"בעצם התחרטתי, אני כן רוצה שתארוז לי", אני אומרת למוכר בטמבורייה. הוא גבר כבן 50 עם זקן חצי שחור-חצי שיבה. הוא לוקח נייר אריזה חום ופשוט של טמבוריות ומוציא מהמגירה שמתחת לדלפק מספריים. "איזו השקעה", אני אומרת לו כשהוא מוציא גם סרגל ועיפרון כדי לסמן ריבוע מדויק. "אני מאוד אוהב לעטוף", הוא אומר, "כשהילדים שלנו היו קטנים תמיד אני הייתי זה שעוטף להם את המחברות והספרים לקראת היום הראשון ללימודים". אני מסתכלת על הידיים שלו שמקפלות את הקצה של הנייר, הוא מבצע שם איזה קפל מסובך ברמה של אוריגמי יפני, כזה שאין מצב שהייתי מצליחה לבצע בלי לפשל או לדמם משלושה חתכים. ואני מופתעת לגלות שהעיניים שלי טיפה דומעות. לעטוף ישר ומדויק בשביל הילדים זו שפת האהבה שלו, והוא עדיין זוכר אותה בעל פה באצבעות החכמות שלו גם אחרי שהם גדלו.
טורים קודמים של דנה ספקטור:
ואם כבר שפת אהבה, "מה שפת האהבה שלך?" זה סוג של טרנד פופולרי בטיקטוק כרגע. אנשים צעירים לא מפסיקים להעלות סרטונים עם כותרות כמו "שפת האהבה שלי - להכין לה פיצה ביתית", ובעונה החדשה של הריאליטי המצליח “לאב איז בליינד” בנטפליקס המתמודדות לא מפסיקות לחפור לגברים שהן בוחרות בלי לראות ש"שפת האהבה המרכזית שלי היא מתנות, אז חשוב לי שתביא לי מדי פעם פרחים או תיק קטן של איב סאן לורן". האמת היא שזו תיאוריה ישנה; גארי צ'פמן, המטפל הזוגי שהגה אותה, הוציא את הספר הזה כבר בניינטיז. הוא טען שיש חמש שפות של אהבה, ואלו השפות: א) מילולית - מחמאות והצהרות אהבה, ב) זמן איכות, ג) שפת המתנות - לקנות לבן הזוג דברים ופינוקים, ד) שירותים וטיפול - החל מניקיון הבית וכלה בלקבוע לו תור לרופא השיניים, ה) שפת המגע והסקס.
לכל אחד מאיתנו יש שתי שפות אהבה עיקריות שהוא בוחר ללכת איתן מבין כל החמש. וחשוב לגלות מה "שפת האהבה הראשית" של בן הזוג שלך, כדי שלא תפספסי את המחוות שבהן הוא אומר לך שהוא אוהב ותיקחי אותן כמובנות מאליהן. נגיד שהשפה שלו היא מגע ואילו את מעדיפה טיפול, יש בהחלט סיכוי שיום אחד תתעצבני ותצרחי עליו "עוד פעם אתה מנסה להזרים אותי לסקס? תראה את הכלים בכיור, איך אני אמורה להימשך אליך כשאתה לא עושה בבית כלום?" ועכשיו, כשהמוכר מגיש לי את מתנת יום ההולדת של רן אחרי שעטף אותה בתשומת לב, זה פתאום נהיה ממש ברור לי. שפת האהבה הראשונה והמרכזית שלי היא קודם כל מתנות.
כבר 14 שנה שאני חוגגת לרן ימי הולדת, ותמיד-תמיד דאגתי לחגוג לו הכי בגדול. אני קונה לו מתנות מדהימות, בול מה שהוא רוצה ואוהב. וחוץ ממתנות, כמעט בכל שנה קניתי לנו גם כרטיסים לחו"ל. ביומולדת 40 ומשהו הפתעתי את רן בטיול בן שבועיים לדנמרק ושוודיה כי יש לו נשמה חורפית שפורחת תחת שמיים עגומים בצבע בדיל, ביומולדת 50 הפכתי את העולם והשתמשתי בכל הקשרים שיש לי כדי להשיג לו ויזה בשגרירות המצרית הקשוחה, וזה עבד, כי חגגנו אותו ברובע זמאלכ הבוהמייני בקהיר.
השנה, אין מה לדבר על לנסוע לחו"ל, וגם לא על מתנות יקרות. המצב הכלכלי שלי רחוק מלהיות משהו, וזו הייתה השנה שבה למדתי להיות אחראית. ועכשיו אני מחזיקה את החבילה המרובעת, ותוהה לעזאזל אם הדבר הזה יספיק לי כדי שהוא ירגיש הכי שמח ואהוב ביום שלו. קניתי לו מכונת תספורת, שזו מתנה שהוא צריך, ובכל זאת, זו כולה מכונת גילוח, לא משהו שכותבים עליו שירים.
אלא שאף אחד לא באמת רוצה יומולדת הגיוני כזה. יומולדת מדוד שבו זוכרים את כל המגבלות האפורות של החיים, המינוס בבנק, הישיבה בעבודה, אז תכבה מהר את הנרות ואיפה המפתחות של הפג'ו. התפקיד שלנו כבני זוג אוהבים זה להכניס כמה שיותר קסם והתרגשות ליומולדת של בן הזוג, לשכנע אותו שאנחנו אשכרה שמחים שהוא נולד גם כשהכל מאובק וקשה לגייס התלהבות וגם כשהוא עצמו בדיכאון. "מי רוצה לחגוג שבוע אחרי יום השנה של 7 באוקטובר?" הוא אמר, "עזבי אותך, זה הרס את היומולדת שלי לתמיד, וזה בסדר". הוא דיבר ונראה עצוב, ואני ישבתי שם וחשבתי שכמה חוזר על עצמו ותפל נהיה לאחרונה האוויר בינינו. שנינו כל הזמן עובדים, וכשלא, אנחנו רובצים בסלון. רן פותח את אפליקציית השפות שלו ולומד יוונית, אני מתחרפנת מהקול של הרובוטית היוונייה שנשמעת כמו האישה הכי מרירה ועצבנית בעולם. האמת היא שלאחרונה אני מזכירה קצת את הרובוטית היוונייה החמוצה, כי אני כל הזמן חולה, משהו שמסרב להרפות וגרם לי לאבד את התיאבון שלי לגמרי. כשאני יושבת ליד רן עם נייר הטואלט שלי ונושמת בכבדות מאף סתום אני חושבת רק דבר אחד, איזו אכזבה זו להתאהב באישה שמחה, סקסית, ואחרי 14 שנה למצוא אותה לידך על הספה עם ערימת טישו משומשים. "מה פתאום", הוא אומר, "זו לא אשמתך שאת חולה, אני דואג לך". אבל אני יודעת, משהו בתוכו, משהו צעיר ואמיתי מפעם, לא יכול לסבול את הדרך שבה האף שלי נשמע כשאני נושמת.
אנחנו נאמנים האחד לשני כמו כלבים, אני ורן, בלעדיים זה לזה לגמרי, והאמת היא שאני כל כך מעריצה אותו על הדרך שבה הוא מקפיד להישאר עיוור לכל אישה יפה סביבו. אבל הבעיה שלי היא לא נשים אחרות, היא התחרות שלי עם האישה שהייתי. היא בינינו כל הזמן, מרחפת בשמלת מקסי כתמתמה, כתפיה שזופות, עדיין לא שפופה תחת גידול הילדים והצרות הכספיות והמלחמה וגיל המעבר יימח שמו. היא המאהבת שרן חולם עליה, והיא אני, או שהיא לא אני יותר?
בלי הר המתנות הקבוע אני חשופה, עירומה מכל הטריקים הקבועים שלי להביע אהבה. "זו בדיוק הנקודה", אמרה לי חברה, "את צריכה ללמוד להביע את עצמך בדרך אחרת. לא בגשמי, ברוחני". אבל אין לי שום רעיון איך להפיק לו ערב בלתי נשכח. מה, אני אספר לו בדיחות? אנסה לגרות אותו לשיחת נפש? רן כבר דגם את כל עולמי הפנימי, ויש רק דבר אחד שהוא באמת רוצה ממני. וזו השמחה שלי. אבל איך עושים את זה, כשהאור הפנימי שלך הוא לא משהו שאפשר פשוט להדליק כשאת חולה ומצוברחת? שוב ושוב אני מריצה בראש את רשימת המתנות הצנועה שכן הצלחתי לגרד, מכונת גילוח, חולצה, בקבוק אוזו, ושוב ושוב אני רואה את מה שרשום על הפנים שלו. אכזבה מאיך התחלנו חזק ונפלנו ככה, כי טוטו, אנחנו לא בקופנהגן יותר, אנחנו פותחים מתנה שנקנתה בטמבורייה בשיכון ותיקים.
הבעיה שלי היא לא נשים אחרות, היא התחרות שלי עם האישה שהייתי, עדיין לא שפופה תחת גידול הילדים והצרות הכספיות והמלחמה וגיל המעבר יימח שמו. היא המאהבת שרן חולם עליה, והיא אני, או שהיא לא אני יותר?
פתאום אני נזכרת, בספר לא היה כתוב שאני צריכה לאהוב אותו בשפת האהבה שלי, להפך. אני צריכה לנסות לתת לו אהבה בשפת האהבה שלו. אם אני מנתחת נכון, השפה של רן מורכבת משני דברים. טיפול - הוא מנקה ומסדר את הבית בשבילי, מכין לי מאכלים מופלאים והשבוע אפילו הצליח לשחזר את מרק הקניידלך של סבתא שלי; והשפה השנייה היא מילוליות, אף אחד לא מדבר אהבה ונותן מחמאות כמוהו. רק שאני לצערי אולי מתפרנסת מכתיבה, אבל נהיית סוג של אנאלפביתית כשאני צריכה לכתוב פתק. יש לי מין נכות רגשית כזו שמקשה עליי להביע רגשות בכתב, והפתקים שאני כותבת לרן נשמעים כמו הברכה של דורית, מנהלת משאבי האנוש, ליוני "שעוזב אותנו היום / וחבל, כי הוא היה מתכנת ממש חלום".
פתק אני לא אספיק לכתוב לו כבר, בטח לא 40 פתקים כמו שהוא כתב לי ליומולדת 40. אבל אני אוהבת את האיש הזה. ואני אעיז ואנסה לכתוב את זה פה כמה שיותר פשוט. אני אוהבת אותו כי הוא גברי. כי הוא חתיך. כי הוא מושך אותי. לפעמים זה מרוב שהוא מקסים אליי, לפעמים זה דווקא מרוב עצבים עליו שגורמים לי לרצות לפרק אותו בידיים שלי כמו לובסטר עד שהוא יודה שהוא טועה, אבל אני אף פעם לא באמת אדישה אליו. הוא בלתי ניתן להתעלמות מבחינתי. יש לו שילוב בלתי מוסבר של תכונות, חם מזג ורתחן אבל עדין וטוב לב ורגיש. "איך אתה עושה אהבה משום דבר", אמרתי לו פעם, בפרפראזה על שיר קיטשי אך מאוד אהוב. וזה נכון, רן תמיד הקפיד להמשיך לייצר בינינו אש, לא משנה כמה אני ניסיתי לכבות אותה. אולי זו לא רק שפת האהבה שלך שקובעת איזו בת זוג את תהיי, אולי אלו גם המבחנים שאת עושה כדי לדעת אם יישארו איתך. אני מתחילה חזק מאוד, עם המון נתינה ושמחת חיים, ואז נהיית שקטה, נמנעת. רוצה לראות אם יכולים לסבול אותי גם כשאני שותקת בסלון שעות. אבל רן אף פעם לא מוכן לוותר על אפשרות של אהבה. לא נותן לי לברוח, להימנע. תמיד הוא ישאל איפה האש שלנו, ותמיד ידרוש עוד ממנה. הוא מוכשר וגאון והכותב הכי טוב שפגשתי, ובעיקר, הוא בן 53 ואני עדיין לא חושבת שהסיפור שלו פתור ואפשר לנחש איפה הוא יהיה בשנה הבאה.
למחרת, כשאנחנו עולים על הכביש לאילת, אני שולחת יד לכתפיים שלו ועושה לו מסאז'. אני משתדלת לא לדבר על כאב הגרון שלי, אלא לחייך ולתת לו קצת מהשמחה הישנה שאני יודעת שהוא רוצה. וחוץ מזה, אתמול לא יכולתי להתאפק יותר. לקחתי כמה טבעות זהב ישנות שלי והלכתי לצורף. הוא שם אותן על המשקל, ואז חייך אליי ואמר "כמה כסף את רוצה שאני אגיד לך שיש שם בשביל לקנות מתנה לבעלך?" כבר בזה היה משהו מרגש. ואיזו הפתעה באמת, היה שם על המשקל בדיוק את הסכום שהייתי צריכה, ועכשיו יש לי בתיק קופסה קטנה שבתוכה תליון של מטבע ארכיאולוגי עתיק מתקופת המכבים. "את המסת את התכשיטים שלך בשבילי", רן אומר, ופתאום אני מבינה. שפת האהבה שלי היא לא רק מתנות, היא מאמץ, השתדלות שלא לפספס עם האיש הבלתי ניתן להחלפה הזה. והמאמץ הזה? הוא האהבה עצמה, הוא מה שאומר שעדיין לא ויתרתי גם אני על האש.
