הלקח? / היי אמאל'ה. לו ידעת. המילים דלות מדי מכדי לספר את הסיפור כמו שטור אחד לא יכול להכיל את הכאב. אבל ברור שזה כואב, זה יכאב, אבל לעולם לא ישתחרר כנראה. בטח שלא בדור הזה.
וכך חלפה לה שנה מהבוקר הנורא ההוא בשש וחצי. ומרגע ההונאה של חמאס שהרדים את צה"ל ואת האחראים, ואולי גם אותנו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
והנה השבוע נפלנו ביום השנה לתוך חרדת השביעי. לכאבי הגוף והלב שעברו אנשים מהבוקר הנורא ההוא כשהמוזיקה החלה לדעוך בנובה בגלל האזעקות, ורחפנים מוזרים החלו להופיע בשמי רעים וירי ובריחה והמונית של 3,500 הרוקדים התמימים. אל אלוהים, מה זה היה הטבח הזה?
אין יכולת לנסות להבין סיפורי אימה כשלא באמת היית שם. אבל הם לא יוצאים לנו מהראש. עוד טסטמוניאל. עוד הלוויה ועוד אין לימודים. עוד טילים ועוד איראן, ועוד הכלאה בין סינוואר לנסראללה וחמינאי. ליבנו יהלום מכאב כל החיים על התצפיתניות הצעירות וההזדהות עם אבא של רוני. אמא של רומי. ואמא של מתן. גם זו חרדת השביעי.
השוואת השואה / חברה שחזרה מסיור באושוויץ סיפרה לי שמדריכי השואה בביתנים, שרובם פולנים, מסרבים להשוות את השואה שחווינו באוקטובר למול שואת יהודי אירופה, ואת בטח יודעת על זה משהו, אמי. אז לא נשווה. רק נבכה ונשאל כל הזמן למה ואיך ומי? ודומה שרק הדגים יפרכסו בים כי הם יודעים תמיד משהו שאנחנו לא.
ובחרדת השביעי בתחילת השבוע עסקתי הרבה בשאלה עד כמה אפשר לאהוב את הארץ הזאת אחרי כל הדברים האלה? ואפילו שמתי לב שהאהבה אליה רק גדלה והתעצמה. וזה נקרא דיסוננס קוגנטיבי. ככל שמשקיעים בה יותר כך אנחנו משוכנעים שהיא שווה את זה.
זה אמנם ילווה תמיד בשאלות גורליות מה קרה שם, מי התריע ולא הקשיבו ולמה, אבל סוג האנשים הישראלים שפגשתי השנה היה פנומנלי. מיוחדים במינם. הורסים. הנה, בלילה חלמתי שגנבו לי את האופניים כשהייתי אצל הירקן, ומי מצא את הגנבים? אחת מהסיירות המובחרות. חלום סמלי, לא?
בהסתמך על / זה הערב האחרון של חיינו הקודמים, אמרה יונית, ואמא של ליאור אסולין הכדורגלן שנרצח בנובה אמרה: כמה אפשר לשאול למה? אל אלוהים. למה הכל רץ בראש בחרדת השביעי. אני חייב להסיח את הדעת.
זוכרים את המשפט "מסתמך על ידע אישי" מ"מחפשים את המטמון", שהנחה יצחק שמעוני ושעסק בתולדות הארץ, ואת העובדה שהמתמודד יכול היה לברר אצל חבר שמסתמך על ידע אישי את חצי הדרך לפתרון החידה?
וכך בהסתמך על ידע אישי אני זוכר שמישהו הזיז את הארון ואת הספה והשולחן בגלל השבעה. כי אלפי אנשים באו השנה למשפחות האבלות ובכו איתן על ילדיהן שמסרו נפשם למעננו. וכשהייתי הולך ובא בין הפצועים, שמעתי את המילים "הכוח", "החבר'ה מהגדוד", "תחת אש", "לא זוכר כלום, רק שהביאו אותי להליקופטר וכשהתעוררתי לא היו לי שתי רגליים". גם את זה שמעתי. והמשפט הכי מהדהד היה במות שמונה חיילינו הגיבורים הראשונים בקרבות בלבנון. שהחייל הכי צעיר ביניהם היה בן 21 בנופלו, והמבוגר בן 23.
מי זה מאיר הר-ציון / נכנסתי לבקר שני אנשים יקרים לי שנושקים ל-90. הם רואים בטלוויזיה דברים שאנחנו לא רואים. תוכניות מפעם. ובדיוק כשנכנסתי נראה מודי בר-און ז"ל שואל שני צעירים בתוכנית (אולי "כביש 90") - מכירים את מאיר הר-ציון מ-101? "כן", משיבים הצעירים, ואז מודי החינני ממלמל שלא ידע שיש עוד צעירים כאלה שיודעים את מאיר יותר מביונסה (את זה אני הוספתי) ואלה הישראלים הראויים.
צוללות / הנה משהו שהיה פעם ומסמן אולי את תחבולות היום. בשנת 1948 אבא שלי וחבריו, שהיו שבויים במחנה מעפילים בפמגוסטה שבקפריסין, הבריחו מסוריות ליוסף דרור מהפלי"ם (לימים המפקד הראשון של שייטת הצוללות של חיל הים), שנשלח לחלץ אותם ונתפס על ידי הבריטים. ההברחה בוצעה כשבספר שבו היה סיפור על "אלעזר הבורח" הטמינו אבא וחבריו המעפילים את המסוריות, בכותבם בכתב סתרים את הוראות הבריחה. בעיניי היום זה היה כמעשה הביפרים. כתחילת התחבולות שבהן הורדנו את נסראללה וחבריו. אגב, כשהייתי ילד בגלל זה הזמינו את אבא ואותי לסיור בצוללת אח”י תנין. היה מדהים. ואני מסתמך על ידע אישי וזיכרון של ילד.
פסגת ההתגברות / הייתי רוצה לקרוא לשיעור הנורא הזה שלמדנו השנה פסגת ההתגברות. רק כשעברתי בכיכר המדינה בחג האחרון וראיתי שתמונות החטופים עדיין תלויות באזור ליבי התכווץ. לא, לא התגברנו על החטופים שנרצחו בדם קר, ועל הנותרים שאנחנו חייבים להשיב אותם לפני שיהיה מאוחר.
בהירות ועובדות נחרצות זה ממש לא השטח שלי, אז אני לוקח הפסקה קלה לקפה ומקשיב לשירים מנחמים כמו "אין לי ארץ אחרת". ואהוד בנאי שר "השביל הזה מתחיל כאן" על השביל בראש פינה שהופצצה לאחרונה. ואמיר דדון שמציע לנו ב"אור גדול" לא להתבזבז. משפט חשוב, שלא נתבזבז על שטויות ומריבות. ואני כתבתי בשיר "אחים" ששרתי עם עידן עמדי לפני המלחמה "פעם היינו אחים כנראה, אולי עוד נהיה".
יגיל / מה שברור זה שהארץ הלכה השנה לאט-לאט לאיבוד ולא דרך מרפסת, אולי יותר דרך נופיה שחלקם אבדו לנו, בעיקר בגליל. אבל העובדה שאנשיה שניצלו מהטבח הנורא הזה המשיכו להלום בפטישים בזדון החמאסי והחיזבאללי, זה אומר עלינו משהו. אנחנו עוף החול. זירת קרב מדממת ועדיין הרואית. נכון שיש מקום לציניות כי לא פעם היא מגינה מפני כאבי הלב. אבל כשפגשתי השבוע את יגיל בן ה-14 שהיה חטוף עם אחיו ושאיבד את אביו שנרצח וגופתו עדיין שם, ושאלתי אותו אם הוא הולך לטיפול פסיכולוגי, אז הילד המקסים הזה הביט בי בנונשלנט של ילד וענה שהוא הולך לחוג דרמטי. וזה אחרי 52 ימים בשבי בעזה. דרמה לא קטנה לילד.
בינינו / לפעמים בשנה הזו בנוסעי ממקום למקום הייתי מדביק את פניי לשמשת המכונית, מביט בנוף החולף של הארץ שאני מכור אליה השנה עוד יותר ובוכה בלי להסביר למה. ובהסתמך על ידע אישי אני חושב שחשבתי גם שיהיה טוב.
"אי-אפשר להקטין את החושך, רק להגדיל את האור". שננו את המשפט הזה לפני וידוי הערב ביום כיפור, כשנעמוד מול הבורא ומול עצמנו ונכה על לוח ליבנו עם האגרופים ונאמר:
אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹּפִי וְלָשׁוֹן הָרָע.
הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנו שֶׁקֶר וּמִרְמָה.
יָעַצְנו עֵצוֹת רָעוֹת. כִּזַּבְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ... שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ: וְתִעְתַּעְנוּ.
ועוד דברצ'יק. הייתי באופקים אחרי המלחמה, כשבאתי לשיר מיוזמתי ל-52 המשפחות השכולות שם. ורחל, שלא פחדה מהחמאסניקים וכך ניצלה, בכתה בכי מר בהופעה כששרנו את "לו יהי", ואחר כך צחקה כשבאה מאחורי הקלעים והתחבקנו. זה מעיד על שפיות.
והנה בית ראשון מתוך שיר חדש שנקרא "נחמה".
האם הגיוני שמה שקרה לא יחזור /
נתעורר מחלום, נשב ונשתה קפה רק שחור /
הרוח תישוב העלים ייפלו מעצמם /
האם הגיוני שאיבדנו פתאום את הקיים /
אני חושב שרצינו / עוד לא מיצינו / קשה להבין את הדממה /
פצעינו מגלידים, אנחנו הולכים לחפש נחמה.
זהו. צום קל.
