פרנסואה בֶּגוֹדוֹ, יליד 1971, הוא סופר צרפתי מרכזי. אחת מיצירותיו, "בין הקירות", המתבססת על חוויותיו כמורה בחטיבת ביניים, עובדה לקולנוע לסרט בכיכובו וזכתה בפרס דקל הזהב בקאן ב-2008. הנובלה הנבונה וטובת הלב שלפנינו ראתה אור במקור ב-2023.
2 צפייה בגלריה
yk14114973
yk14114973
מתוך הסרט "זיכרונות מאפריקה"
הסיפור הוא סיפור בגוף שלישי על אהבתם של אנשים רגילים, במובן הצרפתי של המושג, כלומר לא פריזאים, לא יומרנים, לא מתוחכמים אך גם לא מתחכמים. סיפור האהבה בין ז'אן לז'אק, שמתאהבים לאו דווקא ממבט ראשון, אבל שמחזיקים מעמד במשך קרוב ל-50 שנה, שנמתחים מתחילת שנות ה-70. אם אני מבין נכון, הרומן מתרחש באזור הפרובינציה, קרי בעיירות ובכפרים שבארצות הלואר במערב צרפת.
זהו ספר לבבי, הוא אוהב את דמויותיו ואוהב את אהבתן, אבל מה שמעניק לרגש החם המפכה בו תוקף הוא, בין היתר, הפיקחות שבה הוא כתוב. זו נוכחת מהשורה הראשונה, בפעולת הטעיה אירונית, כשבפתח נובלה בשם "אהבה" מתוארת מיד התאהבותה של ז'אן בפייטרו: "ז'אן רואה את פייטרו בפעם הראשונה באולם התעמלות שאימה אחראית על ניקיונו". ז'אן העובדת לפרנסתה בניקיונות מתאהבת בכוכב נבחרת הכדורסל המקומית. אבל זו לא האהבה שאליה כיוונה הכותרת, אנחנו מנחשים ואכן למדים עד מהרה. לא הפנטזיה, לא כוכב, לא נבחרת, הוא הנושא של "אהבה". ז'אק, הגיבור האמיתי, ממתין זמן מה בצללים, כשהוא עובד בחברת השיפוצים של אביו. באופן דומה, מנמר בגודו לאורך כל הנובלה רמזים דקים, עדינים, לסוג היחסים שהוא בוחר לתאר כאן ולאלה שלא. כשז'אן מבקשת לקנות לז'אק חולצה בסגנון הזמר ג'וני האלידיי, סבור ז'אק שהוא ייראה בה כמו מוקיון. אבל האלידיי דווקא לא נראה כמו מוקיון! טוענת ז'אן. "הוא זה הוא", חותך ז'אק. וכשבני הזוג צופים יחדיו בסרט, מרחיב המספר על תוכנו באופן הבא: "רוברט רדפורד הוא ציד חיות טרף המפתה דנית עשירה שבאה לקֶניה כדי להתחתן עם ברון [...] כשרוברט משכנע אותה לעלות על המטוס הדו-מושבי שלו, הם טסים מעל מרחבי האינסוף שמפארים עדרים של חיות סוואנה שאי-אפשר להחמיצם. שם, למעלה בשמיים, הברונית מתאהבת באופן חסר תקנה. ביום שבו הציד נהרג בתאונה שאינה פחות מטרגית, הברונית שואלת את נפשה למות מרוב ייאוש, כפי שמעידים הכינורות".
ההרחבה ביחס לסרט היא, כמובן, אירונית, וממחישה את ההבדל בין מושאי הנובלה למושאי הסרט. ולכך מוסיף בגודו אירוניה נוספת: בניגוד לטייס הטרגי המרחף בשמיים ז'אק וז'אן דווקא נתקעים באמצע הכביש בחזרה מהסרט בגלל שז'אק שכח למלא דלק. דוגמה נוספת לפיקחות הכתיבה ניתן לראות בדרך העקיפין שבה מתברר לז'אק (ואולי גם לז'אן בעצמה) שז'אן מאוהבת בו. אחרי שהפכו לנאהבים מבחינה מינית חולק ז'אק עם ז'אן את מחשבותיו להתגייס לצבא. הצבא הוא רעיון רע, פוסקת ז'אן. מדוע? כי, למשל, הוא לא יוכל לראות את האנשים הקרובים אליו. אבל ז'אק אומר שהוא יחזור לעיתים קרובות. ואז ז'אן זועמת, כמובן בשם הקרובים אל ז'אק: "מה זאת אומרת לעיתים קרובות? כמה חופשות הם ייתנו לך בשנה, שלוש? שתיים? תודה רבה באמת!"
מיומנות פיקחית ניכרת בדרך שבה בגודו מקדם את העלילה, מריץ את הזמן. את התקדמות הרומן בין הגיבורים ממחיש בגודו על ידי מניית החדרים השונים במלון שבו עובדת ז'אן כפקידה ובהם מממשים הנאהבים את אהבתם. לעיתים הילוך הזמן מודגם בעזרת טכניקה שאפשר לכנותה טכניקת הדומינו. למשל, ז'אק מקודם בעבודתו כגנן. כתוצאה מכך, מספר בגודו, קנה הזוג הצעיר סיטרואן דה שבו. והנה, מספר המספר בסמיכות דומינו-אית, יום אחד אותה דה שבו, נהוגה בידי ז'אן, מפתיעה את ז'אק בעבודתו. הסיבה? "יצא חיובי" בבדיקת ההיריון. אגב, על הדרך, כמו שאומרים, מנצל בגודו הזדמנות נוספת לאפיין את ז'אק כלא מחודד (אבל טוב לב): "ז'אק מתבלבל בין החיובי לשלילי. מה אומר מה?"
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "אהבה", מאת פרנסואה בגודו
עטיפת הספר "אהבה", מאת פרנסואה בגודו
עטיפת הספר "אהבה", מאת פרנסואה בגודו
(באדיבות פן הוצאה לאור)
באופן טוב לב, אם כי כאן מסתכן קלות בנגיעה בקיטש, דן בגודו בסוגיית הנאמנות בין בני הזוג. יש כאן מעט ספוילר לכן כדאי לדלג על פסקה זו אם לא קראתם את הספר ובכוונתכם לקוראו. לז'אן מתחוור שז'אק בגד בה באופן חד-פעמי. היא מתוודה מצידה על בגידה דומה וז'אק, שלא נעים לו שהוא מסתיר ממנה את סודו, מתוודה בחזרה. אבל לבסוף, במין וריאציה טובת לב על סיפור "המחרוזת" המפורסם של מופסן, מתחוור לז'אק שסביר שז'אן בדתה מליבה את בגידתה, כדי להקל על ייסורי המצפון וההסתרה של ז'אק.
כשמציבים את הספר בהקשר הפוליטי העכשווי הרי זה ספר פופוליסטי. אבל פופוליסטי במובן הטוב של המילה. כמו שהחסידות הייתה תנועה פופוליסטית, ששמה לה למטרה לדאוג לפשוטי העם, אלה שלא היו חלק מהאליטה הלמדנית או הכלכלית של החברה היהודית במזרח אירופה. הנובלה מתייחסת לאנשים "הפשוטים" בכבוד, לצרפת הלא-יומרנית בחיבה לא קיטשית. נכון שיש אבק מגמתיות בספר, טנדנציה בלעז ובשפת ביקורת הספרות של לפני מאה שנה, אבל זו זניחה, שמינית שבשמינית.
"אהבה", פרנסואה בגודו, תרגום: רמה איילון, הוצאה לאור: פן, 96 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.10.24