את הרגע שבו שרה את "תרקדי את זה" יחד עם דאנה איבגי מול הקבר של שי רגב, מנרצחות המסיבה בנובה, דניאלה ספקטור לא תשכח הרבה זמן. "אפי (אפרת), אמא של שי, כתבה לי ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר, כשחשבו ששי עדיין נעדרת, וסיפרה לי על בתה. היא לא הכירה אותי, אבל הם היו מחוברים לשירים, במיוחד ל'תרקדי את זה' ששי מאוד אהבה. כשהיא סיפרה לי אחר כך ששי נרצחה, חוויתי יחד איתם את הכאב הגדול. מאוחר יותר היא הזמינה אותי ואת דאנה לשיר ביום השלושים, ומבחינתנו זאת הייתה מצווה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
איך מצליחים לשיר במעמד כזה?
"נחנקתי כמה פעמים, אבל השיר מחזיק אותך. זה כמו איזה גל בים. הוא סוחף אותך ואת צריכה לתת לו לקחת אותך".
בחודשים הראשונים למלחמה, תוך כדי עבודה על האלבום החדש שלה, "לחיות" שיצא עכשיו, ספקטור לא הפסיקה להופיע בכל מקום שיכלה להגיע אליו. אחת ההופעות שריגשו אותה במיוחד הייתה בסמינר גבעת חביבה. "מי שהזמינה אותי אמרה לי שהיא מתנצלת, שמדובר במפונים משדרות והיא לא בטוחה שהם מכירים את השירים שלי", היא מספרת. "כשסיימתי לשיר, באה אליי מישהי, חיבקה אותי חזק והתחילה לספר לי איך היא החזיקה בכל הכוח את דלת הממ"ד במשך 12 שעות".
הופתעת?
"התרגשתי. הרבה פעמים, תוך כדי עבודה על האלבום החדש, אמרתי לעצמי, מה המשמעות של כל העבודה הזאת? למי היא חשובה? אנשים צריכים עכשיו בתים לחזור אליהם, אנשים צריכים שלום, צריכים שיחזירו להם את החטופים וצריכים שיחזירו את המילואימניקים הביתה. אני לא יודעת אם הם צריכים את השירים האלה. אבל אז מילואימניק, שכבר עשה שלושה סבבים ועכשיו נקרא לסבב נוסף, כתב לי, 'האלבום שלך נותן לי אוויר כל פעם שיש חדשות רעות', והתחלתי לבכות. אמא כתבה לי שהשיר 'כל הדברים היפים באמת' מעביר לה את הלילה כשהילדות שלה חרדות".
איך הילדים שלך מתמודדים עם המצב?
"הם שואלים מדי פעם שאלות ואני עונה כמובן, רוצים שנלווה אותם אל השינה, שלא נצא מהחדר. אבל גם בלי המלחמה העולם מפחיד ובאותה מידה מסעיר ולא צפוי ומרגש".
המלחמה עירערה משהו בתפיסת ההורות שלך?
"אני חושבת שנדרשת הרבה אופטימיות כשאתה הורה, ואחד הדברים שהמלחמה עירערה לנו זה את חוויית האופטימיות. אנחנו לא יודעים מה יהיה בשבוע הבא, מה יהיה מחר ומה יהיה בעוד רגע".
חשבת לעבור למקום אחר?
"כמו הרבה אנשים, הבנתי מחדש את מהות הקשר שלי לארץ. כאן הבית שלי, כאן השפה שלי והאנשים שלי. אני מדברת בעברית לאנשים שמבינים את ההיסטוריה ואת העבר, ההווה והעתיד של המקום הזה. לא מעניין אותי לדבר עם אנשים מצ'כיה, מהולנד ומאנגליה על החיים שלהם ולשיר להם. הקשר הזה קיבל משנה תוקף ב-7 באוקטובר. את מבינה שאת תבנית נוף מולדתך".
''לחיות'', מהאלבום החדש של ספקטור
המלחמה שינתה את הדעות הפוליטיות שלך?
"שלום חייבים לעשות כשמדברים עם האויב. אני מאמינה בקשר בין אנשים, בצורך להבין את האחר ולהכיל אותו, לא משנה כמה הוא שונה ממני וכמה הוא מפריע לי במרחב".
לפעמים, במוצאי שבתות, ספקטור מצטרפת להפגנות שקוראות להחזרת החטופים. "אני חייבת ללכת ולעמוד שם עם עוד אנשים שמרגישים כמוני, שכואבים ודואגים וקוראים לעסקה ולהשבת החטופים בהקדם", היא אומרת. "כשחילצו את נועה ארגמני, זה שימח אותי מאוד והעציב אותי מאוד בו-זמנית, כי יחד עם הידיעה על השחרור שלה עלתה ההבנה שיש בעזה אנשים שנמקים שם ומחכים שישחררו אותם ואיש אינו יודע מתי זה יקרה, אם בכלל.
"נסעתי גם לכיכר החטופים ושרתי שם. נפגשתי גם עם המשפחה של ענבר הימן, שנחטפה ונרצחה בשבי, והשיר 'כל הדברים היפים באמת' ליווה אותה. הבאתי גיטרה, אבל לא הוצאתי אותה מהתיק. לא היה שם מקום למוזיקה. היה שם יותר מדי כאב".
האמנים הפסיקו לשתוק במלחמה הזאת והצטרפו למחאה.
"בערב יום העצמאות הופעתי בטקס כיבוי המשואות והדלקת התקווה שאירגנה קבוצה של משפחות של החטופים, נרצחים וניצולים. היכולת לבוא ולהגיד אנחנו איתכם, זה המעט שיכולנו לעשות. לפעמים אני מרגישה חסרת אונים. צריך הרבה דברים כדי להציל את החטופים, אבל לי יש רק שירים".
מה למדתי מהזוגיות
ספקטור, 42, בעלת הקול המופנם, הנעים והמחבק, נולדה כדניאלה פפיש ושינתה את שם משפחתה אחרי שהתחתנה עם בן, שהפיק מוזיקלית את מרבית אלבומיה. ב-2009 הוציאה את אלבום הבכורה "דניאלה ספקטור", שמתוכו התפרסמו השירים "הירושימה", "הכוכב הזה מת" שהפך ללהיט גלגלצי, "לישון בלעדיי" ו"זה הזמן". מאז הוציאה שישה אלבומים, ובהם "בהתחלה" (2019), ששיר הנושא שלו מתעסק בחוויה הלא-פשוטה שעברה עם לידת בתה הבכורה, זהר. "אני מרגישה שלהיות בטוחה בתוך תהליך הכתיבה זה לא מעניין", היא אומרת. "ברגע שלא נוח לי או שמביך אותי לכתוב על משהו, אז יש שם משהו מעניין, והשיר על הלידה היה כזה. עברתי שם דרך חושך נורא גדול. החושך היה להיות הרבה שעות בתוך הלילה, בתוך כאבים, לשמוע מעבר לקיר צרחות של נשים אחרות יולדות, ולהאמין שאני לא יודעת איך ללדת.
"בארבע נכנעתי ואמרתי למיילדת, 'לכי תקראי לרופא. שמישהו אחר יעזור לי'. וכשהיא יצאה מהחדר, ונשארתי רק עם בן, הבן אדם הכי קרוב אליי בעולם, הלידה התחילה. כמו שאני כותבת שירים לבד, ככה הייתי צריכה ללדת. אחרי שהשיר יצא, הדבר שהכי הדהים אותי היה התגובות של הגברים. גבר שהפך לאבא כתב לי, 'אני לא מפסיק לשמוע את השיר ולבכות והבכי נותן לי את הפורקן שאני צריך'".
איך הלידה השפיעה על הזוגיות?
"היא הפכה אותה על ראשה. אני ובן חיינו בחוויה של שוויון מוחלט, ואז מגיעים הילדים, ואני הופכת להיות המזון שלהם, הנחמה שלהם. נזרקנו לתפקיד הארכיטיפי שלנו כאישה וכגבר והיינו צריכים להגדיר מה זה שוויון. יש משהו בילדים, ובטח בשנה-שנתיים הראשונות, שדוחק אותך אל קצה גבול היכולת, ופתאום דברים שהיו מובנים מאליהם, כבר לא מובנים מאליהם".
באיזה מובן?
"אחרי כמה ימים שעבדתי ורק אני הייתי עם הילדים, מצאתי את עצמי משתגעת. ידעתי לבקש, 'תשמע, בשבוע הבא אני צריכה יומיים חופש, ללכת לפגוש חברה'. הבנתי שאני חייבת חדר משלי להתכנס בו, ושיהיו לי לפחות שש שעות שם. הבנתי שאם אני לא יושבת וכותבת כמה שעות כמעט כל יום, אני נהיית מפלצת. אני צורחת על הילדים, אני רבה עם בן, רע לי בחוץ ורע לי בפנים".
"אני אוהבת שיש בפרדס חנה הרבה קהילות שחיות יחד. רוחניקים, דוסים, אנתרופוסופים, חילונים, בורגנים, שמצליחים לדור בכפיפה אחת. אני לא מחפשת להתערבב ולהתערות בכל מיני ערבי פוליאמוריה שיש שם. זה הכי רחוק ממני. גם ערבי חזרה לטבע רחוקים ממני"
קרוב לעשר שנים שדניאלה ובן כבר לא עובדים יחד. "היו לנו שנים של עבודה אינטנסיבית ומוצלחת יחד", היא אומרת. "אבל הפרק הזה הסתיים כשהוצאתי את 'תרקדי את זה'. גם בן פרס כנף למחוזות אחרים ומצליח שם מאוד. הקשר שלנו נולד מתוך עבודה יחד שהפכה לאהבה. היכולת שלי לחלוק דברים עם הבן זוג שאני מאוד אוהבת הייתה מקום נורא חזק, נורא סוער. היו שם המון רגשות ולב. הייתי בוכה באולפן, היינו רבים באולפן, היינו צועקים באולפן, היינו מתרגשים ביחד. הוא אמר, 'אני לא אעבוד בשבילך', ואני אמרתי, 'אתה תעשה מה שאני אומרת לך'. זוגיות צריכה חלוקה של יחסי כוחות, ושנינו יחד החלטנו שמספיק".
והפרדת הכוחות תרמה לאהבה?
"האהבה שלנו מתחזקת מאוד עם השנים ועם הנפרדות. יש כמובן תקופות קשות בזוגיות. עשינו ביחד כמה פעמים טיפול זוגי שהיה מאוד טוב. אני מרגישה שגם בזוגיות וגם עם ילדים, כשעולה קושי, הנטייה הראשונה היא לנסות לטאטא את זה מתחת לשטיח. אתה מצפה שזה יהיה משהו שתנער אותו והוא ייעלם. וזה לא".
עד כמה זה היה חשוף ופוצע?
"למדתי שכשיש בעיה צריך לעצור ולהגיד – עכשיו אני הולכת להיכנס עם כל הגוף לתוך הבוץ. לפעמים האהבה מתה ולפעמים לא רוצים להתקרב, אבל צלחנו את זה בזכות זה שנכנסנו יחד לתוך הקושי ואמרנו אמת זו לזה גם כשהיא הייתה כואבת ופוצעת. אני לא רוצה שזה יישמע שיר הלל לזוגיות. זה לא. אבל מה שלמדתי מהזוגיות הזאת זה את הכוח של האמת".
לפני כשנתיים ארזו דניאלה ובן את עצמם ואת ילדיהם – זהר, שכבר אוטוטו בת 11 ואיתמר בן השבע – ועברו לכרכור. "הספיקו לי 18 שנה בתל-אביב. גדלתי במושב והיה לנו רצון לחזור לשדה, לשבילי העפר. כשגרתי בעיר הרגשתי שכשאני מסיימת את היום שלי וחוזרת הביתה, אני עדיין נמצאת בתוך אנרגיה של עבודה. רציתי מקום שכשאני מגיעה אליו, יש בו שקט. פתאום לבלות עם הילדים שלי בלי להיות עצבנית נראה לי נורא חשוב. הרבה שנים החיים שירתו את המוזיקה, ועכשיו המוזיקה היא חלק ממה שמשרת את החיים".
התאקלמת יפה בתוך הרוחניקיות שמאפיינת את פרדס חנה השכנה?
"אני אוהבת שיש בפרדס חנה הרבה קהילות שחיות יחד. רוחניקים, דוסים, אנתרופוסופים, חילונים, בורגנים, שמצליחים לדור בכפיפה אחת. אני לא מחפשת להתערבב ולהתערות בכל מיני ערבי פוליאמוריה שיש שם. זה הכי רחוק ממני. גם ערבי חזרה לטבע רחוקים ממני".
השיר שהפך להמנון
"כל הדברים היפים באמת", שיצא ב-2014 באלבום הנושא את השם הזה, נחשב לשיר הידוע ביותר של ספקטור, והפך עם השנים להמנון של ישראל היפה. "השיר הזה נכתב כשהייתי בתקופה קשה, בתוך העבודה על האלבום הראשון", היא אומרת. "מאוד האמנתי בעצמי, אבל היו לי משברים. שאלתי את עצמי את מי זה מעניין ואם אני אצליח אי פעם לסיים את האלבום. ישבתי איזה יום וכתבתי את השיר הזה, שיותר מהכל היה משפט שרציתי להגיד לעצמי: גברתי, יש דברים שאת לא רואה, קחי אוויר, הדברים יגלו את עצמם. לקח לשיר כמה שנים עד שהקלטתי אותו, עד שהוא פרס כנף ונגע באנשים".
מה גורם לאנשים להזדהות איתו?
"לא היה כאן שום רצון לכתוב איזה שיר גדול, אלא זיקוק של רגע שבצד אחד מחזיק ייאוש ובצד שני את המימוש. לקח לשיר זמן עד שגילו אותו. הוא כמו איזה בקבוק עם פתק, שנישא על הגלים למחוזות יותר רחוקים ובסוף מגיע. יש בו משהו שהוא מעבר למילים. אני צוחקת תמיד שבסוף, בעוד שנים יזכרו את השיר ויגידו שהלחן שלו עממי. אנשים צועדים עם השיר הזה לחופה, מספרים לי על שנים של תהליכי פוריות שבהם השיר ליווה אותם, כותבים לי שהשיר מלווה אותם בשנה של אבל, בשנה של מחלות קשות, בסיפורי אהבה. ועל מה אני בכיתי? על זה שרציתי להיות מוזיקאית".
ב-30 באוקטובר, אם לא יהיו שינויים בעקבות המצב הביטחוני, תחגוג ספקטור באמפי שוני את יציאת האלבום "לחיות", שהפיק מוזיקלית אלון לוטרינגר, והיא תארח את אהוד בנאי ורונה קינן. "אין שם יותר סמלי מ'לחיות' לאלבום", היא אומרת. "אהוד בנאי זה חלום מטורף שלי. עשיתי קאבר ל'אל תפחד' של אהוד והוא הגיב נורא יפה. אהוד הוא ממש מגדלור בשבילי. רונה קינן היא חברה. אני מעריצה אותה ואוהבת את השירים שלה. אני לומדת ממנה הרבה ונהנית לעבוד איתה".
אתם לא חוששים שהכטב"מים וירי הרקטות והטילים עלולים לשבש את ההופעה?
"אנחנו מתקדמים כאילו המופע יתקיים. אם משהו ישתנה, נתמודד. צריך להאמין שיהיה בסדר".
