כל האלוהימים בעד לסלוח על חטאים שחטאנו לזולת. ישו סולח, סליחה אינסופית, מוחלטת, ללא תנאים ולא משנה על מה. גם אם קצצנו את השכן ופיזרנו אותו על הבוגנוויליה - סולח. אללה אוהב לסלוח, אבל מבקש בתמורה חרטה כנה וחזרה בתשובה. בודהה, שאינו אל אלא יותר בקטע של קואוצ'ר רוחני, עסוק בתהליך נרקיסיסטי של שחרור עצמי מחרטה ומסבל, ואפילו לא חושב שכדאי ליידע את הנפגע שהוא מתייסר בגינו. רק האלוהים שלנו אומר: עזבו אותי באמא, אם חטאתם האחד כלפי השני, תפתרו את זה ביניכם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
אהבתי. נכון שכל דת מציעה פרקטיקות רוחניות וכלים להערכה עצמית, המיועדים לא רק לבקשת מחילה אלא גם לשיפור ההתנהגות, וגם נכון שכל דת מדגישה אספקטים שונים של התהליך. אבל נדמה לי שהיהדות, לפחות בקטע הזה, הכי אמיצה, הומניסטית ומפוכחת. ראשית היא אומרת, לא. לא על הכל ניתן לסלוח ולא על הכל ניתן לכפר. שנית, כבוד האדם. יש דברים שגם אני, האל הכל יכול, כל העולם כבודי, לא יכול להתערב בהם.
חשבון נפש זה לא רק עניין של מוטיבציה, אלא גם של יכולת. לא כולם טובים בזה. כדי לעשות חשבון נפש צריך להיות מצויד ברמה מסוימת של מודעות עצמית, של יושר, של אי-טיוח, של יכולת לשפוט מהצד סיטואציות מורכבות ותחומים שנופלים באפורים. קל לדעת איך להתנהג במקרים של שחור-לבן, של טוב מוחלט מול רע מוחלט; קשה יותר כשהצדק הוא יחסי. היכולת להבין את הזולת, הבנוי כמונו ממינונים משתנים של הכחשה, חוסר מודעות, אלימות, תוקפנות, חינוך, הסללה, היא תוצאה של פשפוש במזוודת הנפש שלנו וההבנה שכולנו, בואו, לא איזה גליק גדול. כדי לא לעשות את מה ששנוא עליי לרעי, ראשית עליי לדעת היטב מה שנוא עליי. כלומר מי אני. למרות שאת הבנת הנפש היטיבו לחקור הפסיכולוגיה והסוציולוגיה אלפי שנים לאחר כינונה של הדת, אפשר כמובן להיות אדם דתי וחשבונאי נפש מחונן, אבל קשה להיות מלוכני-לאומני, משיחיסט ושמרני, לדבוק בעליונות הגזע היהודי ובהבדלים מגדריים ומיניים המונעים חופש, כבוד וחירות מהפרט בשל שתלטנות הסואו-קולד "נורמליות", ועדיין להצטיין בחשבון נפש. זה פשוט לא הולך יחד. חשבון נפש הוא בראש ובראשונה הבנה בוהקת שחומרי הנפש של הזולת דומים לשלי. הבנה המבוססת על יחסיות וספקנות, על הדדיות ועל שוויון.
יום הכיפורים הוא מופע יחיד ומיוחד במרחב הישראלי והוא מקיים הלכה למעשה את רעיון השוויון. תמיד אשתומם על הפלא הזה. הרי ההבדל בין יום הכיפורים הדתי ליום הכיפורים החילוני הוא שמיים וארץ. שני מועדים שונים בתכלית. הכל שונה, והפוך. התפאורה אחרת, המנהגים והטקסים אחרים, ההתכוונות הפנימית שונה. ובכל זאת, רוח סתיו מלטפת את המרחב הציבורי הישראלי כולו בפייסנות. אין הסכמה, אבל יש התחשבות. אין חוק האוסר על נסיעה ברכב או על אכילת קבבונים מול בית כנסת, ומצד שני גם אין רבנים הקוראים להתאבד מתחת לגלגלי העזר של הפעוטות מחמת החילול, ובתי הכנסת פתוחים לרווחה לכל ההורים החילונים המעוניינים ליידד את ילדיהם עם האוריינטליזם של הגנום היהודי. אם נרכיב לרגע משקפיים של תייר המשקיף מהצד על המרחב הישראלי, יום כיפור יודע להכיל את המורכבות הזו, והוא חולף עובר לו מתוך כבוד הדדי למרחב המקודש של הזולת. היום הזה הוא, בעיניי - הרבה יותר ממנהגי החג עצמו - תקווה גדולה ודוגמה לדו-קיום מבורך.
לפני כמה ימים ישבתי במכונית, בחניה, וחיברתי את המטען לטוסיק של האייפון. לצידי, על המדרכה, עמדה אישה כמוני. היא אמנם הייתה יפה יותר, אבל מהסוג שלי: מוזנחת. טוב, היא כאילו, אני באמת, אבל נניח לזה. סקרתי אותה מלמעלה - שיער אפור, מתולתל, לא צבוע, עד למטה - כפכפי הוויאנס, ובאמצע - שמלת גלבייה אפורה בעלת מחשוף עמוק, שאליו העין שלי נמשכה בשל סיכת החטופים שזהרה בסיומו של החריץ כמו נקודת ניאון.
היא גם החזיקה ביד את השקיות שאני מחזיקה. לחם טוב כזה, של המאפייה המשובחת שבקצה הרחוב, וכמה מצרכים טבעוניים מניצת הדובדבן. רק את השקית השלישית, האטומה, לא זיהיתי, וזה טיפה עיכב אותי בהשלמת הפרופיל הסוציולוגי שבניתי בדמיוני על בת דמותי. מתחת לתפוז הצהוב שהוטבע על השקית היה כתוב שם של בחורה. עשיתי גוגל. "אצלנו", היה כתוב באתר של חברת הקוסמטיקה הטבעית, "שיבולת שועל, זרעי צ'יה ואבוקדו הם לא רק ארוחת בוקר טרייה, אלא גם שגרת טיפוח". שקעתי בקריאת סוגת העילית הזו, ועד שסיימתי, תאומתי כבר הלכה. כשחזרתי הביתה ולפני שהשלכתי את החולצה שלבשתי לכביסה, הסרתי כהרגלי, בתנועה מיומנת, באגביות, בלי לחשוב, את סיכת החטופים שהייתה מוצמדת לחולצה שלבשתי.
האגביות הזו.
אולי משום שראיתי את בת דמותי מהצד, אולי בגלל יום כיפור הממשמש, אולי בגלל הסרום לעיניים שכל הדרך תיכננתי להזמין לעצמי, חשתי בבת אחת את בושת העיוורון. סיכה, ומה? הרי גם הזיכרון המגולם באקססורי הזה הפך לסוג של שכחה.
צודקת היהדות, לפעמים אין איך לסלוח. לא יסולח. לא לי ולא לנו. בשום דת ובטח שלא תחת האל הזה, המדגיש את ערך פדיון השבויים ואת המחויבות ההדדית. וכל מעשי הגבורה, וכל היופי האנושי, והרעות, וההתנדבות, והסולידריות שישנה, עדיין ישנה, לא ינקו את חרפת הפקרת החטופים. אין מה לבקש סליחה. הפקרת החטופים היא אשמה שלא תנוקה, כיעור שאין עליו מחילה. אם החטופים לא מעסיקים אותנו 24 שעות ביממה, אין מה לבקש סליחה. אפשר אולי רק לצבוע את כל השופרות, בכל בתי הכנסת, בצהוב.
