יש לי חבר אחד (למעשה יש לי שלושה, וגם זה לאחר מאמצים גדולים מצידי) שכששואלים אותו, נניח, מה הוא מתכנן לעשות מחר או בשבוע הקרוב, הוא עונה כבר שנה: "להמשיך לעשות את עצמי".
הוא לא צריך להסביר, כי נדמה לי שכולנו מבינים למה הוא מתכוון.
אבל תרשו לי בכל זאת: הוא מתכוון שהוא מרגיש שהוא עושה את עצמו חי כרגיל. הוא קם בבוקר, הולך לעבודה, הולך לסופר, יוצא לבלות, מתכנן תוכניות – והכל מרגיש לו, בכל השנה האחרונה, כמו העמדת פנים אחת גדולה. כמו התנהלות בתוך חלום. כמו מה לעזאזל.
כאילו אלה לא החיים האמיתיים. לא באמת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רע נן שקד:
והוא צודק. כי החיים האמיתיים הם, בבירור, מלחמה בשתיים עד חמש חזיתות – תלוי איזה יום היום – והחיים האמיתיים הם חטופים, מפונים, חיילים בחזית, אזעקות, איומים, כטב"מים, חרדות, התפרצויות קצרות מדי של הקלה וגאווה ואפילו שמחה (כן, נסראללה, אני מדבר על שינוי מצב הצבירה שלך מארכי-טרוריסט פונדמנטליסט לערימת אבק בלתי ניתנת להבחנה משיירי הבניין), וליד אלה, הכל נראה קטנטן, טפל וחסר טעם ותכלית.
שום דבר לא מתחיל להתקרב בכלל לשגרה כפי שהכרנו. אפילו לא השגרה.
אבל רובנו נדרשים לחיות, עדיין, את חיי השגרה. ואלה חיים שמרגישים, בזמן הזה, כמו העמדת פנים. כמו ניסיון של דמות מצוירת להמשיך ללכת על הקרקע אחרי שהקרקע מתחת לרגליה נשמטה זה מכבר.
כאילו הכל כאן רגיל, בזמן ששום דבר לא רגיל. כאילו יש כאן איזו נורמליות, בזמן שברור שהכל מוטרף ומעוות לגמרי. כאילו אפשר ללכת סתם ככה למכולת מבלי שאזעקה תחריד אותך בדרך.
אנחנו משחקים בנדמה לי; נדמה לי שיש פה מציאות סבירה שבתוכה אפשר לנהל יומיום אנושי סטנדרטי. נדמה לי שיש פה מדינה מתפקדת ולא כזו שדחוף לה לממן רכבת אווירית ל-35 אלף ישראלים לאומן, אבל לא תעז להסיע בשבת חיילים לחזית כי החבר'ה מאומן עוד עלולים להתרגז ולפרק על זה את קודש הקודשים של העם היהודי לדורותיו: הממשלה.
כאילו יש כאן שפיות שבתוכה גם אנחנו אמורים להיות שפויים. מתפקדים. רגילים.
אז אנחנו פשוט עושים את עצמנו. מעמידים פנים.
וזו בחירה. בחירה שיש בה, מצד אחד, חוסר ברירה, ומצד שני גם איזה אומץ אזרחי; האומץ לבחור לחיות את החיים הרגילים על כל תביעותיהם – פרנסה, ילדים, השארת הראש מעל למים (או מתחת למים. תדברו עם מילואימניקים שאיבדו עסקים; תדברו עם נשות מילואימניקים שהפכו חד-הוריות לזמן בלתי מוגבל).
וזו הבחירה שלנו: לנהל שגרה במקום שמזמן איבד אותה. לחיות את החיים במקום שהחיים בו נעצרו ב-7 באוקטובר. לתכנן תוכניות למחר, מחרתיים, עוד חודש, עוד שנה, במקום שמסרב בתוקף לראות את היום שאחרי. לחשוב על העתיד במקום שלא מתכנן לעצמו שום עתיד מלבד מלחמת נצח. בקיצור, אנחנו בוחרים – במילותיו האלמותיות של יובל בנאי – להרגיש כמו תאונה אבל להמשיך להתנהג רגיל.
ומכאן ההרגשה הזו של חיים בכאילו.
חיים של מי שמנסים לעסוק בשגרה ובהסעות ובסנדוויצ'ים לילדים ובמה-נעשה-בשבת, בזמן שכל מה שמעסיק אותנו באמת זה המקום הזה ומה יהיה עליו. החיילים שלנו, החטופים, העתיד הלא-מובטח. ובכל זאת ממשיכים לעשות את עצמנו שגרתיים. בוחרים בהעמדת פנים – לפחות מול הילדים – כאילו דברים הם, פחות או יותר, נורמליים. כאילו עתידנו ועתידם כאן, ואנחנו עוד נעשה שהוא יהיה הכי טוב.
אז אנחנו עובדים, לומדים, מבלים, מתכננים, רואים ריאליטי, רואים נטפליקס, רואים למירי רגב את הכלומניקיות. מתעקשים לנשום אוויר שאין.
זו הבחירה שלנו - לנהל שגרה במקום שמזמן איבד אותה, לחיות את החיים במקום שהחיים בו נעצרו ב-7 באוקטובר, ומכאן ההרגשה הזו של חיים בכאילו
זו בחירה אזרחית טריוויאלית לכאורה, אבל אמיצה ומשמעותית: לקיים ודאות במקום שאין בו כזו. גם אם ודאות קטנה. גם אם ודאות שבין אדם לחברו (או חברתו, לא שופט), למקום העבודה שלו, לעצמו, להוצאת הכלב שלוש פעמים ביום.
ולפעמים, בימים מסוימים, הבחירה הזו בשגרה היא בחירה כמעט בלתי אפשרית.
כי אם, למשל, גם אתם קמתם ביום שני השבוע, 7.10, מתוך דכדוך נורא, מתוך מה שהרגיש כמו דיכאון קליני, כאילו מישהו מחזיק לכם בכוח את הראש למטה, אתם יודעים על מה אני מדבר. כי ביום השנה ל-7.10 היה בלתי אפשרי להעמיד פנים או לעשות את עצמנו; האסון הלאומי שנגע, בדרך ישירה או עקיפה, בכל ישראלי, כמו חסם את מלוא האופק ביום הזה. שאב את מלוא האוויר.
בסוף בכל זאת קמנו. עשינו את עצמנו עובדים או לומדים או כל דבר שהיינו אמורים לעשות. ובערב בחרנו, ברובנו, לצפות בטקס המשפחות. גם זו בחירה.
והבחירה היומיומית הזו מחייבת אותנו לבצע, כל אחד בדרכו, את השהיית אי-האמון; לחשוב שיהיה בסדר, גם כשאין דרך לראות איך ומתי, וגם כשלפעמים נראה שדווקא לא יהיה. להתעקש על ה”יהיה בסדר” גם כשאין סיבה נראית לעין.
"אני מרגישה עצמי כציפור שעקרו כנפיה וניקרו עיניה – והנה היא מתעופפת בכלובה הצר בחשיכה האופפת אותה, ומתנגשת בסורגי הכלוב. 'החוצה! אוויר! צחוק!' משוועת נפשי. איני מנסה להשיב", כתבה אנה פרנק ביומנה באוקטובר 1943.
ואנחנו, כמותה, משוועים לאוויר וממשיכים לעשות את שלנו; היא כתבה ביומנה, אנחנו הולכים לעבודותינו, מקיימים את ימינו, בוחרים בברירת המחדל: בחיים שגרתיים בתוך האין שגרה.
הבחירה היומיומית הזו בחיים מחייבת אותנו לבצע, כל אחד בדרכו, את השהיית אי–האמון; לחשוב שיהיה בסדר, גם כשאין דרך לראות איך ומתי, ולהתעקש על ה"יהיה בסדר", גם כשאין סיבה נראית לעין
והבחירה הזו הופכת כל אזרח ישראלי לקצת גיבור (מילה שאני שונא, אבל הכוונה, במקרה הזה, לאנטי-גיבור): למישהו, מישהי, שיחיו דרך הדבר הזה. יחצו את קיר האש הבלתי אפשרי הזה. יסתכלו לאחור על חייהם יום אחד, ויגידו: אלוהים, חצינו דרך מגפה עולמית, חצינו דרך מלחמת 7 באוקטובר, חצינו דרך – נו – מירי רגב, זוכרים את מירי רגב? אלוהים, מעניין איפה היא עכשיו. בעצם לא מעניין.
ומיום הכיפורים הזה עד, אני מקווה, הרבה לפני יום הכיפורים הבא, אני מבקש מכם לזכור את הדבר הקטן הזה: אנחנו בוחרים בחיים. לא על פני המוות דווקא; על פני שמיטתם של החיים. ולכל אחד מאיתנו ישנה הבחירה בין לחיות את חיינו לבין להיכנע לאפשרויות ההולכות ומצטמצמות (לפעמים פיזית ממש, אם אתם מפונים מבתיכם) שבחיים כאן.
ויש לנו את הבחירה בין לשקוע לבין לצוף, בין ייאוש לבין עשייה, ולו באמצעות שגרה יומית קטנה. באמצעות עיסוק בעניינינו. באמצעות התעקשות על חיים פרטיים שאינם לאומיים. על שמחות קטנות, הישגים קטנים, התכנסויות משפחתיות קטנות, מהלכים עסקיים קטנים, חוגים חברתיים קטנים – כל המקומות שמקיימים את מארג היציבות של חיי אנוש, גם בתוך כאוס לאומי גמור.
אנחנו צריכים לבחור בהם גם אם זה מרגיש כאילו אנחנו רק עושים את עצמנו; כי גם לעשות את עצמנו זו עשייה. וכי הדרך הכי טובה להגיע לאנשהו היא לא להסתכל קדימה, אלא פשוט להמשיך ללכת (וסליחה, נעם חורב. אני יודע שרצית את השורה הזו לעצמך).
