא ידעה איך להכיל את זה שיש לה ילד פתאום. היא ניסתה, ובאמת בגלל זה סבא וסבתא שיחקו תפקיד כל כך משמעותי בהתחלה, אבל לא הייתי מחליף לא אותה ולא את המשפחה בשום דבר".
אתה חושב שהיא אמא אחרת לאחיות הצעירות שלך מהאמא שהיא הייתה איתך?
"כן. היא הרבה יותר בוגרת ובשלה מאיך שהיא הייתה בצעירותה. היא הרבה יותר מוכנה. אבל זה לא גרע ממני, וחשוב לי להגיד את זה. אני בכלל לא בטוח שאביא ילדים, בטח לא בגיל 24. יש לי עוד הרבה מה לעשות לפני".
מה למשל?
"הרבה דברים, אבל בעיקר לקדם את הבריאות והרווחה של אנשים. פודקאסטים על בריאות, מרכזים של בריאות, אבל זה כבר עתידה-עתידה. קודם אני רוצה לעשות את התואר שלי במחשבת ישראל, ולהתקדם לתארים נוספים בתחומים של סוציולוגיה של הבריאות ופילוסופיה של המדע".
ואיך אתה בתקופה הנוכחית?
"זו תקופה מאוד קשה, מאוד. בנוסף לאויבים מבחוץ, אנחנו שונאים האחד את השני ויש קיטוב כל הזמן. כן ביבי-לא ביבי. פעם היה לי מאוד אכפת, הייתי מאוד פוליטי. היום אני חושב שכל הפוליטיקאים הם חבורה של אנשים תאבי כוח וכסף ובצע. גם האופוזיציה, גם הקואליציה. אחרי שהם מצטלמים רבים בכנסת, הם הולכים וצוחקים ביחד. זה מגוחך. אני לא מאמין לאף אחד מהם. אני חושב שכדי שהפוליטיקה תצמח למקום נכון, היא צריכה להפוך מפוליטיקה לניהול. הם צריכים להבין טוב-טוב את התפקיד שלהם, להפסיק לחשוב על עצמם כעל שליטים, כי הם לא שולטים בשום דבר. כדי שתהיה לנו פוליטיקה נכונה ומנהל נכון, אנחנו צריכים להיות בחיבה ובענווה האחד כלפי השני, ולא בשנאה ובאיבה. אנחנו חייבים להגן על עצמנו מפני האויבים מבחוץ. אני חושב שאת חמאס צריך להשמיד, צריך להשמיד את חיזבאללה, לשחרר את החטופים עכשיו, את מי שנשאר שם. אם היה אכפת למי שנמצא בצמרת, הם היו קושרים את עצמם לגדר של הכנסת ושובתים רעב. אז סליחה, אבל זה נראה שלא אכפת להם. למה הורים של חטופים צריכים לצאת לרחובות ולהתפלל שיחזירו את הילדים שלהם? למה אנחנו צריכים להפוך את זה לנורמה? מה שהיה פה ב-7 באוקטובר זה הדבר הכי נורא שקרה בתולדות המדינה. לפוליטיקאים לא היה אכפת לרגע. לא להם, לא לגנרלים. זה היה אנחנו והחיילים הנהדרים שלנו. זה רק מוכיח שבסוף זה אנחנו מול עצמנו".
מתלבט על העתיד שלך כאן?
"כן הייתי רוצה לגור בחו"ל תקופה, אבל זה לא בגלל שאני לא אוהב את הארץ ואת האנשים שגרים בה, אלא בגלל שאני אוהב לראות עוד תרבויות. אני מכיר אנשים שברחו מפה. זו תקופה איומה, אבל אני מאמין שככל שדברים צפים על פני השטח ואנשים שמים לב לזה, ככה הפוטנציאל להתפתח מזה הוא יותר גדול".
