השאלה הפשוטה הזו, "מה שלומך?" הפכה לסופר-מורכבת, כי באישי אני במקום טוב. טוב לי עם האישה שלי, טוב לי עם המשפחה שלי, טוב לי בבית שלי וטוב לי במקצוע שלי. אבל אני בן אדם קולקטיבי, ומה שקרה וקורה כאן משפיע עליי. לפרקים אני נופל לסוג של דיכאון. תחושות של עייפות וחוסר חשק. אי-אפשר להכיל את מה שקורה עם החטופים ועם מה שאנשים עברו ועוברים. אנחנו בני-מזל בסך הכל, ויש כאלה שלא היו בני-מזל ב-7 באוקטובר. זו סיטואציה קשה ומורכבת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
הכל, כולל הכל, כי אלה אנשים שפשוט לקחו אותם מהמיטות שלהם בבוקר. כשמדובר בחיילים יותר קל להכיל את זה, ואני אומר את זה במירכאות, כי הסיכון נמצא על השולחן, אנחנו מדינה במלחמה. אבל אזרחים שנחטפו ונתלשו מהבתים שלהם זה משהו שאי-אפשר להכיל, אי-אפשר לקבל, ואני לא חושב שהאמון מול המדינה יוכל לחזור אם זה לא יקרה. מה הייתי חושב אם לא היו חטופים? שצריך לגדר אותם ולשלוט בכל ציר, למען הביטחון שלנו. בסוף אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים. אבל אני יודע להפריד בין הדעות למצב הנוכחי, המצב הזה בלתי מתקבל על הדעת. אנחנו מדברים על החוזה בין אזרחים למדינה, והחוזה הזה צריך להתקיים. צריך לעשות הכל כדי להחזיר אותם, הכל כולל הכל, ונתמודד עם ההשלכות אחר כך.
3 צפייה בגלריה
מאור שוויצר. "אזרחים שנחטפו ונתלשו מהבתים שלהם זה משהו שאי אפשר להכיל ולקבל"
(צילום: שי פרנקו)
אני בגדול לא בן אדם שמפחד לדבר, לא על דעותיי הימניות בתור אמן שאמור כביכול להיות בצד השמאלי של המפה, וגם עכשיו, כשהדעות שלי יכולות לחטוף ביקורת מהצד שתומך בממשלה. אני לא מפחד להתבטא כי אני חושב שכל ההגדרה הזו של ימין ושמאל, של תומך בממשלה או לא תומך בממשלה, היא פייק. היא לא רלוונטית לעולם החדש. זאת אומרת, הכל זו הפרדה מלמעלה שעושים לנו בכוונה. ואני בן אדם עם מורכבויות. יש לי דעה על הכל והיא לא תמיד מתכתבת עם צד אחד. אם אגיד משהו אחד יהיה מישהו שייפול עליי, ואם אגיד משהו אחר יהיה מישהו אחר שייפול עליי, ואם לא אגיד כלום יהיו אנשים שייפלו עליי. אנחנו חיים בעולם עם כל כך הרבה שנאה וחוסר הכלה לאחֵר שזה לא משנה אם תגיד ככה, תגיד הפוך או לא תגיד בכלל - ייפלו עליך.
ובכל זאת, העיניים נשואות לאמנים, רוצים שיביעו עמדה.
אני מבין את זה כי כביכול יש מאחוריך קהל, אבל בעיניי זה לא עניין של אמנים, זה עניין של בני אדם. אני לא יוצא כאמן לבקש ולהתחנן לממשלה שיעשו הכל כדי להחזיר את החטופים, אני יוצא כבן אדם.
יצאת להפגין?
הלכתי לכיכר החטופים, לבגין. גם הנחיתי את העצרת בירושלים אחרי רצח ששת החטופים, ואני יכול להגיד לך שהנחיתי את זה לפי ראות עיניי. היה לי חשוב לקָרב ולא לצעוק לממשלה כמה היא זבל, או לא בסדר, או רוצחת, כי אני לא מאמין בזה. האם אני חושב שהממשלה מתפקדת כמו שצריך? אני חושב שהיא מתפקדת בצורה ביזיונית. האם אני חושב שהיא רוצחת? לא, חמאס הם אלה שרוצחים. האם הם עושים הכל כדי להחזיר את החטופים? אני לא יודע. האם אני מרגיש שאפשר לעשות יותר? ברור שאפשר לעשות יותר, אבל יכול להיות שביבי תיאורטית לא הולך לישון כדי למצוא פתרון. יכול להיות. מי אמר שלא? בחדשות, בעיתון, באינטרנט? אז מה? את יודעת כמה דברים אמרו ואומרים? אני לא יודע, אני לא מתיימר להבין מה שאני לא יודע. אני כן מגיע כדי לתת את הקול ואת התמיכה שלי למשפחות החטופים, למשהו שאני מאמין בו.
"האם אני חושב שהממשלה מתפקדת כמו שצריך? אני חושב שהיא מתפקדת בצורה ביזיונית. האם הם עושים הכל כדי להחזיר את החטופים? לא יודע. האם אני מרגיש שאפשר לעשות יותר? ברור שאפשר לעשות יותר, אבל יכול להיות שביבי תיאורטית לא הולך לישון כדי למצוא פתרון. יכול להיות"
חטפת ביקורת סביב הבחירה להנחות את האירוע בירושלים? סביב הבעת עמדותיך בנושא?
לא משהו קשה. אז יש עשרה, 20 שכותבים. אז מה? מה אכפת לי? אני מביע את תמיכתי בדבר שאני מאוד, מאוד מאמין בו. מצד שני אני לא הולך לקפלן, כי יש שם הרבה קולות שאני לא מאמין בגישה שלהם. אני לא רוצה להיות ליד שלטים של "די לכיבוש", כי אני לא מרגיש כובש. אני מרגיש שיש לנו פה מדינה שאנחנו עובדים מאוד-מאוד קשה ועבדו מאוד קשה הדורות לפנינו כדי לחיות בה בשלום, ושלא רוצים לחיות איתנו בשלום. האם בדרך עשינו כל מיני דברים שהיינו יכולים לוותר עליהם בעולם נורמלי? ברור, אבל אני תמיד מעדיף את העם שלי על האחר.
אבל איפה התפקיד והאחריות של הממשלה בסיפור הזה?
אינסוף אחריות. בסוף אנחנו נמצאים בתקופה קשה, ביזיונית, בעיקר חברתית, בעיקר בין האחד לשני, ויש להם מאה אחוז אחריות על הדבר הזה. האם אגיד לך שלאופוזיציה אין מאה אחוז אחריות על זה? אותו דבר בעיניי כמו שיש לממשלה. 120 אנשים, תורידי משם אולי חמישה, שישה אנשים כמו חילי טרופר, השר ארבל מש"ס - יחידי סגולה שנמצאים שם כדי לשרת את הציבור, כדי לעשות את מה שהם נבחרו לעשות. כל השאר בעיניי פשוט לא ראויים.
אבל התובנה שלי היא שזו באמת האופציה היחידה שלנו. כל צד חושב שהוא הנאור ולא רואה את האחר. כשהנחיתי את עצרת החטופים בירושלים דיברתי על הפועל ירושלים בכדורסל. אמרתי שמה שיפה בהפועל ירושלים בכדורסל, לעומת הכדורגל, זה שאין בית"ר לכדורסל, אין קבוצה אחרת בעיר, רק הפועל. מה שגורם לאוהד בית"ר בכדורגל, שאוהב גם כדורסל, להיות אוהד הפועל. זה יוצר סיטואציה בעיר המשוגעת הזו שאתה יכול ביום שבת לשבת בדרבי של הכדורגל, הפועל מול בית"ר, ומה שנקרא שנאה ספורטיבית פר אקסלנס. יום למחרת, ראשון בערב, אתה עם האנשים שקיללת בצד השני של היציע, מתחבק בכל סל ומאושר עד הגג וביחד. אמרתי שככה אנחנו צריכים להיות כשמדובר בחטופים. כשמדובר על העתיד של המדינה שלנו אין צדדים, חלאס עם ההזיה הזאת של ימין-שמאל, איזה מיושן ואיזה לא רלוונטי.
זו הייתה הקהילה שלי, סגנון החיים, וברגע שזה קרה לא יכולתי שלא להזדהות איתם ולהבין באיזו סיטואציה תודעתית הם היו ומה הם היו צריכים לעבור. היה לי מאוד קשה עם זה. גם היה לי מאוד קשה עם הקיבוצים, כי הזדהיתי עם הרצון שלהם לחיות בגן עדן, בשקט ולא בעיר, כפי שאני מאחל לעצמי ביום מן הימים לחיות בקיבוץ או מושב, ופתאום בדקות זה הופך להיות ליטרלי גיהינום. הזדהיתי עם החיילים שיצאו להגן עלינו בחירוף נפש ונלחמים על המדינה ועל הקיום שלנו. יש לא מעט אנשים שאיבדתי ב-7 באוקטובר. חברים, ביניהם ליאם שרם ז"ל, ובן דוד שלי, לביא ליפשיץ ז”ל, שהיה מהחיילים הראשונים שנהרגו. מי לא איבד מישהו או מישהי שהכיר?
זה שינה אצלך משהו?
מצד אחד זה חיזק בי מאוד את האהבה שתמיד הייתה לי לארץ שלנו, את ההבנה שחשוב להילחם עליה, שאין לי ארץ אחרת. מצד שני, חייתי בפיליפינים שלוש שנים ויש לי המון חברים ואחים שחיים בחו"ל. אחי הגדול חי בפיניקס, אריזונה, אחי הקטן בלרנקה בקפריסין. ואתה אומר לעצמך, למה אני צריך להתעורר כל יום לפחד הזה, לחרדה הזו, לסיטואציות האלה? מה פשעתי? כל מה שאני רוצה זה רק לחיות. אז זה מורכב, אבל אני חושב שבשורה התחתונה אין לנו ארץ אחרת. אנחנו צריכים לעבוד קשה ולנצח כוחות מאוד גדולים מבפנים ומבחוץ כדי שנחיה פה בצורה מדהימה. זה אפשרי וזה תלוי בנו.
אז אתם רואים את העתיד שלכם פה?
ברור. גם ניב (סולטן, אשתו - ר"א) לא תזוז מפה מילימטר. המשפחות שלנו פה, החברים שלנו פה, החיים שלנו פה. תחושת זהות היא התחושה הכי חזקה בעולם.
לי אין אגו. לא מול גברים אחרים, לא מול שחקנים אחרים, לא בזוגיות. אני חושב שזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי מאלוהים. אני חושב שאני הכי טוב. באמת, ככה אמא שלי לימדה אותי מאז שהייתי קטן. שאני הכי טוב, הכי יפה, הכי מוכשר, הכי הכל, זה מילים של אמא שלי, כן? אז למה לריב עם העולם? קיבלתי חינוך כזה ולמדתי ליישם אותו בשלב מאוחר יותר בחיים.
ניב ואני לא מגדירים את עצמנו כבית של אמנים. אנחנו שני אנשים, גבר ואישה, שבונים בית. לרוב מדהים לנו, ולפעמים אנחנו לא רואים עין בעין ורבים. למשל, אני לא בלגניסט, אבל את הניקיון… אני יותר עוזב אותו.
"הניקיון, אני יותר עוזב אותו".
אני כן מנקה, אבל אני יותר עוזב אותו. אם יש גרב על הרצפה, אשים אותה במקום שלא רואים.
3 צפייה בגלריה
מאור שוויצר וניב סולטן בסרט "בחורים טובים 2". "אנחנו שומרים אחד על השני ולא מביאים את זה הביתה"
(צילום: הדס עזרא, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בסרט "בחורים טובים 2" אתם גם משחקים יחד.
זו הייתה חוויה מהממת. אנחנו שומרים האחד על השני, מייעצים האחד לשני על הסט, ולא מביאים את זה הביתה. שנינו לא שחקנים שמפרקים עכשיו טקסטים, אנחנו בונים את הדמות ונותנים לדבר לקרות. אבל אני חייב להודות שלצאת למונית בבוקר ביחד לסט, ולא שאדם אחד קם לך בשלוש בבוקר מהמיטה ויוצא - זה כבר שדרוג. כל מה שניב עושה הוא בלתי ייאמן, היא שחקנית פשוט מדהימה. אני יודע שזה הדדי, שהיא מעריצה אותי במשחק שלי. הכרנו על סט לפני שבע שנים. יש לנו זוגיות מדהימה. לא מושלמת, כי אין דבר כזה, אבל זוגיות מחוברת, אמיתית ואוהבת. אני בן הזוג הכי מרים, רומנטיקן, יודע איזה פרחים היא הכי אוהבת בחורף - טוליפים - ואיזה פרחים היא הכי אוהבת בקיץ - חמניות.
ובפינת הפולנייה: יש חשש, במציאות הנוכחית, לעבור "לשלב הבא" או שדווקא יותר מתחשק להביא חיים?
כמובן שיש חשש, אבל החשש הזה קיים עוד לפני השנה האחרונה. אני לא חושב שאנחנו חיים בעולם אוטופי גם לפני 7 באוקטובר. להביא ילדים לעולם הזה, כלכלית, חברתית, בטח ובטח מאז המלחמה, זה דבר שמעלה חשש, ומצד שני זה לא משהו שנוותר עליו. זה שלב בחיים שאנחנו מאוד מצפים לו.
פרויקטים של ניב ושלי יושבים כרגע על המדף. גם סדרה שלי של "פרמאונט" וגם העונה השלישית של "טהרן" באפל. הן צולמו כבר, ולא משודרות בגלל הזיקה לישראל. זה מכעיס, זה מרגיז, אבל אני מאמין שיהיה בסדר. ובואי, יש שניים וחצי מיליארד מוסלמים בעולם שמספיק שאחוז מהם עושה חרם צרכנות על אפל, וזה מספיק. אנחנו לא פקטור בעולם הצרכנות.
זה לא מרתיח, כשחקן שיש לו שאיפות לפרוץ גם מעבר לים? להיות תלוי בקהלים שיחרימו או לא יחרימו?
מה אני יכול לעשות עם זה? ונגיד אני אתעצבן, זה יעזור?
טוב, זה אולי נתן לניב פנאי לסגור חשבון עם איזה אחד, איסמעיל הנייה.
כמו שאני אומר לכולם, אנחנו לא מאשרים ולא מכחישים. קיבלנו אינסוף תגובות. ביום של החיסול של הנייה הסתובבנו ברחוב ואני חושב שניב הייתה ברמה של ראש הממשלה. ברכות, תודות, לחיצות ידיים, עד שבשלב מסוים שאלתי, אנשים מבינים שהיא לא עשתה את זה?
טוב, היא העלתה קריצה בסטורי.
נכון, נתנה רגע של אתנחתא קומית. היא העלתה חיוך לאנשים, וזאת הייתה המטרה.
הקמפיין המשותף ל"תדהר" שם את ניב ואותי במקום של מבוגרים אחראים. קיבלנו לא מעט הצעות לקמפיינים משותפים בשנים האחרונות, ואף פעם לא הרגשנו שזה מדויק לנו, שזה עונה על הערכים שלנו. אני יודע, ערכים זו מילה פלצנית להגיד היום, אבל באמת חשוב לנו עם מי אנחנו עובדים.
כשאני עושה משהו בנפרד וניב עושה משהו בנפרד זה סבבה, זו עבודה. אבל כשאנחנו באים ביחד, זה הבית שלנו, זה מה שבנינו.
זהו, אתה בורגני.
אנחנו כבר לא שני הצוציקים שמתנהלים בעולם, אנחנו ממוסדים. לקבל הצעה לקמפיין כזה שבסוף מוכר בית, עם כל מה שבית אומר, ולבחור אותנו כזוג, זה אומר שהצלחנו כזוג במה שאנחנו משדרים החוצה.
ההתמכרות שלי לסמים והגמילה לימדו אותי ששום דבר שמסכן אותם ויכול להפוך לך אותם לגיהינום לא שווה את זה. בשנים האחרונות למדתי כמה ניקיון הוא דבר מהמם. אני לא נוגע בכלום, לא מתוך פחד שאני אישאב, אלא מתוך פחד שאני אאבד את כל מה שיש לי, כי פעם כבר היה נראה שאיבדתי הכל, ואני לא מוכן לקחת את הסיכון לאבד את זה שוב.
ההתמכרות לסמים הייתה משהו כמו תשע שנים. ההרגשה של האבדון הייתה שנתיים. השנים האלה כללו הכל מהכל.
מה היה השלב שבו הבנת שאתה לא יכול להמשיך ככה?
היום שבו התפלפתי. לא הצלחתי יותר להתמודד עם העולם, איבדתי כל יכולת לתקשר. מול עצמי, מול העולם, מול אחרים, כל יום חשבתי שזה היום הכי גרוע בחיי, הייתי במקום של איבוד שפיות. בגיל 27 הייתי בעל מלונות ומסעדות בפיליפינים, שחקן מוכר, ונמצא על ספה אצל ההורים שלי, מסתכל על התקרה ומפחד ממנה. מפחד מהתקרה. את התקופה הזו אשא איתי לעד, בעיקר את השנתיים האלה, כי בשבע השנים שלפניהן מבחינתי הכל היה בסדר. השנתיים האלה חרותות לי בנפש לעד. כל יום אני מתמודד עם ההשלכות, אבל אני לא מגדיר את עצמי כמכור נקי; אני מגדיר את עצמי כבן אדם שלא נוגע בכלום, פשוט כי הוא בוחר בחיים. אנחנו חיים חיים מאוד לא פשוטים, אנשים כל הזמן מחפשים את הרגע של השקט. סמים הרבה פעמים יכולים לתת לך את הרגע הזה. העניין הוא שאתה לא יודע מתי זה יתהפך עליך.
"אנחנו חיים חיים מאוד לא פשוטים, אנשים כל הזמן מחפשים את הרגע של השקט. סמים הרבה פעמים יכולים לתת לך את הרגע הזה. העניין הוא שאתה לא יודע מתי זה יתהפך עליך"
איך יצאת מזה?
המון-המון-המון עבודה. כל טיפול שאת יכולה לדמיין, מרפואה אלטרנטיבית על כל סוגיה דרך רפואה קונבנציונלית, נוירולוגים, מיפויי מוח, אמונה באלוהים, ועד למשפחה, מדיטציות, אמבטיות קרח, פסיכולוגים, הילרים - הכל מהכל, במשך תקופה מאוד ארוכה.
קבוצת ספורט זה כמו אמא ואבא, יש רק אחת. הפועל ירושלים לעד תוציא ממני דברים שלא יכולים לצאת ממני בשום מקום אחר. הרבה פעמים מזמינים אותי מהפועל לשבת על הפרקט, ולפעמים אני יושב על הפרקט ומרחיקים אותי. קרה, יש סרטונים, כי אני מתנהג לא יפה. אני לא יכול לשלוט באמוציות שלי, והרבה פעמים אני יוצא משם וכל כך מובך, כי אני לא אמור להתנהג ככה, בטח לא כדמות לחיקוי, וזה גם לא לגילי להתנהג ככה, אבל מה אעשה? יוצא ממני כל מה שיכול לצאת מגבר שהקבוצה שלו במצוקה.
אני מאוד אוהב את אלוהים. כל הזמן מדבר איתו, מאוד קשור אליו. אני מניח תפילין, אומר "מודה אני" בבוקר, לא ממקום דתי אלא ממקום של חיבור, של דברים שמרגיש לי שמחברים אותי אליו. אני גם לא אוכל חזיר, לא אוכל פירות ים, אבל גם לא אוכל כשר. זאת אומרת, אני כן יכול לאכול גבינה על ההמבורגר שלי. אגב, יש הרבה חוכמה בלא לאכול בשר וחלב יחד, מבחינה בריאותית וברמת העיכול. פשוט זה מרגיש לי פחות רלוונטי אליי ברמה הבריאותית כרגע. אני לוקח כל דבר שמרגיש לי נכון. זה כמו שאני אגיד לך שבשמירת שבת יש משהו מדהים, כי אתה עובד כל כך קשה שישה ימים בשבוע, אז יש יום מנוחה. היום אני לא צריך להדליק אש כדי שיהיה לי אור, ללחוץ על המתג זה סבבה מבחינתי, אבל יש חוכמה בלשים את הטלפון בצד יום אחד.
בסרט "בחורים רעים" אני משחק בחור חרדי, והחיבור לדמות התחיל עוד מהסרט הראשון ב-2022. המפיק של הסרט, שגם משחק בו, יקי רייסנר, הוא אחד החברים הכי טובים שלי היום. הוא חיבר אותי לבן שלו, והבן שלו חיבר אותי לחברים שלו מהישיבה. הייתי לילות וימים בבני-ברק, הסתובבתי בין ישיבות ופגשתי אנשים עד שמצאתי את האדם המדויק, שאותו סוג של גנבתי לדמות.
אני שחקן שאוהב להביא דמויות ופחות לשחק את עצמו. כמובן שיש פעמים שזה יותר קרוב אליי ואני צריך לעבוד פחות קשה, אבל כשיש לי את ההזדמנות אני אוהב להביא דמויות שהולכות קצת אחרת, מתנהגות קצת אחרת, מדברות שונה, וחיפשתי את המישהו שמתיישב לי כמו הדמות שקראתי בתסריט. הוא בחור ישיבה 'אלטר' מה שנקרא, מבוגר יותר, שנשאר עדיין בישיבה, לא התחתן. לקחתי ממנו את ההליכה, את תנועות הידיים ואת המבטים.
"אני חושב שהחרדים תורמים בהרבה דרכים. יש המון שמתגייסים, מי שלא הוא בזק"א ואיחוד הצלה. יש המון שמתנדבים ועושים למען המדינה שאנחנו לא רואים, וכמובן יש גם לא מעט שמה שנקרא עושים עלינו מערוף"
היום, אם תלכי איתי בבני-ברק - אין בן אדם שלא מכיר אותי. הם רואים הכל בטלגרם. עכשיו, ברור שיש את הקיצוניים של הקיצוניים, אבל לא על אלה אני מדבר. בכלל, עולם הדת לא רחוק ממני. בסוף אני ירושלמי, אני מכיר את השכונות, מכיר הכל, אבל היו דברים שכן הפתיעו אותי. למשל העניין של שידוכים בין מזרחים למזרחים, אשכנזים לאשכנזים, ונושא הכסף בשידוכים, שהוא קריטי. זה מסחור. תלמיד חכם, השפיץ של פונוביץ', נגיד, יתארס לאישה שההורים שלה יקנו להם פנטהאוז. אלה עולמות שרחוקים מאיתנו, ואולי הם לא רחוקים אלא פשוט יותר על השולחן. שם לא מתביישים לדבר על זה, זה חלק מהתרבות.
ומה אתה חושב על חוק הגיוס, למשל?
אני לא שופט, לא בתור מאור ולא בתור הדמות. אני חושב שהחרדים תורמים בהרבה דרכים. יש המון שמתגייסים, מי שלא מתגייס הוא בזק"א ובאיחוד הצלה, יש המון שמתנדבים ועושים למען המדינה שאנחנו לא רואים, וכמובן שיש גם לא מעט שמה שנקרא עושים עלינו מערוף, וזו בעיה בעיניי, אבל אני לא מכליל מגזר שלם. המון מהמגזר הזה עושים דברים שאנחנו בתור חילונים לא נעשה עוד 200 שנה, אבל ברור שיש בעיה במגזר, בחלקו, עם העניין של הגיוס, וצריך למצוא פתרון. אין פה שאלה בכלל.
ואני רוצה להגיד משהו: האנשים האלה באמת מאמינים באמונה שלמה שזה שהם לומדים כל היום מחזיק לך את המדינה. את שואלת אותי אם זה נכון? אני לא מאמין בזה. אבל מה, אני יכול להתווכח איתם? זו האמונה האמיתית של האנשים האלה. ברור שיש יוצאים מן הכלל שמנצלים את הדבר הזה, רשומים בישיבות ואפילו לא לומדים, והם לא מתגייסים, אבל מי שבאמת לומד בישיבה ומשקיע את כל חייו בלימוד מאמין שהוא חשוב בדיוק כמו חייל, שהוא נלחם ברבדים של השמיים. מבחינתו לא החייל הוא זה ששומר על הגדר, אלא הוא. האם צריך למצוא פתרון? חייבים. האם יש לי פתרון? לא, אבל המדינה צריכה להשתנות ברמת הניהול שלה. מפה הכל מתחיל. לא מהאזרח הקטן, לא מזה שיושב בישיבה. המדינה זה עסק. כרגע אנחנו עסק במשבר. אבל אני מאמין בנו.
