לצד "חרבו דרבו" ו"עם ישראל חי", מתנגנים ברדיו כמעט ללא הפסקה גם שני שירים שנולדו במלחמות אחרות: 'אין לי ארץ אחרת', שזכה לביצוע מרגש במיוחד של גלי עטרי וקורין אלאל בטקס הזיכרון הלאומי לציון שנה ל-7 באוקטובר, ו'הביתה' שהוקלט בגרסה מחודשת בדצמבר האחרון, בביצוע כאלף מוזיקאים. את שניהם כתב אהוד מנור כבר לפני עשורים, אבל הם רלוונטיים מתמיד בזכות שפת השכול שאהוד מנור הכיר מקרוב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בקיץ 1968, במהלך מלחמת ההתשה, נהרג אחריו הצעיר, יהודה ויינר, מפגיעה ישירה בטנק שבו שירת בסואץ. "בנפילת אחיו אהוד פשוט נגמר", מספרת עפרה פוקס, אלמנתו של חתן פרס ישראל בזמר העברי. "יש כאלה שמתביישים לומר 'דיכאון', אבל אני לא מתביישת. מאז המוות של אחיו, אהוד היה אדם אחר. ממעמקי הדיכאון הוא כתב את 'ללכת שבי אחרייך', עם השורה שתמיד עושה לי צמרמורת, 'לכאוב אותך ושוב להתאהב'. ויוד'לה היה ילד כזה יפה. 'בן יפה נולד'. הפגישה האחרונה שלנו הייתה חודשיים קודם, כשילדתי את גלי, בתי הבכורה, והוא בא לבקר אותי בבית החולים, עם הנשק והמדים".
הוא טופל?
"אהוד מעולם לא היה אצל פסיכולוג ומעולם לא לקח כדורים, והוא שקע בעצב תהומי ויומיומי שלא הרפה. הוא גידל את יוד'לה כאילו היה אביו מאז שאבא שלהם נפטר, בגיל 45".
טרגדיה נוספת התרחשה בשנת 2003, שנתיים לפני מותו, כשאחיו הבכור, זאב ניר, בחר לסיים את חייו. "זה לא סוד, אבל לא רבים יודעים שאהוד, בעצם, בא מטרגדיות. מכל משפחתו, הורים ושלושה בנים, אפילו אחד לא נותר על פני האדמה".
אז הכתיבה הייתה הציפרלקס שלו?
"הכתיבה מציפה. אחרי שאחיו נהרג אהוד כתב את 'גלי' לבתנו הבכורה ('בואי, גלי, בואי גלי לי'). קובי אושרת הלחין, רבקה זהר ונועם קניאל שרו אותו בפסטיבל שירי הילדים, שלאגר ענק. כאח שכול אהוד כתב 'גם אני עוד רוצה לצחוק, גם אני עוד רוצה לזכור, גם אני עוד רוצה לבכות'. אני לא בטוחה שאהוד היה מגיע לשורות כאלה אילולא קרה מה שקרה. היה לי עצוב מאוד לראות עד כמה הוא השתנה".
כאח שכול ממלחמת ההתשה, איך את חושבת שהוא היה מתמודד עם המלחמה הנוכחית?
"לפי התגובות שלו במלחמות קודמות, הוא היה נשבר. אבל כמו שבשירים שלו רואים שאחרי הייאוש הוא תמיד השאיר איזושהי תקווה במשפט האחרון, בטח גם הפעם הוא היה מיואש, אבל עדיין עם תקווה שהכל יהיה בסדר. אולי הוא היה כותב עוד שיר. בעצם אולי יותר משיר אחד".
לצד מילות השכול והשירים בעלי המשמעות הפוליטית, מנור כתב עשרות שירי ילדים שניסו לשמור על בועת התמימות. את השיר הראשון שמיועד לקהל הצעיר כתב בגיל 25, בעודו מחתל בהנאה את גלי. הוא העביר את 'גלי בוכה בלילה' לנורית הירש, שכבר הייתה הפרטנרית שלו לייצור להיטים, ולשניהם היה ברור מי תקליט אותו – עפרה פוקס, אשתו, האם הטרייה.
ועד עצם היום הזה שואלים את גלי למה היא בכתה בלילה?
"לא, מפני שדווקא השיר הזה פחות הצליח", היא מחייכת, "ואין סיבה. אי-אפשר לנבא מה יהפוך לשלאגר, תמיד יש הפתעות".
הפריע לך ש"גלי" של זוהר וקניאל הצליח הרבה יותר מ"גלי בוכה בלילה" שלך?
"ממש לא. בערב האחרון שהנחיתי הזמנתי את ירמי קפלן לשיר אותו. לי יש את גלי האמיתית".
שהיא ד"ר גלי מנור (56), מרצה וחוקרת ספרות ואם לשלושה. "היא גם כתבה למשרד החינוך את הספר 'רק מילה בעברית' ועכשיו היא בשנת שבתון בברלין", אמה מתגאה. גלי היא זו שסייעה לה בעריכת הספר 'מילים: אהוד מנור, ילדות ישראלית' ('ידיעות ספרים'), שמדפיו גואה מבול של אופטימיות ושמחת חיים, תזכורת צוהלת לילדות הישראלית של המאה שעברה. אי-אפשר לדפדף בין 'אין לי כסף', 'אבניבי' ו'מי אוהב את השבת' בלי לחייך, לשיר ולמי שלא יכול אחרת – גם לזייף. זה הספר השני בסדרת 'מילים: אהוד מנור'. את השלישי, שיכיל שירי אהבה, היא מתכוונת לערוך עם בתם האמצעית, ליבי. "היא הכותבת של המשפחה. כשאהוד ראה כמה שירים שהיא כתבה לימי הולדת הוא היה בהלם ואמר לה, 'את חורזת יותר טוב ממני'".
קרוב למאה שירים כרוכים ב'ילדות ישראלית', כולל 'הביתה' ("זה שיר מחאה, אבל מאז החטופים אין ילד שלא שר אותו"), 'יליד הארץ' ו'ילדותי השנייה', וכבעלת העיזבון היא החליטה להשאיר בחוץ את 'ילד רע'. "אולי טעיתי", היא מהרהרת, "אבל אל תשאלי איזה בלגן היה לי עם משרד החינוך. מישהי צילצלה ושאלה איך אהוד מנור, הפזמונאי הלאומי, כותב 'ואני מראה לו את התחתונים'. אמרתי לה, 'סליחה, אהוד כתב את השיר הזה ל'בני בום', אופרת רוק שיועדה לבני 18 ומעלה. אהוד לא כתב את זה כשיר ילדים ולא תיכנן שילדים יאמצו אותו'. למה התעקשתי לא להכניס אותו לספר? בגלל שאני לא מסוגלת לראות, שחור על גבי לבן, שורה כמו 'בני מסלק לו אבטיח'. אני מכבדת אותו".
עפרה ואהוד, סמל הישראליות, הכירו בכלל בניו-יורק, כשהיו בני 22. כבתם של השחקן יהודה פוקס ומעצבת התלבושות מינה פוקס, שהקימו את תיאטרון זירה, עפרה עלתה לבמה בגיל 12 ("הייתי 'היידי בת ההרים' הראשונה") ואחרי להקת פיקוד מרכז המריאה לביג אפל, שם למדה משחק אצל לי שטרסברג, ומדי ערב הופיעה במועדון 'צברה' ש"אפילו לייזה מינלי ביקרה בו", היא שולפת תמונה של שתיהן.
"יום אחד צילצלה אליי חברה מלהקת כרמון ואמרה, 'חבר שלי מלהקת הסטודנטים בירושלים הגיע ואין לי איפה להניח אותו לישון, את יכולה לקבל אותו?' אהוד בא ונשאר. לא היה לו גרוש, הוא עבד כמוכר בסופרמרקט, כמורה וכמלצר, עד שסידרתי לו עבודה ב'צברה' כעוזר תאורן. הוא התחיל ללמוד תקשורת ב-NYU, מפני ששאף להיות עיתונאי ולשדר ברדיו את המוזיקה שאהב. על פזמונאות הוא בכלל לא חלם למרות שכל חייו חרז. לעולם הפזמונאות הוא נכנס בזכותי, כשבעל המועדון רצה להפיק לי תקליט עם שירים של ברברה סטרייסנד בגרסה עברית. אני זוכרת איך אהוד נכנס לחדר ההלבשה שלי, ילדון ביישן עם רווח בשיניים ומלא ג'ינג'ים, הוציא פתק מהכיס ואמר, 'עפרה, כתבתי לך שיר'. שלושה חודשים אחרי שנחת בדירה שלי, הוריי ואמא שלו הגיעו לחתונה".
כשחזרו ארצה, לפני שסיים את שנת הלימודים הראשונה ("אלמלא הכיר אותי, אהוד לא היה הופך לפזמונאי וגם לא היה חוזר"), הוא ונורית הירש כתבו לה להיטים כמו 'איזה בוקר של זהב', 'חוטים של גשם' ו'אני שומעת צעדים', ובהדרגה עפרה הפכה לעזר כנגדו.
"רק אני יודעת על מה אהוד חשב ומה הוא התכוון להביע בכל מילה. לא הייתי צריכה לשאול, הוא סיפר וגם התלבט בקול רם והתייעץ. הוא היה מקריא לי ושואל 'מה את אומרת?' על השולחן במטבח הוא כתב 1,500 שירים ותירגם עשרות מחזות והביא לתיאטרון חבילה, 300 עמודים בכתב יד. לא הייתה לו מכונת כתיבה".
איך לא המשכת לשיר עם כזה פזמונאי בבית?
"השיר האחרון שהקלטתי היה 'שיר אהבה' ('כמו גלגל בתוך גלגל'), של אהוד ומתי כספי, עד היום אני שומעת אותו ברדיו ולא מאמינה שהוא עדיין בחיים. קצת לפני גיל 40 הפסקתי לשיר בגלל הצרידות. תמיד היו לי בעיות בגרון וכבעלת שמיעה אבסולוטית לא יכולתי לשמוע שאני כבר לא שרה נקי. אילו כתבתי את השירים שלי יכולתי לזייף, יש הרבה זמרים שמזייפים, אבל אם אני לא יוצרת ואם אני לא מבצעת לפחות כמו ריטה, אז - ביי-ביי. ואני לא מצטערת".
19 שנה אחרי שמנור נפטר מדום לב בסלון ביתו בגיל 63 ("בדיוק כאן", היא מצביעה על השטיח), אין לה רגע דל וגם אין לה תלונות על העומס. פוקס (82, "אבל פעילה כמו בת 16, הנכדים מתלוננים שאין להם כוח לרוץ אחריי") עובדת פול-טיים בניהול העיזבון והארכיון ("זה נשמע כמו משהו קליל, אבל זה מעסיק אותי מבוקר ועד ערב"), מנחה ערבי מופעים של 'הסיפורים שמאחורי השירים' וסבתא לשמונה.
"רק ארבעה מהנכדים הכירו את סבא אהוד ועל זה אני נעצבת, מפני שאהוד היה אבא משוגע וסבא מכור. הסבאות כישפה אותו דווקא מפני שעבורו, כילד, סבא וסבתא היו שני תצלומים ממוסגרים. בצהריים, כשסיים שידור של שעתיים, אהוד היה הולך למזנון הרדיו, קונה שניצלים וטס איתם לעידו, בנה של גלי, כדי להרוויח עוד כמה רגעים עם הנכד", היא נוגעת בזווית עינה ולא בורחת אל "משהו נכנס לי לעין".
אה, זה הילד שמאחורי "עידו, מה שלא יהיה תמיד אהיה בעדו".
"ברור. אהוד כתב שירים לארבעת הנכדים שהכיר. את 'עידו' הוא כתב עם דוד ד'אור, את 'נמרוד' עם חנן יובל ואת 'אורי' עם קובי אושרת. שלושתם פחות הצליחו, אבל התעקשתי לכלול אותם בספר מפני שהשירים הם חלק מהמשפחה. מי אמר שחייבים להכניס רק להיטים? זו הזדמנות שנייה לשירים יפים שלא תפסו, להחזיר אותם לחיים. אהוד גם כתב שיר לדפנה, שהייתה בת שנתיים וחצי כשהוא נפטר".
שלושת ילדיהם – גלי, ליבי ('קוראים לה ליבי', לחן של כספי) ויהודה – כיכבו בשיריו, ובעקבות השירים דורגו השמות גלי וליבי בראש מצעד הפופולריות של משרד הפנים. כשנולד הבן ("בן, אתה לפעמים מעצבן", שהלחין מתי כספי וביצעה נתנאלה) ההתלבטות הייתה קשה. "אהוד פחד שאם יקרא לתינוק בשם אחיו שנהרג עלול לקרות לו משהו רע, אבל הוא הבטיח לאמא שלו שבבוא היום יקרא לבנו יהודה והוא גם הבטיח את זה בשיר - 'ובני הרך יפה כמוך, בשמך לו אקרא יהודה'. הוא לא יכול היה לסגת מהבטחותיו ואני לא יכולתי להתנגד לרצון אמו. למרות שהכינוי 'ידי' הפך לשם הראשון שלו, ידענו שאנחנו מפילים עליו תיק. מכיתה א', כשבבית הספר שרו את 'אחי הצעיר יהודה' ביום הזיכרון, כולם הסתכלו עליו. הוא לא היה קרבי, אבל כשנשלח לעזה אהוד כמעט נטרף מדאגה.
"היום ידי עורך דין עם תואר שני משיקגו, וכבעלת העיזבון על פי צוואה לא הייתי שורדת ללא עזרתו". היא מובילה אותי לחדר העבודה של מי שהיה בעלה במשך 40 שנה ("רק לאורחים מיוחדים הכניסה מותרת") ונאנחת למראה הניירת שמגובבת על הספה.
"הבוקר קיבלתי חוזה לחידוש של 'שיקגו'. אחרי שעה צילצל זמר צעיר שביקש לשנות משהו במילים של איזה שיר ודחיתי את הבקשה. אחר כך הגיעה השיחה היומית של 'תעשי לי טובה, אני חייב את המילים של השיר הזה והזה מעלובי החיים, מחר יש לי אודישן'. החלום שלי הוא להוציא ספר עם כל התרגומים המהממים שלו. פזמונאים יש הרבה, אבל כמתרגם לא היה שני לו. והנה עוד פנייה מהבוקר - מישהו ידוע מאוד מבקש את 'לעולם בעקבות השמש' לסרט. לא עובר שבוע בלי פנייה מאיזה מפיק שרוצה להעלות ערב משיריו ואני נאלצת להיות הרעה. אנחנו חוששים מהצפה".
ידי גם דואג לכך שתקבלי תשלום על כל ציטוט של "אין לי ארץ אחרת"?
"ידי מטפל בכל מה שצריך. בעיקרון, משפחת מנור לא תובעת, למרות שחברים שלנו מהברנז'ה עושים את זה כל הזמן. כשראיתי את 'בשנה הבאה' במודעה לחברת בנייה, צילצלתי לאקו"ם וזה טופל, אבל יש מקומות שבהם אנחנו לא כל כך מקפידים. בהפגנות, למשל, מותר לצטט על שלטים".
