זהו סיפור על קרע פנימי באישיותו המתהווה של צעיר ישראלי שחשוב לו להרגיש שייך, שרוצה להרגיש שייך, אבל אינו מצליח, בכל פעם אינו מצליח. פעם במשפחתו המצרית מבת-ים, אצל הוריו של שאול אורפלי, ש"לא טרחו לייצר תא משפחתי נעים ומתפקד"; אחר כך כילד חוץ בקיבוץ, אשר מבריח אותו ממנו באשמת שווא; אחר כך בין עיתונאים, משוררים ופטרוניהם בתל-אביב בשנות ה-80 וגם ביחסים קרובים, פעם עם גבר, פעם עם אישה. רק ג'מאל, המאהב הפלסטיני שלו, פעיל רדיקלי, "אהב אותו כפי שאיש לא אהב אותו לפניו ואחריו... ללא תנאים, בלי דעות קדומות. אהב את הדברים ששאול ניסה להסתיר, דווקא אותם. את מזרחיותו, את קהיר הרדומה שבתוכו, את גבריותו המגומגמת". ואמנם זוהי אהבה שאין לה עתיד, אהבה שתכלה את עצמה, ובספר הזה המטאפורות מתממשות כאירועי חיים. האפשרות ליצירה ולחיים משותפים מאבדת את עצמה לדעת, ושאול מתגייס לצבא, חייל בודד על אף שיש לו משפחה, עורך את עלון הבסיס של שלישות רמת-גן, מתגורר בדירת חיילים בצפון תל-אביב, קורא את "זכרון דברים" מאת יעקב שבתאי, ששאל מספריית הבסיס, מתמוגג משירה עברית, מנסה להלחין שירי משוררים, אבל נעצר באמצע מפגש של מתנגדי ההתבוססות בבוץ הלבנוני, ולאחריו מגורש גם מהצבא.
נדמה כי רון כחלילי יצר את "שאול", רומן ביכוריו באמצע העשור השביעי לחייו, כעיבוד לשוני לאינספור המפגשים המצולמים שקיים בנושא זהות מזרחית בסדרות התיעודיות שביים, בהן "ערסים ופרחות" על אודות סטריאוטיפים ישראליים מְשַׁתקים, ו"קרועים" על ישראלים ממוצא מזרחי שמאמצים ערכים וסגנון חיים שנחשב להפוך ממזרחי, ומכונים "משתכנזים". בסרטיו הראה כחלילי מבחר ישראלים שאמורים לחלוק מאפיין זהותי משותף, למשל: סבים שעלו מארצות ערב, ובשל המבנה החברתי ההיררכי בישראל, וגם בעקבות עוולות מתמשכות מצד דור המייסדים, נותרו עם תחושת זרות, חוסר יכולת לניידות מעמדית או שניהם יחד.
גיבור הרומן נבנה מתוך סתירות: הוא רוצה להיות מישהו, להיות משהו, אבל בעיניו זה לא מתממש. נשים דגש על המילה "בעיניו". מהצד אפשר בהחלט לטעון שמדובר בגבר צעיר שהשלים חניכה מוצלחת: מערכת החינוך - אז עדיין מנוהלת בידי שליחי ציבור עם נטייה סוציאליסטית - זיהתה אצלו פוטנציאל, נתנה לו הזדמנות והתיקה אותו מבת-ים אל האליטה הקיבוצית, בתל אביב הוא מתברג היישר לעוד אליטה דאז, העיתונות, ומקבל משימות לכתבות שער. גם בעולם השירה של האייטיז הוא מוזמן להשמיע קול, מתחבר עם כוכבת דמוית וולך ועם פטרון שירה דמוי פרופסור מוקד, ויש לו תמיד חברים מעניינים במקומות הנכונים. אבל שאול אינו תופס את עצמו באופן הזה. מבחינתו הוא חווה בדידות, דחייה, תסכול ואילוץ למחוק זהות ולייצר אחת חדשה שוב ושוב. כך הוא רק מתרחק מעצמו עוד. יתרה מכך, ניכר כי כחלילי מציג בפנינו את שאול כתוצר פגום של החניכה המזרחית הראויה בעיניו, כאחד שאמור לזכות במידה מסוימת של בוז, ולפחות לשיפוט שלילי. עולה כי כחלילי אינו מעריך את ההימלטות של שאול מן הניסיונות הכושלים להרגיש בבית במרחבי הישראליות, שאליהם כאילו התגלגל ללא רצון.
כתיבתו של כחלילי בעלת תנופה, אבל אין לצפות כאן לרומן פסיכולוגי, שבו המניעים לפעולותיו של גיבור ניצבים במרכז העניין הסיפורי. נדמה לפעמים ש"שאול" הוא כלי קיבול סיפורי, שאליו מתנקזים מונולוגים שחשוב לכחלילי להעניק להם במה: פעיל בפנתרים השחורים, פעילה אנטי-מלחמתית, זמר מזרחי ועוד. לכחלילי כישרון להעניק לשון מיוחדת לכל דמות כזו, ואולי כדאי היה להפוך את "שאול" למחזה שיוצג על במות. יוסי סוכרי הציג את "אמזלג" שלו על פי שם המשפחה, לא השם הפרטי, והעובדה שתהליך בירור הזהות שלו הוא אינסופי, כמו תנועה של טבעת מביוס, היא עבור סוכרי מובנת מאליה. הנחת יסוד. אמזלג הוא בן המערב, אינטלקטואל שבקי בספרות, במוזיקה, באופנה ובפילוסופיה המערבית, הקים משפחה עם רופאה והתרחק מהפריפריה, למרות שפעמוני המזרח מדנדנים בו כל העת, והקיום דמוי האליטה שלו קורס תדיר, כשהוא נמשך אל מסורות עבר, ומבקש לחיות מחדש את חייהם של הוריו, נוסע ללוב ולמרוקו כדי לחוש את הגוף שלו במרחב שכמו חייב להיות שייך גם לו. שאול שורף את בגדי העיר שלו כשהוא מגיע לקיבוץ, אחרי שהוא מבין שלארוחת שבת בחדר האוכל אין להתגנדר.
בספרה המקסים "סווינג טיים" תיארה זיידי סמית' שתי ילדות חומות שמתגוררות בדיור ציבורי, שמגיעות למסיבת יום הולדת בשמלות מהודרות, ומגלות שכולן לבושות ברישול. כחלילי מספר על שאול ש"מנועי האשמה שלו תמיד מוכנים להפעלה". בספרו האדיר, "המשת"פ", תיאר פול בייטי בחיוּת מהפנטת את תחושת האשמה התמידית אצל צעיר שחור: "נטל הבושה הגזעית שמתעוררת בסטודנט שנה א' ממושקף לנוכח עוף מטוגן שמגישים בחדר האוכל. אני הייתי 'המִגוון' שבית הספר התהדר בו ברעש וצלצולים בחוברות המבריקות, אבל כל הסיוע הכספי שבעולם לא היה גורם לי למצוץ את הסחוס מכנף העוף מול כל הסטודנטים של שנה א'... זו אשמה שחייבה אותי למלמל 'טעות שלי' על כל מסירת כדור שפספסתי, על כל פוליטיקאי שנמצא בחקירה פדרלית".
"שאול", רון כחלילי, הוצאה לאור: כתר, 199 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.11.24
