אני לא חושב שגנבו לי את המדינה.
קודם כל, כי מדינה זה דבר מאוד קשה לגניבה. היא קשורה ליבשת שלמה, כמעט לא קיימת דסקית ניסור עבה מספיק, וחוץ מזה, זה כבד – אפילו מדינה זעירה כמו ישראל היא משהו שלֵּךְ תסחוב, בטח בלי להיתפס. ומעבר לזה, בכל יום שבו אני מתעורר בבוקר ויוצא החוצה עם הכלבה, המדינה עוד שם (ואני אומר את זה בצער מסוים; דווקא הייתי שמח לצאת פעם עם הכלבה בבוקר ולראות שבחוץ צרפת), כך שאני יודע שגם הלילה לא גנבו.
טורים קודמים של רענן שקד:
לכן השורה בשיר ההוא של אביב גפן בטקס המשפחות בעיקר הביכה אותי. בסדר, אז הוא שר "לא יגנבו לנו את הדגל, אבל גנבו את המדינה", שזו שורה שמבטאת סנטימנט מאוד, נו, מחאתי-מבוגר. קפלניסטי-אשכנזיסטי. קולו של דור מלפני דור. אני צריך לדעת, תאמינו לי; כקפלניסט בעצמי – וגאה בזה – שמעתי עשרות מהאנשים הטובים והנהדרים שהשתתפו בכל המחאות מאז ועד היום מנסחים בדיוק את התחושה הזו, ובמילים אלה ממש:
גנבו לנו את המדינה.
אני מהנהן בראשי, כמובן, ומנסה לעודד את האנשים שאומרים לי את הדבר הזה, אבל הניסוח רחוק מלשקף אמת.
אף אחד – אם לצטט את הדובר עמית סגל – לא גנב מדינה.
עצם השימוש ב"גנבו לנו" מניח מראש שהמדינה הייתה רשומה, באיזשהו טאבו, על שמם של בעלים כלשהם, קבוצה כלשהי, הגמוניה כלשהי – ובואו נהיה מפורשים בקשר לזה: מדובר, במקרה זה, בקבוצת האוכלוסייה שגפן וגם אני מגיעים ממנה: איזו חילוניות דמוקרטית, ליברלית, מפא"יניקית בנשמתה גם הרבה אחרי שהמפלגה והתנועה החזירו את נשמתן למרב מיכאלי.
האנשים האלה. אנחנו.
כשאנחנו אומרים "גנבו לנו", זה ה"נו" הזה שאנחנו מתכוונים אליו.
אבל "גנבו לנו" הוא מונח קורבני מעולם האכלו לי-שתו לי, מה שמאפשר לנו, כמובן, לשכשך ברחמים עצמיים שהם תמיד בטמפרטורה נעימה ומפנקת מאוד שלא מעודדת שום תזוזה. והאמת היא שזה לא קרה. לא גנבו את המדינה.
לא. מה שקרה טיפה מורכב יותר; גנבו דעת. וגם לא בדיוק גנבו. פשוט הִטו. בסדרה ממושכת ושקדנית של תהליכים חינוכיים, פוליטיים, סוציו-אקונומיים ודמוגרפיים שהתרחשו כאן לאורך שנים, רובן שנות נתניהו.
איך עשו את זה? זמן קצר אחרי ההתנתקות – אירוע שהציונות הדתית והמתנחלית חוו כ-7 באוקטובר הפרטי שלהן (נכון, אין קשר, אין דמיון בפרופורציות, ועדיין, לך תריב עם חוויה סובייקטיבית של כ-8,000 יהודים שהתעקשו לגור בווילות מפונפנות על רבע משטח עזה) – החליטו שם, במצוות הרבנים הרלוונטיים, להיוולד מחדש.
הפעם כהגמוניה בכל הגזרות. בכל המדינה. בכל המוסדות.
לפני הכל, הם הבינו שהשלטון לבדו לא יספיק: עובדה שההתנתקות בוצעה תחת שלטון ממשלת ימין. לא; הם זקוקים לכל המוסדות האחרים – התקשורת, אכיפת החוק, בתי המשפט. הם זקוקים להשפעה ולדריסת רגל רחבות ככל האפשר במוסדות האלה. הם הבינו שכדי להפוך את עצמם למכתיבי מדיניות בפועל, הם יהיו חייבים לרתום אליהם מגזרים נוספים: חרדים – זה קל, שום דבר שכסף לא יכול לפתור – ואז, כן-כן, חילונים. לחדור דרך ארגונים ייעודיים למערכת החינוך החילונית. בחלחול איטי, במתינות, לאורך זמן. ומשם לתרבות. מעדן הראל ועד עדן פינס, מאביב אלוש ועד מוקי – ומשם לכל פליטת ריאליטי שתשמח להפרשות חלה ושמירת נידה תמורת לייקים באינסטה.
זו לא הייתה תוכנית מסודרת שנולדה במקום אחד, אבל היא נכתבה מפורשות באינספור ארגונים, מכוני מחקר וחצרות רבנים. אותה תוכנית, אותו רעיון; לעולם לא עוד התנתקות, דרך התעצמות הולכת וגוברת בכל מוסדות המדינה ושכבות האוכלוסייה. בכל דרך אפשרית, ייקח כמה שייקח. גרעינים תורניים נשלחו לפריפריה. פעילי ימין נשלחו לערים מעורבות. מיסיונרים מקצועיים נשלחו לתל-אביב ולתקשורת.
נכון, הציונות הדתית איננה רוב דמוגרפי, אבל אין שום צורך להיות; השיטה הפוליטית בישראל בנויה להעדיף את מנופאי הלחץ הגדולים יותר על פני הציבור הגדול יותר. את מי שלוחצים הכי חזק.
נתניהו הוא איש לחיץ, ולא הזיק בכלל כשעשה בשנים האלה כל שביכולתו – הגדולה – לקדם תהליכים שכירסמו עוד ועוד בישראל הדמוקרטית: הפרטת שירותים ציבוריים, הדתת מערכות, נטרול מערכות איזונים ובלמים, הקמת מערך תקשורתי רעיל שכל תכליתו לפמפם פילוג, מחלוקת ו"שנאה-זה-מה-שמאחד-את-המחנה-שלנו" מבית מדרשו של נתן החכם אשל.
כמעט 20 שנה אחרי ההתנתקות – כשהיסודות מכורסמים לחלוטין והממשלה נשלטת בידי עילגים, בורים, שקרנים, חמדנים ועבריינים-לייט, אבל יודעים לשלב "בעזרת השם" במשפט באופן מושלם – ישראל קרסה בקלות ובמהירות של מגדל קוביות שבהקמתו הושקעו עשרות שנות פרך, ובעיטה בודדה של חמאסניק הספיקה כדי למוטט.
20 שנה אחרי ההתנתקות, כשהיסודות מכורסמים לחלוטין, ישראל קרסה בקלות ובמהירות של מגדל קוביות שבהקמתו הושקעו עשרות שנים, ובעיטה בודדה של חמאסניק הספיקה כדי למוטט
הריקבון הפסאודו-דתי פשה בכל; זה הריקבון שמכתיב כלכלת-בעזרת-השם מבית סמוטריץ', שחיתות-בעזרת-השם מבית ביטן-רגב, אלימות-ופשע-בעזרת-השם מבית בן גביר-נערי הגבעות, וכמובן – החזרת-החטופים-בעזרת-השם אבל בלי עזרה ממשלתית. שזו, כמובן, הפקרה-בעזרת-השם.
אה, ויש למטה מזה: יש, למשל, את חני וייזר, מנהלת הסושיאל של עמית סגל (מתברר שעיתונאי צריך אחת. לא היה לי מושג), שמפרסמת בשמה פוסטים לעגניים על נרצחי 7.10 בנוסח "חבל שוויויאן לא יכלה להגיע" על ויויאן סילבר ז"ל, ממייסדות ארגון "נשים עושות שלום", שנהרגה בטרם הוענק לתנועה פרס בינלאומי. וישנם עוד רבים-רבים מסוג חני, שמייצגים היטב ריקבון דו-ראשי; מצד אחד מרקיב הכל, ומצד שני קורא לאחדות, לסליחות הדדיות ול"חשבון נפש" פנימי. תנועת מלקחיים מושלמת.
והנה אנחנו פה. אף אחד לא גנב את המדינה, אבל אנשים מסוימים גרמו לרובנו פשוט למסור אותה ללא התנגדות ממשית. אפילו לא מסרנו; פשוט איפשרנו לזה לקרות בזמן שהיינו עסוקים מדי בעבודה, בילדים, בתכנון תוכניות.
ו-7.10 הוא, ובכן, 7.10 של כולנו. המפץ הטראומטי הגדול מכולם. השאלה הגדולה והמייאשת לכאורה, מה עכשיו? צריכה לקבל בדיוק את התשובה הטובה שנתנה לה הציונות הדתית לאחר ההתנתקות: מחזירים את שנלקח. מתנחלים במוסדות, בתרבות, בלבבות ובראשים בכל דרך וזמן, לאורך זמן.
הממשלה הזו, כנראה, תוציא את ימיה; זו שאחריה לא תיראה כמותה. אבל זו תהיה רק ההתחלה; כי השביל הזה – חזרתה לאוכף של ישראל הדמוקרטית-ליברלית-משרתת-חילונית-דתית-אמיתית – מרכז הכובד הממשי של החברה הישראלית – מתחיל כאן. וזה יהיה מסע ארוך.
מה לעשות? קודם כל, להתפקד. להצטרף לארגונים לבחירתכם, לא חסרים. מ"קומו" הטרייה והמרגשת של יונתן שמריז ועד "הרבעון הרביעי" המתונה. עשרות ארגונים רק מחכים לעשייה, לתרומה, להצטרפות (נקודת התחלה טובה: beactive.co.il).
וחינוך. בכל רדיוס; בבית, בבתי הספר של הילדים, בחוגים, במחקרים, במכונים, בהתארגנויות. השתלבות במשהו. כל דבר, קטן ככל שיהיה.
כי מדינה לא גונבים. מדינה מנווטים. הטייס הוא אולי הראש, אבל הנווט מכתיב את הכיוון. ואנחנו נשבור עכשיו כיוון, ייקח כמה שייקח. כי התעוררנו. וכי שמריז צדק לא רק בכל מילה, אלא בעיקר במילה האחת המשמעותית מכולן: קומו!
