"לפתע שמענו צעקות. לא צעקות אלא צרחות פראיות. מישהו בא ומעיר אותנו בתוך חושך איום ומודיע בבכי ובצחוק ניכר ששמע ממישהו ששמע ברדיו בטריות שאמרו שבן-גוריון הקים מדינה, ואז הוסיף... הבה נשיר את 'התקווה', ושאלנו את הפוץ, מה פתאום? אנחנו אפילו את המילים לא יודעים בעל פה, ובכלל איפה בן-גוריון הקים את המדינה שלו? והוא אמר שאמרו שהוא הקים אותה בתל-אביב ואמרנו לו, שמע אנחנו כאן במצור, בירושלים, בבאב אל ואד וכאן אין מדינה, וירושלים לא נמצאת במדינה של תל-אביב, ונרדמנו". (יורם קניוק, תש"ח עמ' 17).
את ההיסטוריה כותבים, בדרך כלל, דרך עיניהם של מנהיגים ומדינאים, ודרך האירועים הגדולים המעצבים אותה. היסטוריה "מלמטה", לעומת זאת, מספרת את אשר אירע מנקודת מבטם של המשתתפים עצמם ומכוננת סיפור אחר. היא בוחנת את אותם אירועים דרך עיניהם של מי שנטלו בהם חלק כאזרחים וחיילים ולא כמקבלי החלטות. התובנות שלהם, בעיקר כאשר יש היסטוריון מוכשר המלקט אותן משלל ארכיונים ונותן להן קול, מספרות סיפור שונה המערער לעיתים על סיפור-העל המוכר של טובים ורעים ושל אמונה תמימה בצדקת הדרך.
"מולדת יקרה", בדומה לסיפורו של קניוק, מבקש לספר את סיפורה של המלחמה דרך מבטם של המשתתפים בה: חיילים, אזרחים ומתנדבים משני הצדדים. מחבר הספר, ההיסטוריון שי חזקני, מעמיד את מבטם של אותם חיילים ואזרחים אל מול הסיפור הלאומי הרשמי (משני הצדדים) שמנגנוני התעמולה וההסברה ביקשו לצייר. חזקני איתר מאגר מרתק ולא מוכר של מידע, פרסומים של יחידה צה"לית קטנה ומסווגת בשם "הצנזורה לדואר חיילים". המאבק המשפטי שניהל כדי לקבל את המידע הוביל לחשיפתם של מכתבים אישיים של חיילים ומתנדבים פלסטינים שנמצאו בארכיון צה"ל כמו גם דואר של חיילים יהודים שנשלח למשפחותיהם ולחבריהם. הצנזורים, שקראו את מכתבי חיילי צה"ל טרם שליחתם ליעדם "התבקשו לשים לב במיוחד לתגובות החיילים בענייני מורל, ועמדותיהם לגבי מפקדים, אוכל, ציוד, אימונים, תרבות, משמעת ופעילות מבצעית" (עמ' 45). מהמכתבים, ביקש הצבא ללמוד מהם על הלכי הרוח של החיילים, שסוכמו בדוח שכונה "דעתו של החייל" (דוח שצה"ל המשיך להנפיק עד לשנת 1994).
האם המכתבים הללו "מייצגים"? כבר אז היו מי שהטילו ספק, כולל מפקדי צבא בכירים שעירערו על ממצאים שלא נשאו חן בעיניהם. אולם, בין שהם מייצגים באופן מדויק ובין שלא, הם מספרים סיפור נוסף וחשוב על המלחמה ב-1948. במלחמה הזו השתתפו גם מי שבאו מבחוץ לסייע, מתנדבים יהודים, בעיקר מארצות הברית וממרוקו, וערבים שהתגייסו ל"צבא ההצלה" של קאוקג'י, שמכתביהם נפלו בידי הצבא הישראלי ומהם טווה חזקני את הסיפור של המלחמה דרך מי שהגיעו אליה מבחוץ.
בסוף שנת 1947 החלו שני הצדדים לגייס חיילים למלחמה שבפתח. היישוב היהודי הרחיב את טווח הגיוס, פעל לצרף לשורותיו חיילים מקבוצות מגוונות: ניצולי שואה ממחנות העקורים שרבים מהם, אחרי מה שעברו, לא מיהרו להתגייס למלחמה ונדרשו מאמצים ניכרים לשכנעם. מתנדבים יהודים, בעיקר מארה"ב, שחלקם היו בעלי ניסיון צבאי ממלחמת העולם השנייה וצעירים מצפון אפריקה שרעיונות הסולידריות היהודית והציונות שיכנעו אותם, למרות הסיכונים בשל התנגדות השלטונות, להתנדב למלחמה. לעומת המאמץ הציוני המאורגן, אצל הפלסטינים היו הדברים מאורגנים פחות ו"צבא ההצלה הערבי", שהקימה הליגה הערבית, כלל כמה אלפים בודדים של מתנדבים ממדינות ערביות שונות, שהיו דלים בנשק ובציוד ולא זכו לאימון מסודר טרם צאתם לקרב.
הצבאות, בשני הצדדים, הקדישו מאמץ ניכר לטעת בלוחמים תודעה ומוטיבציה, ובעיקר לשכנע אותם להיות נכונים להפעיל אלימות לעיתים גם כלפי אוכלוסייה אזרחית. בצד היהודי היו אלה קציני התרבות, הפוליטרוקים בלשון התקופה, שחששו ש"הלב היהודי" רחמן מדי. החיבור שהם יצרו בין האויב הנוכחי, הערבים, לארכי-אויבים מההיסטוריה הרחוקה והקרובה כ"עמלק" וכ"נאצים", נועד לעודד לוחמנות. המשורר אבא קובנר, פרטיזן וניצול שואה, ששימש כקצין התרבות של חטיבת גבעתי, כתב באחד הדפים הקרביים: "וידרוס! אל רתיעה, בנים: כלבי רצח — דינם דם... כי בנחל נצעד, בנחל דמם של פולשים... עד ייטבעו עד צוואר! עד לא ישובו כלבים לגבול מאורתם. דרוסו!" (עמ' 103).
בה בעת, ביקשו מפקדים אחרים דווקא להזהיר מפני אלימות חסרת הבחנה ובעיקר מביזה הן ממניעים מוסריים והן מחשש להשפעה השלילית שתהיה לדבר על החברה הישראלית המתגבשת. ברוח זו מפקד חזית הדרום, יגאל אלון הוציא הוראות מפורשות שלא להרוג שבויים, לבזוז או לגרש פלסטינים בלא פקודה מפורשת.
מכתבי החיילים היהודים דיווחו על רצון ב"אקשן", להוכיח שיהודים יודעים להילחם, אבל גם כללו תיאורים על מעשי ביזה, הוצאות להורג וגם ביקורת — כמו שכתב מרדכי: "לא תיארתי שצבא ישראל יכול להיות כה גס ואיום בשדידת רכוש הערבי. זה עובר כל גבול. אני משוכנע שגם חיילי ארצות ערביות אינם יותר צדיקים, בכל זאת המוסר היהודי, וזאת לדעתי תעודת עניות" (178). בכיבוש הגליל תועדה אלימות רבה וביזה, וגם הוצאות להורג, לפחות פעם אחת, כנקמה על עריפת ראשים של חיילי צה"ל. רבקה, חיילת שהייתה עדה לאירועים כתבה, "בתחילה קשה היה להאמין ולהסתגל למחשבה שחייל יהודי מבית טוב וכשר יכול להתעלל באנשים בצורה מחרידה. הקרבות האחרונים לימדו אותי הרבה ופקחו לי את העיניים" (191).
סולידריות פאן-ערבית או פאן-איסלאמית, לאומיות ואנטי-קולוניאליזם מסבירים את המוטיבציות של המתנדבים הערבים. במכתביהם למשפחות סיפרו על נחישותם להילחם ועל הגעגועים למשפחה. ככל שהתמשכה המלחמה הם גם הביעו אכזבה מהתנהלותה. המחסור בנשק, במזון ובמדים, ההכשרה הלקויה שהביאה לנפגעים בתאונות, ולא פעם גם תסכול מהפלסטינים המקומיים. חזקני מצא את התעמולה הערבית "מדודה יותר ופחות אלימה" מזו היהודית, ייתכן שההסבר נעוץ בחששם של מפקדי הצבא מהפוטנציאל הנפיץ של קבוצת צעירים מרדנים שאחרי המלחמה תשוב לארצותיהם. אבל גם שם, בשונה מרוח הפקודות, היו מקרים של השחתת גופות של יהודים.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "מולדת יקרה - מלחמת 1948: המכתבים הגנוזים", מאת שי חזקני
(באדיבות עברית הוצאה לאור)
אחד הגילויים המעניינים העולים מתוך הספר הוא עמדתם של המתנדבים היהודים שהגיעו לסייע לאחיהם. מתנדבים אלו שהגיעו ישר למלחמה ציירו תמונה מורכבת ובמקרים רבים לא מחמיאה של הארץ ויושביה. ממכתביהם של העולים מצפון אפריקה, שתוארו על ידי הצנזור כ"סובלים מרגשי נחיתות", עולה שהם התאכזבו מהמציאות שבה פגשו ומתחו ביקורת קשה לעיתים הן על היחס שקיבלו מאחיהם, הן על עצם המפעל הציוני ועל העמדה המורכבת שלהם ביחס לעולם הערבי שבו גדלו וחיו. מצב זה הדאיג את השלטונות לא רק בשל הפגיעה במורל ביחידות, אלא גם בשל מה שכתבו למשפחות בארץ המוצא. כך, החייל נעים, כתב למשפחתו בצפון אפריקה כי "היהודים האירופאים שסבלו כה הרבה מהנאציזם ההיטלריסטי, רואים עצמם כגזע עליון ואת הספרדים כגזע נחות" (עמ' 153). ניסים כתב "איך את רוצה שאהיה שקט ולא אדבר רעות? אם נמצאים עם יהודים והם מתנהגים אלי כערבים??" (155). אחרים, למרות הקשיים, צינו את מחויבותם לציונות ועודדו את משפחותיהם להגיע.
גם עמדתם של המתנדבים שהגיעו מארצות המערב, בעיקר מארצות הברית, יש בה לא מעט מן המפתיע. לא רק שרובם ביקשו לשוב לארצם עם תום המלחמה, אלא שבסקר שנערך בקרב 387 מהם (כולם כאמור מתנדבים שהשתתפו בקרבות), עלה שלא מעט מהם אחזו בדעות שליליות על ישראל ועל אזרחיה. חלק בשל סדרי השלטון הקלוקלים ומנגנוני ה"פרוטקציה" ומינוי המקורבים, ואחרים בשל המיליטריזם שלטענתם אחז בארץ ומהתנהגותם האלימה של חלק מחבריהם כלפי האוכלוסייה האזרחית הערבית. אצל המתנדבים מצפון אפריקה היה המצב מורכב יותר. האפשרות לחזור לארצותיהם נתקלה בקשיים שונים, בירוקרטיים, כלכליים ופוליטיים. ממכתביהם הסיקה הצנזורה הצבאית כי 76 אחוזים מהם קראו למשפחותיהם לא לבוא לישראל כלל או לפחות לדחות את עלייתם (עמ' 212). במכתבים אחרים נמצא ש-55 אחוזים רצו לחזור לצפון אפריקה. הם ציינו את האפליה כלפיהם, המחסור במשאבים שנובע מהאפליה, השוו ביו האפליה כלפי צפון אפריקאים בישראל לזו שכלפי השחורים בארה"ב ("לכל בני עדות המזרח מתייחסים כאן כמו לכושים [negroes] בדרום ארה"ב", כתב אוליבר [עמ' 215]). גם עבור הפרנקופונים שבהם, כמו נחום, האווירה הכללית והמיליטנטית הייתה קשה "פלשתינה טובה אולי בשביל אלה שסבלו בגרמניה, אך לא בשבילנו, הצרפתים, האוהבים את החירות" (213).
על אף כשלים נקודתיים לאורך הספר, הנוגעים הן לסקירות מקדימות עודפות וארוכות (ניכר בספר שבמקורו הוא לא נכתב לקורא ישראלי), הן למשקל הזהה שניתן למקורות שונים ומגוונים מבלי לבדוק לעיתים את מידת השפעתם הממשית, ספרו של חזקני הוא דוגמה מצוינת לחשיבותו של מבט היסטורי אחר, מבט המתבונן על האירועים בגובה עיניהם של המשתתפים בהם. מזווית זו הנוף הפוליטי הוא אחר ושונה, ויש בו אפילו דבר מה אופטימי שהרי, ככלות הכול, חיילים הם חיילים בכל מקום, והם דומים זה לזה הרבה יותר ממה שנדמה למנהיגיהם.
"מולדת יקרה - מלחמת 1948: המכתבים הגנוזים", שי חזקני, תרגום: דפנה ברעם, שי חזקני, עברית הוצאה לאור, 337 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.10.24
