כמאה שנה אחרי שנדפס בכתב עת של תשיית הנפט, גילתה אותו החוקרת האוקראינית Lesya Khomych בארכיון של העיר לבוב. שם הסיפור "אונדולה" (Undula) ובמרכזו גבר המסוגר בבידוד בחברת מקקים ורוחות רפאים, ומקדיש את עיתותיו להזיות סקס מזוכיסטיות.
החוקרת האוקראינית זיהתה את סגנונו המובהק של סופר שהעריכה, את גודש המטאפורות הציוריות הנערמות זו על זו, את דמותה של עוזרת הבית אדלה. לא היה לה ספק שהמחבר הוא ברונו שולץ, אך על הסיפור, שנדפס בפעם הראשונה ב-1922, היה חתום סופר אלמוני בשם מרצלי ורנון. חוקרים לא מעטים, ולא רק פולנים, אישרו בשנות ה-20 המוקדמות של המאה שלנו את אבחנתה. יבול מאמרים על שולץ, מגוון מתמיד, החל להתפרסם שוב בכתבי עת ובאקדמיה. מה באמת היה מצבו הכלכלי של ברונו שולץ (עני, אפילו את פרסום הסיפור בשם העט המזויף מימן אחיו המבוגר איזידור), האם באמת היה אחיו הספרותי הצעיר פרנץ קפקא, פילולוגית מאוניברסיטת גדנסק מציעה לחבר את מילון שולץ.
אם כל החשדות נכונים, הרי "אונדולה" היא יצירתו הראשונה של שולץ. היא ראתה אור 11 שנה לפני שהחלו להתפרסם סיפוריו המוכרים מאוסף "חנויות קינמון". שולץ המציא את השם אונדולה לדמויות שרשם וצייר בציוריו וברישומיו שבהם מככבים חבורה של גברים קטנטנים, המסתופפים לרגלי אלילה למחצה, אישה גדולה מן החלומות, מחזרים ואינם נענים.
כמה וכמה פרשיות מזמן לנו ברונו שולץ אחרי מותו. סיפור רציחתו בידי קצין נאצי במלחמת העולם השנייה עשוי להיקרא כיצירה ספרותית מרתקת לכשעצמה. דויד גרוסמן נוגע בו במקצת. ציור הקיר הגנוב שנמצא בבית של איכר אוקראיני היה גם הוא שערורייה מתמשכת שהמשיכה בהפקת סרט על הפרשה. ההיעלמות המסתורית של כתב היד של "משיח" עודד את סינתיה אוזיק לכתוב רומן משלה. שולצולוגים ידועים, ובהם ניקול קראוס, אינם מרפים מן התקווה שכתב היד של המשיח עוד יימצא.
אונדולה
מאת מרצלי ורנון (ברונו שולץ), תרגום: מירי פז
חלפו כבר בוודאי שבועות, חודשים, מאז שאני נעול בבדידות הזאת. עדיין אני חוזר ונרדם ומתעורר שוב, ורוחות הרפאים של העֵרוּת נכרכות בהזיות מנומנמות של חשיכה. כך חולף הזמן. נדמה לי שבחדר הארוך והעקום הזה כבר גרתי מזמן. אני מזהה את הרהיטים האלה – גדולים מדי, מזדקרים אל התקרה – ואת ארונות הבגדים האלה, העשויים מעץ אלון פשוט, דחוסים בגרוטאות מאובקות. מנורה ענקית מרובת-צלעות, עשויה מפח אפור, משתלשלת מן התקרה ומתנודדת בקלילות. אני שוכב בפינת המיטה הצהובה הארוכה, וגופי ממלא בדוחק רק שליש משטחה.
יש רגעים שבהם נדמה כי החדר, המואר באור הצהוב של המנורה, נעלם מעיניי אי שם. תחת משא המחשבה המכביד אני מרגיש רק בקצב הרגוע והעוצמתי של הנשימה שלי, המרומם בהתמדה את החזה בקצב הרגיל. בהתאמה לקצב הזה זורמת נשימת כל הדברים. הזמן זולג החוצה בשריקה חד-גונית של מנורת נפט. מכשירי חשמל ישנים מתפצחים וחורקים בתוך השקט.
מאחוריי, במעמקי החדר, אורבים וזוממים צללים מחודדים, עקומים, שבורים. הם מותחים את צווארם הארוך ומסתכלים מעבר לכתפי. אני לא מסתובב. ולשם מה? די שאביט, וכולם ישתתקו שוב ויעמדו במקומם, רק הרצפה תחרוק במקום כלשהו, ארון הבגדים הישן יחרוק. הכל יישאר על עומדו ללא שינוי, כמו קודם. ושוב משתרר שקט, המנורה הישנה ממתיקה לעצמה את השעמום בלחישות של נמנום.
מקקים שחורים גדולים עומדים ללא ניע ובוהים באור. נדמה שהם מתים. לפתע הקליפות השטוחות הללו, קצוצות הראש, פותחות בריצה מטורפת, כשל סרטנים, וחוצות את הרצפה באלכסון. אני ישן ומתעורר ונרדם שוב, ועדיין פורץ את דרכי בסבלנות כדי לחצות את הסבך החולה בין חלומות לרוּחות רְפָאִים. הם מתפתלים ומסתבכים, והסבכים הלבנבנים והרכים האלה נודדים איתי כמו נבטי תפוחי אדמה חיוורים המצטנפים בלילות בתוך מרתפים, כמו גידולים מפלצתיים של פטריות חולות.
• • •
אולי כבר הגיע אביב לעולם. אינני יודע כמה ימים ולילות חלפו מאז... אני זוכר את השחר האפור והכבד של היום ההוא בפברואר, את התהלוכה הסגולה הזאת של הבכחנליה.
באילו לילות חיוורים, לילות של הילולות סוערות עד הגזמה; באילו גני פרברים מוצפי אור ירח לא רצתי אחריה כמו עש מכושף מחיוכה של אונדולה. ובכל מקום ראיתי אותה בזרועות רקדנים כמו מעולפת ורכונה בחן במלמלות ובתחתוניות שחורות; עיניה הבוערות של אונדולה מאחורי התחרה השחורה של המאוורר. הלכתי אחריה בטירוף לוהט ומתוק בלב עד שרגליי המעולפות כבר לא רצו לשאת אותי עוד, והקרנבל ירק אותי מת למחצה באיזה רחוב ריק בתוך הערפל הסמיך שלפני עלות השחר. אחר כך היו השיטוטים האלה עם קורי שינה בעפעפיים, טיפוס במדרגות ישנות במעלה אין-ספור קומות כהות, הליכה דרך חללי עליית הגג השחורים, לאורך גלריות אוויריות, מתנודד בנשיפות רוח כהות עד שלבסוף חפן אותי הפרוזדור השקט והמוכר הזה, שם מצאתי את עצמי בכניסה לדירה משנות הילדות. סובבתי את ידית הדלת, ובאנחה אפלה נפתחה הדלת לפנים הדירה. ריח ריהוט הפנים הנשכח הזה עטף אותי; ממעמקי הדירה יצאה בשקט עוזרת הבית לשעבר אדלה, צועדת ללא קול על עקבי הקטיפה של נעלי הבית. כמה יפתה בזמן היעדרי, כמה הבהיקו זרועותיה בלובן פנינה מתחת לשמלתה השחורה הפתוחה.
היא לא הייתה מופתעת כלל כשקיבלה את פניי אחרי שנים כה רבות; היא הייתה עייפה ועצבנית. עוד ראיתי את רגליה הדקות בעלות קווי מתאר דמויי ברבור, והן מתרחקות לתוך מעמקי הדירה הכהה. באפלולית גיששתי את דרכי לעבר המיטה הסתורה ובעיניים כהות משינה שיקעתי את פניי בתוך הכריות. שינה עמומה התגלגלה מעליי כמו רכב כבד מלא חושך וכיסתה אותי באפלה. ואז ליל החורף החל להקים סביבו קיר לבנים שחורות של אפסות. מרחבים אינסופיים דחוסים בסלע חירש ועיוור; מסה בלתי חדירה הצומחת לתוך המרווח שבין הדברים. העולם נקרש לתוך האין.
• • •
כמה קשה לנשום בחדר לכוד בצבתות של ליל חורף. אפשר להרגיש את הלחץ של אלפי אטמוספרות של חושך דרך הקירות והתקרות. האוויר צחיח ואינו מזין לריאות. להבת המנורה מתכסה בפטריות שחורות. הדופק נעשה קל ושטחי. שעמום, שעמום, שעמום. אי שם, עמוק במסה המוצקה של הלילה, אנשים בודדים עם פנסים הולכים לאורך המסדרונות השחורים של החורף. נדמה לי שאני שומע את שיחותיהם הנואשות, את פטפוטיהם המונוטוניים, האדישים. אונדולה, אונדולה שוכבת במיטתה הריחנית אפופה בשינה כבדה, שמקיזה מתוכה את זיכרון כל האורגיות והטרופים. גופה הרפוי והרך, משוחרר מהידוק של תחרה, תחתונים וגרביים, לוקח את החושך מתחתיה כמו דוב פרוותי גדול, סוגר אותו בארבע כפותיה הענקיות ואוסף את איבריה הלבנים והקטיפתיים לפקעת אחת מתוקה ורכה, שמעליה הוא מתכנס בלשונו הסגולה. והיא, חסרת תחושה, עיניה בחלומות רחוקים, מרשה לעצמה להיטרף בחוסר אונים בידי החושך, ובעורקיה הוורדרדים זורמים שבילי החלב של הכוכבים, והיא שיכורה בעיניה בלילות הקרנבל המסחררים הללו.
אונדולה, אונדולה, את כמיהה של הנפש לארצות המאושרים והמושלמים! מה רחב ליבי מהאור ההוא כשעמדתי, לזרוס צנוע, על סיפייך הבהירים. בריגוש לוהט של עונג זיהיתי באמצעותך את עליבותי וכיעורי לנוכח שלמותך. כמה מתוק היה לקרוא במבט אחד של עינייך את המשפט המגנה אותי לתמיד, לציית בענווה העמוקה ביותר למחווה של תנועת יד שהדירה אותי משולחנות המשתה שלך.
הייתי מטיל ספק בשלמותך אם היית עושה משהו אחר. עכשיו הגיע הזמן שאחזור לכבשן שממנו יצאתי, פגום ומשובש. אני הולך לכפר עד הסוף על טעותו של הדמיורג שברא אותי.
אונדולה, אונדולה עוד מעט אשכח גם אותך, חלום בהיר על הארץ ההיא. החשכה האחרונה וזוועת הכבשן מתקרבות. המנורה מסננת את השעמום ושורקת את השיר המונוטוני שלה. אני מרגיש כאילו שמעתי את השיר הזה זמן רב קודם לכן, אי שם בתחילת החיים, כשהייתי עולל חולה, נטוש וגחמני, רוטן ומיילל בלילות בכי ארוכים.
מי התקשר אליי אז והחזיר אותי לאחור כשחיפשתי כסומא את הדרך חזרה אל הכנות הבתולית של אמי? כמו מנורה מעשנת. הזרועות האפורות של המנורה גדלו כמו פוליפ מהתקרה. צללים נדברים ביניהם ומתלחשים. מקקים חסרי קול רצים בדממה על הרצפה הצהובה. המיטה שלי כל כך ארוכה עד שאיני רואה את הקצה שמנגד. אני באמת חולה, חולה קשה. כמה מרה ומגעילה הדרך לתשובה.
ואז זה התחיל. הדיאלוגים המונוטוניים והעקרים האלה, בתוספת הכאב, שחקו אותי סופית. אני מתווכח על הנושא ללא סוף, נחוש שאין זה יכול לגעת בי כאינטלקט טהור. בעת ששאר הדברים נעשים מטושטשים ומבלבלים, אני מרגיש יותר ויותר בבהירות כיצד הוא – הסובל – מופרד מהאני המתבונן שלי. ועם זאת, בה בעת אני מרגיש את הדגדוג הקל של האימה.
שלהבת המנורה בוערת יותר ויותר נמוך וחשוך. הצללים מותחים את צווארם דמויי הג'ירפה עד התקרה ורוצים לראותו, אבל אני מחביא אותו בזהירות מתחת לשמיכה. הוא כמו עובר קטן חסר צורה, ללא פנים, עיניים ופה, שנולד כדי לסבול. מהחיים הוא מכיר רק את כל צורות ונפלאות הסבל, המתגלים לו במעמקי הלילה שבו הוא שקוע. חושיו מופנים פנימה וקולטים בתאווה את הכאב על כל גרסאותיו. הוא לקח את הסבל שלי על עצמו. לפעמים הוא רק כמו שלפוחית גדולה של דג, נפוחה מכאב, עם ורידים חמים על הממברנה.
מדוע אתה רוטן ובוכה כל הלילה ללא הפסק? איך אני אמור להקל על סבלך, בני הקטן? מה עליי לעשות איתך, במה להתחיל? אתה מתפתל, משתולל ומעוות את הפנים, אינך שומע ואינך מבין שפת אנוש, וממשיך בגחמות שלך, מזמזם במונוטוניות את הכאב שלך במשך כל הלילה. עכשיו אתה כמו סליל של חבל טבור, מפותל ופועם... המנורה כבתה כנראה בזמן שנימנמתי. חשוך ושקט. איש לא בוכה. דבר לא מכאיב. אי שם הרחק, רחוק במעמקי החשיכה, אי שם מעבר לקיר, המרזבים גועשים. אלוהים! זו הפשרה!... הפרוזדורים בעליית הגג רועמים בקול חלול כמו אריזות של כלי נגינה ענקיים. בסלע המוצק באותו חורף שחור נוצר כנראה הסדק הראשון. גושים גדולים של חושך מתרופפים בתוך קירות הלילה ומתפוררים. חושך נשפך כמו יוד על סדקי החורף, גועש במרזבים ובביוב. אלוהים, האביב הולך... בעולם שבחוץ, עיר נחלצת אט-אט מכבלי החושך. ההפשרה עוקרת בית אחר בית מתוך קיר האבן הזה של החושך. הו, לו יכולתי לנשום שוב את הנשימה האפלה של ההפשרה, לו יכולתי להרגיש על פניי את צליפות הרוח השחורות והרטובות האלה נושבות ברחובות. הלהבות הקטנות של הפנסים בפינות הרחוב שוקעות בפתיל ומכחילות כשיריעות הרוח הסגולות הללו עפות על פניהן. הו, לו ניתן להתגנב עכשיו ולברוח, ולהשאיר אותו כאן לבד לתמיד עם הכאב הנצחי שלו... לאן פונה החלון הזה עם התריס המוגף? אילו פיתויים נמוכים אתה לוחש באוזני, אתה מפשיר הרוח? אבל באיזה חלק של העיר יכולה לשכון הדירה הזאת? לאן פונה החלון הזה, המוגף בתריסים? אינני יכול להיזכר בשם הרחוב שבו שכנה דירת ילדותי.
הו, ולו רק להביט מבעד לחלון, לשאוף נשימה של הפשרה...
Marceli Weron, "Undula", Świt. Organ urzędników naftowych w Borysławiu” 1922, nr 25–26 (15 stycz-nia), s. 2–5. Opracował Piotr Sitkiewic
פורסם לראשונה: 00:00, 18.10.24
