הרמן מלוויל הוא סופר של דמויות גדולות וקטנות, גם הקטנות הן גדולות, וגם הגדולות נאכלות בקטנות הרוח. "מובי דיק" (1851), ספרו החשוב של מלוויל, מעלה את דמותו של אחאב, קברניט האונייה קטוע הרגל החותר לצוד את הלווייתן הלבן. סיטואציה פרימיטיבית של מרדף באוקיינוס האינסופי מנחה את השייט בספר, במטרה להגיע אל המפגש המוחלט, אל הנקודה הטהורה; האובססיה ללווייתן טורפת את דעתו של אחאב, והיא זו שתביא כיליון על הספינה כולה. שיגעון הגדלות אדיר מן העולם עצמו.
בנובלה על "ברטלבי הלבלר" (1853), הדמות הקטנה של ברטלבי, מעתיק המסמכים, נבלעת באנונימיות של השבתת הפעולה. בניגוד למרחבי האוקיינוס, ברטלבי מנטרל את תנועת העסקים בלב המשרד הקפיטליסטי בניו-יורק, בכך שהוא מסרב לשרת את המערכת, ומתבצר בסירובו גם שלא להתנגד למערכת. הוא חופר בור קטן של אי-רצון, הבור הולך ומתרחב והופך מעין בולען שלתוכו קורס המטריאליזם האמריקאי כולו, ואיתו היעילות המתעצמת של האימפריה החדשה.
שני קטבים מאפיינים את הדמויות של מלוויל, כותב הפילוסוף ז'יל דלז בהקשר זה, "הדמוניים והמלאכים, התליינים והקורבנות, המהירים לנוע והאיטיים, המרעימים והמתאבנים, החסינים לענישה (מעבר לכל עונש) וחסרי האחריות (מחוץ לכל אחריות)".
בין הדמויות הגדולות והדמויות הקטנות, בין הדמוניים והמלאכים, אפשר להגדיר את ישראל פוטר כדמות בינונית, לא גדולה ולא קטנה, דמות שאינה נמשכת אל עבר נקודת הקיצון, אלא פשוט מיטלטלת ברוח התקופה ונהגת בשרירותיות הגורל. הספר "ישראל פוטר", שכתב מלוויל ב-1855 בתרגומה היפה של לאה פרייליך-ילינק, נסמך על כרוניקת חיים ממשית. מלוויל ביסס את היצירה על סיפור חייו של פוטר, צעיר אמריקאי שברח מבית הוריו, לחם במלחמת העצמאות של ארצות הבאית בסוף המאה ה-18, נשבה בידי הצי האנגלי, הובל לאנגליה ועבר את מרבית חייו בגלות, בנוודות, בעוני ובמאסר. אמנם עוד היה בידיו להשתתף בגבורה בפשיטות ובהתגוששויות ימיות, אבל גם מצא את עצמו שנים ארוכות במאבק הישרדות נואש בשכונות העניות בלונדון.
כמו היינריך פון קלייסט וכמו גאורג ביכנר, שחיברו יצירות ספרות בעקבות קריאה בכרוניקות, קורות החיים האבודים של ישראל פוטר שימשו את מלוויל בחיבור יצירה בדיונית של מסע רב-תלאות וחסר מוצא. מסע הרפתקאות פיקרסקי, שבמרכזו אמנם הדמות הפושרת (הבינונית) של ישראל פוטר, אבל דווקא בשל כך דבק בה תקופה היסטורית כוללת, שהעיקר בה הוא היחלצותה (היציאה לחירות) של אמריקה מזרועותיה האימתניות של אנגליה, כלומר, מזרועות העולם הישן.
שני כווני קריאה מציע הספר: אפשר לקרוא בו בסקרנות למדנית או פולקלוריסטית כיצירה שמתארת מאורעות גדולים, קרבות ידועים, ובעיקר דמויות היסטוריות מפורסמות שפוקדות את המסע של ישראל פוטר. בהם המלך ג'ורג' השלישי (הנודע כאותו מלך שאיבד את שפיותו), הדיפלומט וההוגה בנג'מין פרנקלין, ג'ון פול ג'ונס ממייסדי הצי האמריקאי (דמות צבעונית מאוד), אית'ן אלן, קולונל נודע בוורמונט (שבוי מלחמה), כל אלה מצוירים ברומן בצורה מוחשית ומענגת, מתוך עיניו האקראיות של פוטר. הדיוקנאות האלה שזורים היטב בחייו האלמוניים של פוטר, ומאפשרים לחשוב יחד איתו בעיקר בתחושת ייאוש, "מה שכרו של פטריוט אמיתי המשרת את ארצו?!"
אבל אפשר לקרוא בספר בצורה אחרת, כמעין מהתלה ספרותית שבו שולט טון אירוני (כל יודע, מבודח או עגמומי) על חוסר חשיבותו של האדם בתוך מקרי הביש הרבים המצטברים להם יחדיו. כלי משחק בידי הגורל; עלבון, התחפשות, טיפשות ופזיזות, הם דרכיו של פוטר שכבר בפתיחה מגלה המספר את אחריתו, פוטר יעשה "קריירת אביון ארוכת ימים", 40 שנה של עוני מרוד יסתיימו באמירה החותכת: "התחוור שהצלקות הן המדליות היחידות שקיבל".
מהבחינה הזאת, מלוויל מפליא לתאר את פוטר על כל תלאותיו המזעריות ביותר, עד הרגעים הסמויים שבהם האדם כמו נמחה מעל פני האדמה. הנה פוטר נסחף למעשי ריגול בין לונדון לצרפת, מסתירים אותו והוא נכלא בטעות במעין כוך בקיר, כמה ימים נאלץ לשרוד בתוך חלל חשוך שגודלו כשל ארון מתים. הנה הוא מצליח להיחלץ מהמסתור הזה, להידמות לרוח רפאים של מת שזה עתה נקבר, אחר כך הוא בורח בשדות, וכדי שלא יגלו אותו, עוטה על גופו מעיל קרוע וכובע של דחליל שניצב לבדו בשדה. שוב מגיח איכר, עוקב אחרי הנווד האומלל, פוטר ניצב בלבוש הדחליל, מצביע באצבעו כמו הדחליל, אבל האיכר אורב לו וחושף אותו, רודף אחריו ורץ לעברו ובשיני הקלשון שבידיו מאיים לנעוץ אותן בעיניו.
לא סתם דמות הדחליל מופיעה במרכז העלילה, ולא סתם פוטר הופך לבובה חלולה כמו דחליל. הדחליליות של פוטר היא התחושה המתגברת ברצף הקריאה.
על הולדת הדחליליות של הסובייקט המודרני יש לחשוב; על הרגע הזה שבו מלוויל מצביע על כך, במיוחד בהקשר של כניסת הפוליטי אל תוך היצירה הספרותית. סובייקט פוליטי חדש נולד בספרות המאה ה-19, אשר עליו כתב סטנדל באותן שנים ממש, הפוליטי ביצירה הספרותית הוא כמו ירייה בתוך קונצרט, גסה ובוטה, אבל אי-אפשר להתעלם ממנה.
"ישראל פוטר: חמישים שנות גלותו", הרמן מלוויל, תרגום: לאה פרייליך-ילינק, הוצאה לאור: כרמל, 262 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.10.24
