ראש עגול / באתי ליום כיפור האחרון חרד ואבל. קורות חייהם של אנשים שלא הכרתי נכרכו בנשמתי. שנה שלמה של לוחמים, רצוחים, חטופים, מתגעגעים, בוכים והולמים על לוחות ליבם. ומתוך כל זה התפללתי לקבל בחזרה את האמון בבני אדם, ביצירה, בארץ שלנו.
"צריך לשמור על ראש עגול", כתב אהוד בנאי בספרו "ספר הבצלים הירוקים". אני אוהב את הראש העגול שלו כי אנשים עם ראש מרובע מעצבנים אותי כמו אקמולים לכאב ראש, ולא חסרים כאלה פה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
ואז באמצע יום כיפור, כשהכל נהיה שותק, שמעתי ממנה את המשפט הבא שנאמר כשראשה מוטה לשמיים: "תגיד, אתה לא שומע מטוסים ולא דרימליינרים?"
הקשבתי ואכן שמעתי משהו עמום, אבל כדי להרגיע אותה אמרתי לה שזה בסך הכל ציפורים.
"מה ציפורים?" דחתה את התיאוריה שלי. "אם זה היה ציפורים היינו שומעים ציוצי אושר".
אז אולי זה מנועי המזגנים מהשכנים? ניסיתי.
"נהיה קריר. והשכנים כבר לא מפעילים מזגנים", אמרה, "אני בטוחה שזה רעש של מטוסים בשמיים ולא דרימליינרים".
שומע פלמנקו? / פעם טיילתי עם חבר בין סמטאותיה של ליסבון. וכל הזמן הייתי אומר לו "תגיד, אתה לא שומע גיטרות?"
לא. ואם כן זה אולי החלל מזמזם כי העולם מרעיש, והוסיף, ואולי זה בכלל סינגולדה שמנגן גיטרה מהבית, והצליל שלו רודף אחריך עד לפה.
נעמדנו להקשיב. קראתי פעם שכשמיליון מחשבים עובדים יחד החלל אכן מזמזם. אבל אני שמעתי צלילי "פאדו" ונערות שרקדו פלמנקו. רק למרבה הצער יש לכולנו שמיעה סלקטיבית, ובשמיעה הסלקטיבית של מי שהיה איתי הוא לא שמע אותם ואפילו לא את הלמות ליבו.
מי השאיר ת'עיתונים? / המון צורות של חיים ומוות עברו לנו השנה מול העיניים. והכי כואב שהמוות הוא סופי. ומעבר לזה היו תחזיות קודרות. תחזיות אופטימיות. מריבות וקללות. ברכות והספדים. והיא ששומעת מטוסים חזרה מהשוק בצהריים וחטפה עליי עצבים על העיתונים שהשארתי על השולחן. ואני הירהרתי האם באמת העיתונים עיצבנו אותה? כי אני חושב שזה היה דבר אחר. היא נהייתה על הקצה בגלל המלחמה, המתח וההרגשה שרק היא הקרקע של עצמה בעולם.
סבא סוכות / הנה סוכות. ובא לי לכתוב על הסוכה של סבא שהתגורר בשנות ה-50 בקריות, איפה שכל הזמן שומעים קולות נפץ ואזעקות. אבל פעם, כשהייתי בא אליו בשנות ה-50 בחג סוכות, היינו ישנים יחד בסוכה כדי לשמוע רק רעש כוכבים נופלים. ואני זוכר לו את האמירה "תשמע תשמע", שממנה שאלתי מאוחר יותר בשיר "חום יולי אוגוסט" את "תרשום תרשום". לסבא לא היו שאלות וספקות על אמונה באדם. הוא שמע כוכבים נופלים, את אלוהים מדבר לנפש האדם ומלאכים עפים ועושים רעש של כנפיים.
איך קונים אקדח / חברה ותיקה שפעם היינו הולכים יחד בפארק ומדברים מתה לפני שבועיים וזה שבר את ליבי. הייתה לה תכונה נהדרת. הייתה אוחזת כדור טניס בידה ומקפיצה לאדמה. שנרגיש מאיפה באנו. וכשהייתי שומע רעש של כדור טניס בפארק זה היה היא. לא נדאל שפרש. היא. אז לא יכולתי לעשות כלום ובצר לי נכנסתי לירקן והקשבתי לשיחה שהתנהלה בינו לבין לקוח והנושא: איך קונים אקדח? "חייבים, חייבים אקדח", אמר הלקוח. ולעברי אמר "אני לא מדבר על אקדח טעון געגועים, אלא אקדח להתגוננות". בצר לי קניתי אבוקדו להתרוממות הרוח והלכתי.
פגישה קדושה / אנחנו חיים פה כמו בסדרת דרמה. חתונה. ברית. עלבון. בקשות סליחה. תפילה. הלוויות. וקדושת הזמן הזה.
אז באמת הנה רגע כזה קדוש. בעודי יורד מהבמה בפארק בטקס המשפחות בחושך ראיתי את רפי בן שטרית, שהיה פעם ראש עיריית בית-שאן, ששכל את בנו היקר אלרואי ז"ל במלחמה. התחבקנו והוא אמר לי: אני זוכר כילד שהיית בא כל שבוע למתנ"ס בבית-שאן בשנות ה-80 לנהל קבוצת דיבור מיוחדת במינה. אכן הקבוצה ההיא הייתה אבן דרך בחיי, הודיתי לו.
היה חשוך בפארק וזו הייתה פגישה קדושה בעיניי. אמרתי לרפי שאני משתתף בצערו על נפילת בנו היקר אלרואי, ובחיבוק העז בינינו חשתי את ליבו הקרוע לגזרים של האב השכול.
חדשות וג'אז / "מה עשינו בסוכות לפני שנה?" שאלה אותי באחד הערבים השבוע. את היית בלונדון. אני הייתי בבית. ואז בא בוקר שמחת תורה הנורא, עניתי ונהייתה דממה כי נשמנו וניסינו להכיל את הרגע.
"אתה יכול לפתוח חדשות?" ביקשה.
"צריך חוסן לאומי לעבור מהדורה אחת מטלטלת מההתחלה ועד הסוף", אמרתי לה, אז אולי נעבור ל"משחקי השף" או לערוץ הכדורסל? העיקר משהו שיסיח את הדעת. היא סירבה, אז פתחתי רדיו ושמעתי ג'אז. חמלה וביטחון הציפו אותנו לרגע. "רק שלא יהיו הפתעות מהרעשים שאני שומעת כל הזמן", אמרה.
קורס ביידיש / באור המוזהב של הסתיו, במקום הזה שמדבר עברית מיוחדת במינה, נתקלתי בשבוע שעבר במודעה מוזרה דווקא ביידיש שאמרה: "לופט געשעפטן", שזה בעברית "עסקי אוויר". ובהמשך "קורסים ללימוד יידיש בשם הזה מתקיימים ברחוב על שם י. ד. ברקוביץ", שהיה בעצמו סופר יידי. שיפשפתי את עיניי, ומיד חשבתי על אלעדיק חברי הטוב, שלצערי כבר לא איתנו פה. הוא היה שרוף על השפה הזו למרות שידע רק מעט מילים ממנה.
למשל? הוא עם האופטימיות שלו, היה אומר בעידוד על המצב הנוכחי "נישט געפערליך", שזה "לא נורא".
טרנזיסטור / באמת היה רעש מטוסים. היא צדקה. זה החל כבר ביום כיפור בשעה שמונה בערך. ונמשך ברעש בומים מרחוק ובאזעקות. אז ירדנו לממ"ד, וכשהאייפון שבק שלפה במפתיע טרנזיסטור כמו בשנות ה-60. אבל הוא שתק בגלל שתיקת יום כיפור.
"מחוברים" זה שם הסדרה שאנחנו רוצים לחיות בה, אבל היינו בעצם מנותקים. עד שבסוף יצאנו מהממ"ד והדלקתי טלוויזיה, ואו אז החלו להופיע כותרות על חלקי כטב"ם שנפל על בית אבות בהרצליה. אאוט אוף אול פלייסס בית אבות? למה להפחיד אותם? חשבתי.
כל זה היה בערב כיפור, אחרי שהתפללתי בדבקות "אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים, עשה עימנו צדקה וחסד והושיענו". את השאר ישלים בורא עולם, חשבתי, כנהוג לומר בימים אלה כשגל אמונה שוטף את כולם.
ילד טוב / וכך הגיע סוכות. בעניין החטופים לא השתנה לצערנו דבר. מהשמיים הופיעו כטב”מים וטילים שחלקם גם פגעו והכאיבו. ההופעות עמדו בספק והתפללנו שיקרו. לעומתן, לגבי ההופעה בפסטיבל התמר אמרו שכן תהיה. טוב, שם בים המלח אם לא שומעים מטוסים, אז זה קולות החבר'ה ההם ממצדה ששרים יחד עם דויד ברוזה בזריחה "יהיה טוב, יהיה טוב".
ובאשר לשלום הבית, האמת שהתחשק לי להגיד לה שלא השארתי את העיתונים על השולחן בכוונה. אבל כיוון שכל הזמן שמעה מטוסי קרב ולא דרימליינרים לא רציתי להרגיז אותה. "אולי אנחנו כבר יוצאים לתקוף את איראן?" שאלה. "ששש, לא בקול רם, שהם לא ישמעו", עניתי, כי ידעתי שנתקוף. ואחר כך סידרתי את העיתונים כמו ילד טוב.
לשמוע כוכבים / אי-אפשר להסביר חששות ופחדים, בטח לא במצב הזה שאנחנו חיים בו, נוכח העובדה שכל התדרים עובדים לנו חזק וברעש. "אז שמעי, אני עייף", לחשתי לה כאילו לא ישנתי שנים. ואחר כך חשבתי שהייתי נותן מיליארד לירות לישון שוב בסוכה עם סבא, ולשמוע איתו רק את רעש הכוכבים הנופלים.
