אני חוזרת מכיכר החטופים, זורקת את התיק שלי על שולחן המטבח. אחרי זה אני בועטת את הנעליים מהרגליים אל מתחת לספה ויורדת לרצפה ללטף את הכלבה שמגישה לי את הבטן. טקסים קטנים של חזרה הביתה, לכל אחד יש כאלו. יש לי חברה שדבר ראשון מורידה את החזייה ונאנחת בעונג כמעט מיני, כאילו השתחררה מחגורת צניעות שעשויה ממתכת. הבת שלי דבר ראשון הולכת למקרר לבדוק מה התחדש שם, מי יודע, אולי במהלך השעתיים שהיא לא הייתה פה נבטה שם בדרך פלא איזו צלחת פנקייקים מפוארת. רן חוזר באו-סי-די: דבר ראשון הוא הולך לכיור לבדוק אם יש בו כלים, או רץ לקחת סמרטוט צהוב כדי לנקות איזה פירור שרק הוא רואה מהרצפה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
טקס החזרה הביתה חושפני - הוא מגלה מה הכוח הכי מניע בחייו של האדם שמנהל אותו. אני רק רוצה לברוח אל ההנאה הראשונה המיידית, אז מצידי שכל פח האשפה הארור יעלה באש, העיקר לצנוח על הספה ולהדליק טלוויזיה. וכמו תמיד, אני חושבת על החטופים שכבר שנה לא זכו לחוות אפילו רגע אחד כזה. את העונג הזה של להכניס את המפתח למנעול, והנה הדלת נפתחת למפץ צהוב וחם של אור וניחוחות של בישולים וקולות של אנשים אהובים שצורחים לך מהחדר השני "היי ממוש". מה לא הייתי עושה כדי שלירי אלבג תזכה לזרוק את הכפכפים הוורודים שלה מתחת לספה. כדי שאבינתן אור יוכל להתכופף טיפה מתחת למשקוף בכניסה לבית של אמא, הוא בחור מאוד גבוה, ואז ללכת לתת לה נשיקה. במקום זה, גנבו אותם לתוך מקום שהוא ההפך הגמור מכל בית, מין חלל שחור וסופני שאין בו שום דלתות, ושום חמלה, ואין אפילו מישהו אחד שם שאוהב אותך. שקורא לך "אל תכניסי חול הביתה, נעמה, תתקלחי. הדלקתי לך את הדוד". וכמו תמיד בשנת הבושה והאשמה הגדולה הזו, אני מרגישה אשמה שלי יש את כל זה, את הכלבה, את השטיח, את הטבעיות הזו שבה אני תולה את המפתח על המסמר בקיר.
האשמה שלי היא כמו עוד הלמות לב קבועה, חדשה, היא מלווה אותי בכל פעולה הכי קטנה שאני עושה. הולכת לתחנת האוטובוס ורואה את הפוסטר של עדן ירושלמי מתנופף מהקיר שליד. יודעת שזה מאוחר מדי בשבילה, בשביל פני הלב הקטנים והיפים שלה שכבר נהיים דהויים מרוב שמש, ואני לא עשיתי מספיק.
רק לפני שבוע היה פיגוע קטלני ברכבת הקלה, שבעה תושבים מהעיר שלי נרצחו בערב אחד. מאיה הייתה בחוץ באותו הערב, היא התקשרה אליי מבית הקפה שבו חגגו מסיבת גיוס לחברה, נשמעה בפעם הראשונה ממש מפוחדת. "תישארי שם", אמרתי לה, "רן ואני נבוא לקחת אותך". אבל לא יכולנו, כי בדיוק נשמעה אזעקה, ולא הצלחתי להחליט אם בטוח לנסוע לקחת אותה; אם לא עדיף שתישאר כבר בממ"ד בבית הקפה, בהנחה שיש טילים בדרך.
התלבטתי כל כך הרבה זמן מה הדבר הנכון לעשות, שכשהתקשרתי אליה להגיד לה שכן, אנחנו בדרך, היא כבר הייתה במקום נפשי אחר. "אני בסדר", מאיה אמרה לי, "מצאתי מקלט אטומי מהמם בהמשך הרחוב, יש פה מלא אנשים וממש כיף פה". “מקלט אטומי מהמם” - הנה עוד צירוף מילים שלא חשבתי בחיים שהילדה שלי תגיד. ונדמה לי, ככה אני חושבת עכשיו, שהפיגוע הזה, שבו היא חשפה לראשונה חרדה, היה גם הפעם האחרונה שבה היא תאמין לי לגבי המלחמה הזו. אני כמו בן גביר מבחינתה. עושה המון רעש ומאיימת ומתריעה שהנה תכף נוחתים כאן טילים, אבל בזמן אמת, לוקח לי שלוש שעות להגיע לזירה עצמה. אני מחממת לי את תפוחי האדמה, תוהה מה זה היה, מה פשר השיתוק שתקף אותי באותן הדקות. אולי חשבתי שהכל יסתדר, כל כך הרבה אירועים היו השנה, כנראה שנעשיתי חסינה לחרדה הזו. אולי פשוט התבלבלתי, כי שום דבר לא הכין אותי להתמודד עם כל כך הרבה זירות דאגה שנפתחות בו-זמנית בלב. גם פיגוע ירי ביפו, גם הילדה שלי בחוץ, טילים בתל-אביב, ועכשיו לכי קחי החלטות טובות תוך כדי שרן מחפש בטלפון את הבנות שלו והן לא עונות והבית רועד מבומים לא ברורים.
"מקלט אטומי מהממם" - הנה עוד צירוף מילים שלא חשבתי בחיים שהילדה שלי תגיד. אני כמו בן גביר מבחינתה - עושה המון רעש ומאיימת ומתריעה, אבל בזמן אמת לוקח לי שלוש שעות להגיע לזירה עצמה
שבוע אחר כך ואבן כבדה יושבת לי בדיוק במרכז הגוף. אני מרגישה אותה מאז שהשמש התחילה לשקוע. באזור השעה שש בערב, הרחוב פתאום נהיה שקט בצורה מצמררת. כאילו כל השכנים שלנו שמעו איזה גונג מסתורי, איזו כריזה שקראה "ערב יום הזיכרון של 7 באוקטובר נכנס עכשיו". וככל שהשקט נהיה יותר עמוק וקריפי, הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת להישאר עוד שנייה אחת לבד. רגשות הם כמו כלב לפעמים, הם רוצים להיות בלהקה, רוצים שיקשרו אותם ברצועה, שיוליכו אותם לאנשהו. זה מה שכולנו עושים ביום כיפור, הולכים לשבת בכיכר העיר עם האופניים ועם הילדים. כולם שם, למרות שאין שם כלום, כי לפעמים אתה פשוט רוצה לשבת על ספסל וסתם לנשום את הרגשות הלא-ברורים שלך עם עוד אנשים.
וזה בדיוק מה שלא היה כשערב יום השנה לטבח התחיל להיכנס. לא צפירה בערב, לא הורדת הדגל לחצי התורן. הלילה הנורא הזה פשוט נכנס בשקט, בלי ציון, כשכל אחד מאיתנו כל כך לבדו. והניתוק הזה, שבו כל אחד מאיתנו הושאר לרחף בבועת הכאב הפרטית שלו, הכי מכאיב לי. זו כמו עוד נטישה קטנה, לא מדוברת. גם ככה אם יש משהו ש-7.10 חרת עמוק בתוכנו זו התחושה הזאת. אנחנו לבד. איש-איש לנפשו. אין מבוגר אחראי.
בסביבות השעה שבע קראתי פוסט בטוויטר שמזמין אנשים לערב זיכרון שקט בכיכר, אהוד בנאי ישיר, משפחות שכולות ומשפחות של חטופים ידברו. משהו קטן וסמלי שנערך בלילה שלפני, אבל דווקא בגלל זה רציתי להיות שם. הרגשתי שזה כינוס של אנשים כמוני. כאלו שלא מסוגלים לשאת עוד שנייה אחת בבית. אבל כשהגעתי לכיכר החטופים, לא מצאתי שם את הוצאת הרגש הקולקטיבית שכל כך רציתי לקבל הערב. כל מי שראיתי נראה לי מכונס, עטוף בצער הפרטי שלו כמו במעיל שחור ולא מצליח להושיט יד החוצה. הלילה היה קריר ויפה, הכיכר הייתה מוארת באלפי אורות, מה שרק הפך את המחזה של מאות האנשים הדוממים שעמדו שם בפנים מחוקים מכאב לעוד יותר סוריאליסטי.
כשהגעתי לכיכר החטופים, לא מצאתי שם את הוצאת הרגש הקולקטיבית שכל כך רציתי לקבל. כל מי שראיתי נראה לי מכונס, עטוף בצער הפרטי שלו כמו במעיל שחור ולא מצליח להושיט יד החוצה
אבל גם לערב השקט והמיואש שהעברתי בכיכר אין זמן עכשיו ואין מקום, כי הנה, הטלגרם כבר קופץ עם הכותרת "אזעקות בחיפה". אני מתיישבת מול הטלוויזיה ומופתעת לגלות שאני עם דמעות בעיניים. אני בוכה כשאני רואה את התמונות הראשונות מזירות הנפילה ולא רק כי ההורים שלי לא עונים לי. פעם היה משודר מבזק כשחיפה מופגזת, היום זו כל עיר לעצמה. כל עיר תספוג את הפצועים שלה, לא יהיו להם שמות ולא ידברו עליהם בחדשות, בקושי את הרוגי הפיגוע של תל-אביב ובאר-שבע הצלחנו למנות כמו שצריך. אף אחד לא ימצמץ אפילו מהעובדה שבאמצע השכונה, מטר מהסופר, נפער בור ענק. בשקט הבודד והגדול שנפל על המדינה הכל יכול להתרחש, ואף אחד לא יקום ויצעק את כאבו, את פחדיו, את הלילות בלי שינה שהוא מעביר מאז שהבן שלו בעזה. הכוס של האבל מלאה עד הקצה, אפילו למתאבלים של 7 באוקטובר עצמו כבר אין יותר מקום כמו פעם.
ואם אבא ואמא שלי חלילה נפגעו במטח ופונו לבית חולים, זה יהיה הכאב האישי שלי ושל האחים שלי. אף אחד לא יזדעזע; זה עוד סיפור מתוך מאה. הם לא עונים לי גם בשיחה ה-22, זה בסדר, הם בטח ישנים, אבל אני כל כך מבולבלת ממה שאני מרגישה - חצי פחד מוות ומחשבות שכבר יושבות על כיסא פלסטיק מחוץ לחדר ניתוח ברמב"ם, וחצי אדישות כזו שיושבת עליי כמו קרום שמנוני של נקניקייה. כנראה שהוא צמח עליי במהלך השנה, כמה פעמים אפשר להיכנס לחרדה לפני שאת לומדת להגן על עצמך מפניה? ושוב יש כל כך הרבה זירות של כאב שנפתחו אצלי בנפש בו-זמנית. הדאגה להורים שלי, שמתחלפת בדאגה למאיה ולרן, כי אולי חיפה זו רק ההתחלה, ואולי גם זה תרגיל הסחה למגה-פיגוע שעוד שנייה יקרה מטר מאיתנו. וכל אלה מתערבבים בכאב שלא מצאתי לו שום מוליך ושום נקודת כינוס, כאב יום השנה ל-7 באוקטובר, מלא בזיכרונות מכל האנשים שלא הכרתי, תומר ערבה ז"ל, דביר קרפ ז"ל, קארין ז'ורנו ז"ל, ועוד המוני אנשים מהממים ומצחיקים וכל כך מתים שיושבים בנפש המפוצלת שלי כאילו היו שם תמיד. עוד לא הצלחתי לעבד איך אני מרגישה לגבי זה שחלפה שנה, והופ, אני כבר בהווה, חרדה לאהובי ליבי. בגלל זה אני בוכה עכשיו, כי אני לא יודעת במה לטפל קודם, למה לתת יחס, זה כמו בשיר יום הזיכרון הכי עצוב בעולם "עוד זה מדבר וזה בא". רגש אחד לא מספיק להגיע, והשני כבר בא.
פעם, לפני המון שנים, פגשתי באיזה בר בפלורנטין בחור מקסים שסובל מסכיזופרניה. הוא ניסה להסביר לי איך זה מרגיש. "דמייני שהנפש שלך הפכה לראי", הוא אומר, "ויום אחד הראי הזה נופל ומתפזר לעשרות רסיסים, כל אחד במקום אחר. ככה זה מרגיש. רסיס אחד של הנשמה שלי שומע קולות, השני נמצא בחזיונות, השלישי הוא אני האמיתי שמפציר בי לא להקשיב לשאר. אין שום תחושה של אני, רק המון רסיסים שלי שמפוזרים בגוף אחד. וזה סבל שלא יתואר". מה שקרה בשנה האחרונה מזכיר לי את זה. יותר מדי זירות קשות בתוך נפש אחת, אשמה על החטופים וצער הכי עמוק על כל מי שמת בייסורים, פחד ממה שיהיה במדינה הזו מחר וחרדה ממה שקורה ברגע זה ממש. אני פותחת את חלון הממ"ד כדי לאוורר קצת, ולא יודעת אם לסגור אותו שוב, כי עוד שנייה טיל, או להשאיר אותו פתוח לרוח הערב. זו שבאה ולוקחת איתה את יום השנה הראשון מפה.
