ב-2017 זכה קולסון וייטהד בפרס פוליצר על ספר המופת שלו "מחתרת המסילה". זה היה רק אחד משפע פרסים שהומטרו עליו. היו גם פרס הספר הלאומי ופרס ארתור סי. קלארק, ואולי הכי חשוב: המלצות גורפות של ברק אובמה ואופרה ווינפרי. "מחתרת המסילה — פנטזיה אלטרנטיבית לסיפור אמיתי מימי העבדות — הוא ספר קשה לקריאה ורצוף תיאורים גרפיים על טראומות של עבדים שניסו לברוח דרך רשת מסלולים סודיים מהדרום לצפון. קשה לקריאה, וקשה לא פחות לכתיבה, ווייטהד התכוון לקחת נשימה עמוקה ולכתוב משהו קליל הרבה יותר. "בדרך כלל אני כותב ספר אחד רציני ואחד יותר קל", אומר וייטהד, איש רך-דיבור שמסמיק בקלות, "הומור הוא חלק חשוב ביצירה שלי, אבל לפעמים החיים פשוט מתערבים ומחייבים אותך להישאר במקום שאין בו שום הומור".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
במקרה הזה ההתערבות הייתה ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות של 2016. וייטהד הסתובב כמה חודשים כשהוא מתקשה לעכל את מה שקרה. "חזרתי להתמודד עם השאלה הקבועה שמטרידה אותי", הוא אומר, "האם להיות אופטימי או פסימי לגבי אמריקה, באיזה מסלול אנחנו נמצאים, ומה זה בעצם אומר לשמור על תקווה במדינה הזו".
במקום לכתוב ספר משעשע, הוא התיישב לכתוב עוד ספר על החטא הראשוני של אמריקה. הפעם הזוועה שהוא עוסק בה אירעה לא לפני 150 שנה, אלא נמשכה ממש עד לפני כמה שנים, ומעט מאוד אנשים בארה"ב אפילו שמעו עליה קודם. את "נערי ניקל" הוא כתב יחסית מהר, ספר קצר וישיר, ועדיין כזה שלא עוזב אותך. וכך, שלוש שנים אחרי "מחתרת המסילה", החזיק וייטהד, די לתדהמתו, פרס פוליצר שני, וטיפס למעמד כה חשוב עד שכתבת שער במגזין "טיים" העניקה לו את הכותרת America’s Storyteller ("מספר הסיפורים של אמריקה" בתרגום מאוד חופשי). החודש ייצא לאקרנים בארה"ב עיבוד קולנועי של "נערי ניקל", וקולסון וייטהד יושב בפנטהאוז של התרבות האמריקאית העכשווית.
"אני לא מתכוון להעמיד פנים שלא נחמד לזכות בפרסים", הוא אומר, "אבל אני גם לא יושב לכתוב תחת לחץ לזכות בהם. אני כותב עכשיו מותחן פשע, ואם הייתי נותן לכל המסביב להשפיע עליי, הייתי צריך לשאול את עצמי 'האם זה ספר רציני מספיק לזוכה פרס פוליצר?' אני לא רוצה לשמוע את השאלות האלה בראש, אלה רק קולות אבסטרקטיים של מבקרים וקוראים. אם אכתוב מה שאחרים רוצים, לא יהיה לי זמן לכתוב את מה שאני רוצה, והחיים די קצרים. אני שם מספיק לחץ על עצמי, כך שאני לא צריך גם לחץ מבחוץ. בינתיים זה הולך לא רע".
השיחה עם וייטהד נערכה ממש רגע לפני טבח 7 באוקטובר, לרגל צאת "נערי ניקל" בעברית ("ידיעות ספרים"). אחריו, הוא העדיף לא להגיב. בשנה שחלפה מאז, היה וייטהד שקט יחסית ליוצרים שחורים אחרים בקנה המידה שלו, הוא לא התראיין ובחשבונות המדיה החברתית שלו הוא בעיקר משתף כתבות וידיעות של אחרים בענייני פוליטיקה ותקשורת אמריקאית. בחודש מאי אמור היה לנאום בטקס הסיום של בוגרי אוניברסיטת מסצ'וסטס-אמהרסט, וביטל את השתתפותו לאחר שהנהלת האוניברסיטה הזמינה שוטרים לפנות מאהל של מפגינים פרו-פלסטינים.
"ציפיתי לדבר בשבוע הבא ב-Mass Amherst", כתב וייטהד ברשת החברתית Bluesky, "אבל לקרוא לשוטרים לטפל במפגינים שלווים זה מעשה מביש ולכן אני חייב לבטל את השתתפותי. אני מברך את הבוגרים, מתפלל לשלום העם הפלסטיני, להחזרת החטופים ולסיום המלחמה הנוראית הזו".
עם כל הכבוד למתרחש במזרח התיכון, לוייטהד יש מספיק על מה לדבר בתוך ארצו שלו. תעשיית בתי הכלא בארה"ב מתחילה כבר מגיל הנוער. ברחבי המדינה מפוזרים מתקני כליאה מכל מיני סוגים, שאמורים לעזור לנערים סוררים להשתקם. חלק מהמקומות האלה נראים יותר כמו קמפוס ירוק של אוניברסיטה מאשר בית סוהר. מגיעים אליהם נערים שהסתבכו בפשעים לא אלימים, ושם אמורים לעזור להם לחשב מסלול מחדש ובהרבה מקרים להציל את חייהם. על פניו, זה רעיון אצילי, פרוגרסיבי, חומל. בדיוק מה שצריך לעשות. הבעיה היא שרוב הנערים שמגיעים למתקנים האלה הם שחורים, רוב חברי הצוות במתקנים האלה לבנים, המערכת כולה גזענית, וכשמרימים את שטיח הדשא הירוק מתגלות זוועות. במקרה של קולסון וייטהד, נולד ספר חשוב.
בית הספר Dozier for Boys בפלורידה היה מקום כזה. ב-2014, כשהוא עדיין עובד על "מחתרת המסילה" ועדיין נאחז בתקווה שבאה עם הניצחון של ברק אובמה גם בבחירות לקדנציה שנייה, שמע וייטהד לראשונה על דוזייר מכתבה בעיתון מקומי בפלורידה. בית הספר נסגר שלוש שנים קודם, וכשמדינת פלורידה החליטה למכור את השטח, היה צריך לבצע בדיקות באדמה. החפירות גילו תמונה מחרידה של עשרות קברים לא מסומנים. סטודנטים לארכיאולוגיה באוניברסיטת דרום פלורידה ניסו לזהות שרידים של נערים כלואים שעונו, נאנסו, מתו ונקברו באדמת מה שנקרא "בית ספר". השנה, להזכיר שוב, הייתה 2011, לא 1870.
הסיפור נשאר עם וייטהד, ואחרי שטראמפ ניצח הוא חזר אליו. "לא היה ממש סיקור ארצי של זה", הוא אומר, "אבל יש אתר ניצולים ואנשים שהיו שם בשנות ה-50 וה-60 שיתפו בו כמה סיפורים. יש לא מעט תמונות ארכיון באינטרנט ואפשר לראות מבחוץ את המבנה היפה שבו הילדים הוכו, את המעונות, בניין ההנהלה, מקום מאוד נחמד". וייטהד החל לתחקר וככל שחפר יותר, כך התעצמה הזוועה. על הבסיס הזה נכתב 'נערי ניקל', שמרגיש כמו המשכון ל"מחתרת המסילה". כמעט שני חלקים של אותו ספר, שמתחשבן עם החיבה האמריקאית לתשלום מס שפתיים על החטא הקדמון שלה, תוך סירוב להתמודד איתו באמת.
"נערי ניקל" מתרחש ב-1963. הגיבור הוא נער בשם אלווד קרטיס, שגר עם סבתו הקשוחה, הרייט, העובדת כמנקה במלון בטלהאסי, פלורידה. אביו של אלווד שירת במלחמת העולם השנייה. "הוא אהב את הצבא ואפילו קיבל ציון לשבח", כותב וייטהד, "אבל אז חזר הביתה וגילה שגם חוק ההטבות המיוחד לחיילים לא יכול לעקוף מציאות בלתי פתירה: 'מה הטעם באפשרות לקבל הלוואה ללא ריבית, כאשר בנק לבן לא נותן לך להיכנס פנימה?'" אבא ואמא של אלווד נסעו לקליפורניה באמצע הלילה כשהבן שלהם היה בן שש, והוא נשאר עם סבתא.
אלווד הוא תלמיד חרוץ בתיכון שבו נמשכת ההפרדה הגזעית, למרות שכבר עשר שנים קודם קבע בית המשפט העליון כי היא אינה חוקית. הוא חכם ורהוט וקורא היטב. תלמידים בכיתה שלו מקבלים רק ספרים ישנים שתלמידים לבנים כבר לא משתמשים בהם, ומגיעים אליהם כשדפיהם מלאים בקללות גזעניות. אלווד לומד להתעלם, הוא רק רוצה לקרוא. אחר הצהריים הוא עובד בחנות טבק שכונתית, שם הוא מגלה מגזינים יוקרתיים ולומד על תנועת זכויות האזרח. לחג המולד של 1962 הוא מקבל תקליט עם נאום של מרטין לותר קינג. זה התקליט היחיד שיש לו והוא מקשיב לו כל הזמן, נסחף באידיאליזם. יש לו כל כך הרבה פוטנציאל שאחד המורים המסורים שלו מפנה אותו לקורסים מתקדמים במכללה בעיר סמוכה.
אלווד המאושר יוצא לדרך בצורה היחידה שהוא מכיר: טרמפים. הוא עולה על מכונית של נהג שחור. המשטרה עוצרת את הרכב ומסתבר כי הוא גנוב. אלווד היה שם במקרה, אבל זה לא עוזר לו, הוא נשלח לניקל, בית ספר שנפתח ב-1899 (בית הספר האמיתי, "דוזייר", נפתח ב-1900). מנהל בית הספר אמנם קיבל את התפקיד אחרי שהרשים את ראשי הקו קלקס קלאן המקומיים, אבל כשאלווד מגיע הוא מרגיש הקלה גדולה. הכל ירוק ונקי, הנערים נקראים "תלמידים" ולא אסירים, מבטיחים לו שבעוד 18 חודשים הוא יחזור לחייו ולא יפסיד שום דבר בלימודים. מהר מאוד הוא מגלה שדווקא כן יש שם הרבה עבריינים אלימים, רק שהם כולם חברי צוות.
הוא פוגש את טרנר, שהופך לחברו הטוב, והיחסים בין שני הנערים הללו הם ליבו של הספר. אלווד אופטימיסט ואידיאליסט, וטרנר ציניקן ופסימיסט, ולצעירים שחורים באמריקה של היום כנראה קצת יותר קל להתחבר אליו. דרך שניהם מנהל וייטהד דיון עם עצמו. "האם זה נכון", שואל אלווד באחד מרגעי הספק שלו, "שכמו שמרטין לותר קינג אמר, שנאה לא יכולה לגרש שנאה, רק אהבה יכולה לעשות זאת?"
"עבור אדם שחור באמריקה, העתיד יכול לפעמים להיקבע לפי הרגע שבו יצאת מהבית, ואם היה במקרה שוטר בדרך שלך
"אני נע כל הזמן בין פחד לתקווה", אומר וייטהד, "אי-אפשר לחיות בלי תקווה, אבל אני גם לא יכול להתעלם ממה שנמצא מול הפנים שלי. אני חושב שיצירת אמנות עובדת באמת כשאת רואה את עצמך בדמויות הראשיות, ומבינה שרק מסתרי הגורל שמו אותך כאן ולא שם. ככה זה בערך לגדול כגבר שחור באמריקה".
בחרת לשים את הסיפור ב-1963, שהיא שנה מאוד ספציפית במאבק השוויון.
"האמת היא שיכולתי להתביית על כל שנה, וכל שנה הייתה מייצרת סיפור שונה על אותו מקום. בחרתי את 1963 כי זה היה שיא התנועה למען זכויות האזרח, אבל זה גם היה שיא ימי ג'ים קרואו וההפרדה הגזעית. היו כוחות מנוגדים חזקים מאוד של שינוי מול דיכוי. שנתיים אחר כך באו חוקי השוויון הגדולים, אבל 1963 הייתה רגע קריטי שבו זה יכול היה ללכת לכאן או לכאן. אני לא חושב שהיה ברור ומובן מאליו שהתנועה לשוויון זכויות האזרח גם תנצח".
ב'ניקל' יש גם נערים לבנים, וגם חייהם שם איומים, אבל אפילו בתוך האכזריות הזו, התנאים שלהם עדיין טובים בהרבה משל השחורים. הבסיס המשותף היחיד של הנערים השחורים והלבנים הוא מה שנקרא "הבית הלבן", מקום שאליו נלקחים הסוררים וחוטפים מכות חסרות רחמים, עם רצועת עור באורך שלושה מטרים מהסוג שהיו משתמשים בו בימי הביניים. ל"בית הלבן" הזה קוראים הילדים "מפעל גלידה", כי יוצאים ממנו עם חבורות בכל הצבעים.
"בעבודה על הספר למדתי מה מאה מלקות שוט בגב עושות לעור של ילד", אומר וייטהד, "הילדים הוכו כל כך חזק ברגליים עד שסיבי הג'ינס שלהם ממש הוטבעו בתוך העור ורופא היה צריך לשלוף אותם בפינצטה. רציתי להעביר את הזוועה, אבל ניסיתי לא לנצל אותה ובוודאי לא לזעזע בכוח. גם כשאני מספר על הרגע שבו לוקחים את אלווד בפעם הראשונה כדי להרביץ לו, אני מתאר את מה שהוא מרגיש, אבל חותך לפני שהוא ממש מקבל את ההצלפות של השוט. אני צריך את הרגע הזה כדי להכין את הקרקע, אבל בשבילי הסיפור מתחיל למחרת, כשאלווד וטרנר בבית החולים והם מבינים בדיוק היכן הם נמצאים".
נסעת לבית הספר בפלורידה?
"התכוונתי לנסוע, אבל כל הזמן דחיתי. היו לי כרטיסי טיסה וחדר במלון וביטלתי שוב ושוב. רק לחשוב על המקום הזה דיכא אותי מדי ואיפשהו באמצע הכתיבה הבנתי שלא רק שאני לא חייב לנסוע, אני גם לא רוצה בשום אופן. ככל שנכנסתי עמוק יותר לסיפור כך הייתה לי תחושה של אימה פיזית ממש במחשבה על נסיעה לשם. זה מקום מרושע, ונתתי לעצמי ברייק בשביל הבריאות הנפשית שלי".
אלווד נשלח לניקל כי הוא היה נער שחור במקום הלא-נכון ובזמן הלא-נכון. כמה מזה מתבסס על ניסיון אישי שלך?
"עבור אדם שחור באמריקה, העתיד יכול לפעמים להיקבע לפי הרגע שבו יצאת מהבית, ואם היה במקרה שוטר בדרך שלך. אלווד הוא אכן ילד טוב, אבל אף ילד, טוב או רע, לא צריך לעבור דבר כזה. זו המציאות שלנו מאז ומתמיד. אנשים חושבים שיש כיום עלייה במקרי ברוטליות משטרתית, אבל זה לא נכון, עכשיו הכל פשוט מצולם. עברתי את הדברים האלה, שוטרים עצרו אותי והטרידו אותי, אבל אין פה שום דבר מיוחד לי, זה קורה לרוב האנשים שנראים כמוני. לא חשוב כמה הצלחנו בחיים, כולנו תוהים בכל יום אם היום חיינו ישתנו לגמרי".
"פלורידה היא באמת מקום נורא עכשיו. כשאני מקבל היום הזמנה להרצות שם אני שואל את עצמי אם ללכת, אבל האנשים שמזמינים רוצים שאבוא ולא צריך להעניש אותם. זה גם לא רק פלורידה, בהרבה מדינות יש התפשטות של מוח שמרני שמנסה לעצור כל תנועת קדמה ושוויון"
בארה"ב גזענות היא גם עסק כלכלי. עושים כאן הרבה כסף מהצינור שמוביל נערים, בעיקר שחורים, לכלא.
"זה נכון. כשאת במתקן כליאה לבני נוער, השאלה היא אם מנסים לעזור לך להשתקם או דוחפים אותך לצד השני, אבל בצומת של גזענות וקפיטליזם הרבה יותר משתלם לשמור על הצינור הזה ולהרחיב אותו מאשר לעזור לילדים. יש בתי כלא שבהם את צריכה לשלם חמישה דולר לשיחת טלפון, או לשלם מחירים מגוחכים לאוכל בקפטריה. המנהלים בבית הספר בפלורידה היו מוכרים את האוכל שהיה מיועד לילדים לעסקים בחוץ. האנשים האלה התעללו בילדים פיזית ונפשית, אבל הם גם ביזו את המערכת, כי שחיתות היא מוחלטת".
אולי הדבר המדהים ביותר ב"נערי ניקל" הוא עד כמה הסיפור שעליו הספר מבוסס טרי ועכשווי, ועד כמה הוא היה לגמרי לא מוכר. הרי אם סופר כמו קולסון וייטהד לא שמע על בית הספר "דוזייר" עד 2014 אפשר לדמיין כמה סיפורים אחרים כאלה עדיין נשארו חבויים ומחכים לחשיפה. אפילו על התקפת הטרור המזוויעה שהביאה לטבח של מאות שחורים בטולסה, אוקלהומה, ב-1921, לא שמעו רוב האמריקאים לפחות עד 2019, כשהסדרה המצוינת "השומרים" עסקה בה. זה היה כל כך חדש להם, שהשחקן טום הנקס כתב על כך מאמר ב"ניו יורק טיימס":
"למדתי היסטוריה אמריקאית בבית ספר, קראתי היסטוריה להנאתי כל חיי וצפיתי בסרטים דוקומנטריים כאופציה ראשונה. אבל למרות כל זאת, מעולם לא קראתי עמוד בספר היסטוריה של בית ספר על איך, בשנת 1921, המוני לבנים שרפו שכונה שחורה משגשגת בטולסה, הרגו לא פחות מ-300 איש ועקרו עוד אלפים מבתיהם. ההיסטוריה של אמריקה נכתבה בעיקר על ידי אנשים לבנים כמוני, בעוד ההיסטוריה של שחורים הושארה לעיתים קרובות מדי בחוץ".
וייטהד כמובן לא מופתע מכך שאמריקה מעדיפה לטאטא את החלקים הטרגיים של החוויה השחורה בארה"ב. האמריקאים מכירים באופן כללי בחטא המקורי של העבדות, ממהרים לחגוג רגעי התקדמות, אם זה חוק שוויון זכויות האזרח ואם זה נשיא שחור ראשון, עד שמגיע המקרה הבא שמבהיר עד כמה מעט באמת השתנה. באותה פלורידה של בית הספר "דוזייר", אוסרים בשנים האחרונות ללמד כמעט כל פיסת היסטוריה שעוסקת בעבדות ובגזענות. אחת התקנות שעברו שם מעודדת מורים להסביר לתלמידים על "הצדדים החיוביים של העבדות", כמו למשל "הענקת מקצוע ששימש את העבדים לאחר ששוחררו".
וייטהד מחייך, כי מה באמת עוד אפשר לומר. "במקרה או לא, בית הספר הזה היה בפלורידה, שהיא באמת מקום נורא עכשיו. כשאני מקבל היום הזמנה להרצות שם אני שואל את עצמי אם ללכת, אבל האנשים שמזמינים רוצים שאבוא ולא צריך להעניש אותם. זה גם לא רק פלורידה, בהרבה מדינות יש התפשטות של מוח שמרני שמנסה לעצור כל תנועת קדמה ושוויון, והם נלחמים מאוד חזק".
קולסון וייטהד, 53, אוהב לכתוב הרבה יותר מכפי שהוא אוהב להתראיין, ובאופן כללי מודה שהנטייה שלו לחרדות "מונעת ממני לחיות את החיים הכי טובים שלי". אחרי "מחתרת המסילה" קיבל הזמנה מטוני מוריסון לבוא לכוס קפה, והתחמק כי היה מבוהל מכך שאולי הוא לא ראוי לפגישה כזו. אפילו את רישיון הנהיגה שלו הוציא רק לפני כמה שנים.
הוא נולד בהארלם, גדל וגר בניו-יורק כל חייו. הוריו היו אנשי עסקים מצליחים והוא למד בהרווארד. הוא תמיד כתב. החיבור של גזע והמיתוס של אמריקה נמצא בספרים שלו מאז רומן הבכורה The Intuitionist שיצא ב-1999 וספרו השני, והמאוד-מצחיק, John Henry Days, שהיה אף הוא פיינליסט פרס פוליצר. זה נמצא שם אפילו בספר כמו Zone One שעוסק בזומבים, או בשני ספריו האחרונים, Harlem Shuffle ו-Crook Manifesto, שהם בכלל ספרי מתח המתרחשים בהארלם. הוא כתב סאטירה (Apex Hides the Hurt) וספר עיון מצחיק על פוקר (The Noble Hustle), והצליח מסחרית עוד לפני "מחתרת המסילה". אבל ספר העבדות הזה וספר ההפרדה הגזעית 'נערי ניקל' הם כבר עיסוק בהיסטוריה כבדה ואמיתית, והם העלו אותו לדרגה אחרת לגמרי בספרות האמריקאית. הם גם עזרו לו להתרחב מעבר לגזענות כלפי שחורים בארה"ב.
"אחרי שהספר יצא עשיתי סיבוב בכמה מדינות ובכל מקום שמעתי סיפורים דומים, אם זה נשים צעירות בהיריון שהיו עוברות התעללות באירלנד, או ילדי ילידים קנדים שנלקחו ממשפחותיהם, הוכנסו לבתי ספר כדי ללמוד על התרבות הלבנה ועברו אותו סוג של התעללות. אנחנו נדהמים לגלות דברים כאלה היום, אבל אין באמת מה להתפלא. אנשים עם כוח שמתעללים בחלשים זה הטבע האנושי".
"נערי ניקל" פורסם בארה"ב ב-2019 וגם אחרי צאתו המשיכו להתגלות קברים ב"דוזייר". המספר עומד עכשיו על יותר מ-80 וספק אם אי פעם אפשר יהיה להגיע למספר מדויק. "כל כמה שנים יש כתבה בכלי תקשורת כלשהו על מה שקורה שם. בשנים האחרונות היו הוריקנים שהרסו את רוב המקום, אז הטבע עשה קצת צדק, אבל האם מישהו יקבל פיצויים? לא. אנחנו גם לעולם לא נדע את זהות רוב הקורבנות. זה היה מקום ארור".
לא קשה לנחש למי וייטהד יצביע בבחירות, ולא רק כי באחד מהביקורים המצולמים שלה בחנויות ספרים, קמלה האריס קנתה את"'נערי ניקל" ואמרה לעיתונאים: "זה ספר מדהים".
לדונלד טראמפ, שהניצחון שלו ב-2016 הצית את כתיבת הספר הזה, יש סיכוי טוב לחזור לבית הלבן. איפה אתה עומד היום במאבק הפנימי של בין תקווה לפחד?
"יש לי מספיק סיבות להיות פסימי, פחות בשבילי ויותר בגלל שני הילדים שלי, שחוץ מגעזנות מאוימים גם על ידי שינויי אקלים וקריסת דמוקרטיות. אבל אני תמיד חוזר לאותו מקום, אי-אפשר לחיות בלי תקווה. האם יותר טוב לי משהיה לסבא וסבתא שלי? כן. האם המצב עכשיו רע? כן. האם אני חייב לקוות שלילדים שלי יהיה יותר טוב ממה שלי עכשיו? אין לי שום ברירה אחרת".
