"הערכה אמנותית 'טהורה' היא לתפיסתי רק אידיאל, אם לא רק המצאה, וכך היא חייבת להיות, כל עוד הערכת אמנות היא פעולה של בני אדם, שהם מוגבלים וארעיים, גם במרחב וגם בזמן". כך כתב ת.ס. אליוט במסתו על אודות השימוש בשירה והשימוש בביקורת מ-1932. "גם האמן וגם הקהל מוגבלים. ישנה לכל תקופה, לכל אמן, סוג של סגסוגת שנדרשת כדי להפוך את המתכת לכזאת שאפשר לעבוד איתה ולייצר אמנות; וכל דור מעדיף את הסגסוגת שלו על פני זו של הדורות האחרים".
13 שנים לפני כן כתב במסתו "המסורת והכישרון האינדיבידואלי", ש"ביקורת מהימנה והערכה רגישה אינן מתמקדות במשורר אלא בשירה". ואמנם, אולי יש צורך להזכיר, לא כל פעולה של קריאה מכוונת לאמירה שיפוטית, האם טוב השיר או רע, ובהחלט לא כל קריאה היא חקר השירה, שעניינו, בין היתר, תגליות והצבת שאלות, כמו גם בשיח ובערעור הקאנון. בימינו נפוצה על גבי המסכים המילה "סקירה", שכמו אין מטרה לה ואין מחויבות, והיא יפה רק לשם אזכור או סימון וי, הנה מישהו קרא. פעולת הקריאה שמגלה את השיר, שהופכת אותו מ"חפץ מת" – כמו שקרא בורחס לספר שירים על המדף – למעשה אסתטי; הקריאה שמחדשת את הטקסט, שפותחת את הדיון על אודותיו, שמתירה חידושים לגבי התפיסה באשר למי שכתב אותו – היא עשייה מסוג נדיר. לרוב איננה מתרחשת בשיחות סטודנטים, בין חבריהן של חבורות ספרותיות וחסידי שירה, גם לא בשיעורי הכתיבה, גם לא באלה הנחשבים לטובים ביניהם, ומתוקף ההקשר, ואפילו, בדרך כלל, לא ברשימות הביקורת בכתבי העת ובחיבורים העיוניים של המוספים. היא מתרחשת כאשר קורא מסוג מסוים מחליט לייצר אותה, והיא כוללת קשב מלא לחומרי השיר, ליווי צמוד לתהליכי קליטתו וגם הפעלת ידע מתחומים שונים כדי לייצר מערכת יחסים אקטיבית עם השיר.
לא מדובר באורח פשטני על קריאה מוטעית לעומת קריאה נכונה של שיר, גם לא על פירוק נוסח דרידה או תת-מודע של טקסט נוסח פרויד, אלא על מה שפרופסור מנחם פרי מכנה פרקטיקה של "קריאה מקסימלית", מלאכת פרשנות צמודה שעוסקת בהעלאת סף המיצוי של הטקסט השירי, שמבקשת להפוך כמה שיותר רכיבי טקסט לבעלי פונקציונליות רטורית ולהבליט פרדוקסים ומתחים שונים.
פרי הוא מאסטר של קריאות מרהיבות כאלה, שומטות לסתות מבחינת ההפתעות הגלומות בהן. לרוב הוא הציג אותן בשיעוריו בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל-אביב, שנמנה עם מייסדיו ושימש כראשו במשך שנים רבות. מי שיצק מים על ידיו הכיר את תורת השירה שלו, שלאורה גם קוראים שירה משתי נקודות ראות שאינן מתיישבות, כי שירה לא אמורה להוביל לסך הכול של טענה או אמירה, אלא להציג תהליך הבנה, או חוויית הבנה, שאינה צריכה להיעצר, שמותר לה ליצור תהיות. מי שקלט שזה מה שעושה ספרות בכלל, במישור של החוויה, כאשר, למשל, חושפים חוסר אותנטיות ומייצרים רגע של אותנטיות בזכות זאת, ושחוויית הקריאה היא הצעה לארגון הטקסט – לא יהיה מסוגל עוד לקריאות עצלות, רפויות, שמתמקדות בטפל ולא בעיקר.
בעשור האחרון הוצגו קריאותיו של פרי בשני ספרים: "שב עלי והתחמם" (2017) על אודות נדבך סודי ביחסיהם של י"ח ברנר וא"נ גנסין, ואחריו "ונשיקתי תהיה רוצחת" (2019), על סודותיה של ציליה דראפקין, שהקדישה שיר אהבה לגנסין. כעת מפרסם פרי את "תאורה מילולית", ובו שני מאמרים. הראשון על מאיר ויזלטיר, שאת שירתו מתאר פרי כ"מפעל של חתרנות סמיוטית, והאני הכותב שלה מתייצב בשירים כמי שיש לו צורך מוסרי דוחק לנקוט עמדה, להסיר מסווה, לשפוט ולהעריך"; והשני על יהודה עמיחי ש"שירתו בכללותה חוקרת מה פירוש לחיות בתוך חייך האישיים כישראלי וכיהודי בלב המאה ה-20... מן היום-יום שלו הוא מלקט אירועים קונקרטיים שוליים, המשמשים לו כדימויים להתנהלות המכאיבה של העולם".
פרי פותח את הפרק השני בזיכרון ההיתקלות הראשונה עם שירו המינימליסטי של עמיחי "גשם בשדה קרב", 21 מילים בחמש שורות, כשהיה תלמיד תיכון בבנימינה. פרי קרא בו "כמעט שתיקה" כי הוא עמד בניגוד ל"הנה מוטלות גופותינו" של גורי. "המתים לא נאמו בו בגוף-ראשון-רבים באוזני האומה, דמם לא זעק מן האדמה, הם לא חזרו כפרחים אדומים, ואף לא קמו והתחילו ללכת; למעשה הם לא עשו דבר, ולא היה להם שום אִפיון פוזיטיבי". השיר ציין רק מה הם לא עשו, "ומה שנבצר מהם לעשות לא היה דבר רב-חשיבות כמו לנשום, לאהוב נערות, להתפעם משקיעות וכיו"ב, אלא עניין של מה-בכך: לכסות את הראש בשמיכה מפני הגשם". פרי מראה כיצד במקום לייצר ניגוד דרמטי בין החיים ובין המתים, עמיחי יצר אקוויוולנטיות סתומה בין אלה שמכסים ובין אלה שלא יכסו עוד. הגשם משווה בין כולם. כך עומעם הניגוד והובלטה הדומות. מתוך כך, מראה פרי, תחום המוות והמלחמה ממופה על תחום החיים, ושירתו היא על החי-המת, ולא על המת-החי.
העיקרון היצרני הזה, שניכר בשיריו של עמיחי לאורך כתיבתו, מתנסח בכל פעם אחרת, והכריזמה הפרשנית של פרי בהחלט מתקיימת גם בקריאה שקטה, לא באודיטוריום הומה. אין מעמקים לשיר כשלעצמו, מי שיוצר את המעמקים הללו זו רק הפרשנות, הקריאה שהיא הליך פעיל. נדמה כי יותר מדי שאלנו מה תפקידו של המשורר, ופחות מה תפקידו של קורא, והרי עליו להיות פעיל, לשאול שאלות ולהפוך אותן. ורק אחרי שייבנה סיפור הקריאה, אפשר לשלבו בנרטיב היסטורי שלם, למשל: הכתיבה העברית על המלחמות.
באשר לוויזלטיר, פרי מציג את השיר הפרוטוטיפי שלו, בין מסגרת שקרית שמייצרת חוויה אשלייתית, ובין האמת המפוכחת. זהו ההספד הראוי לאיש, ופרי מרפד את טיעוניו הפרשניים בדיאלוג עם המשורר עצמו, על אף שאין צורך בכך. קריאותיו בעלות תוקף גם אם המשורר לא היה אומר לו שהוא שמח שפרי הציע את אופן הקריאה המסוים בשיריו, כי קיימת מבוכה גדולה סביבם, ורוב מי שכותב על שירה מועד בטעויות פתטיות, או אם לא היינו מגלים שכבר כשהיה בן 35 אמר ויזלטיר בריאיון טלוויזיוני שהוא תמיד כותב את אותם שישה שירים בהמשכים. מי יקרא את הספר הזה? מי שמאס בפטפוט על שירה. האם אלה לא כל אוהבי הספרות, בעצם?
"תאורה מילולית", מנחם פרי, הוצאה לאור: הספריה החדשה, 207 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.10.24
