השיר "צ'יק צ'ק" של סטטיק יצא כחודש לפני יום השנה ל-7 באוקטובר, וכבר אז לא היה מסובך להבחין בחריגות שלו בפלייליסט: סוף הקיץ המשונה, הירי המתגבר מצפון, אווירת החגים המתקרבת וכמובן אפלת היארצייט - לכאורה, לא בדיוק הזמן להוצאת שיר שכולו התפעלות מתחרמנת של הזמר מאישה.
אבל קצת כמו ש"פחד אלוהים" של כפיר צפריר תפס תאוצה דווקא בימים הכי קשים של תחילת המלחמה, "צ'יק צ'ק" מייצג את כוח האינרציה של היצר בזמנים מופרעים: הליבידו הישראלי, שקם לתחייה מוזיקלית לפני עשור בערך יחד עם סטטיק ובן אל תבורי, פועל ונושם גם כשהתותחים רועמים. לא בטוח שהמטרה בסוף היא בייבי-בום למען המשכיות העם היהודי היושב בציון, אבל אולי ההצלחה של "צ'יק צ'ק" ושורות מפורשות כמו "אוהב את השמלה אבל יותר יפה בלי בגדים" מעידות שגם זה בדרך. איך אמר המשורר? זה קורה צ'יק צ'ק.
אגב היעדר הסאבטקסט בשיר: "צ'יק צ'ק" אומנם נשען על הפקה טובה מאוד של ג'ורדי, שתמיד הצטיין במה שנכנה כאן "אונומטופאה מוזיקלית" (אם לשיר קוראים "צ'יק צ'ק", אז ככה הוא צריך להישמע), אבל נדמה שסטטיק מותח עד למקסימום את הייחודיות באישיות הטאלנט שלו - הוא פשוט לא עובר כמו הדוּש שמשתקף מהשיר. דימויים כמו "בא לי לאכול אותך כל ערב סנדוויץ' / וואלה כיף לי שרק אני מקבל ביס" (הפיכת נשים לאוכל היא לא סתם החפצה אלא החפצה ארכאית למדי) כמו מנוטרלים על ידי הדמות החמודה והאנטי-טראבלמייקרית שלו. מספיק לראות בקליפ את התנועות שמלוות את המשפט "אמרתי מאמי סורי" כדי להבין את סוד הקסם: רק סטטיק יכול להמשיך לשיר כמו קזנובה ועדיין להיתפס כמו ילד טוב חיפה.
