הכל התחיל באוגוסט 2023, כשאני ומפל קנינו שני כרטיסים לאוזורה, אחד מפסטיבלי המוזיקה הכי גדולים ומטורפים בעולם, שנערך בעיירה בהונגריה, לא רחוק מבודפשט. כל מי שאוהב מוזיקת טראנס חולם להיות שם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
שנה קודם, מפל טסה לשם עם חברות בלעדיי. כבר היינו אז בזוגיות, אבל הייתי עסוק בעבודה ולא יכולתי להצטרף. היא חזרה משם באורות, מאושרת בטירוף ואמרה לי: "באבי", ככה היא קראה לי, "איך שנפתחת המכירה, שנינו מכרטסים לשנה הבאה". ובאמת, מהר מאוד היו לנו שני כרטיסים על שמנו לאוזורה 2024.
חודשיים לאחר מכן הגיע 7 באוקטובר. מפל נורתה למוות, לנגד עיניי, כשהסתתרנו מתחת למכוניות חונות באזור הנובה. הכרטיסים נשכחו, כמובן.
ואז, בערב הנצחה למפל שערכה עבורה היחידה שלה בצבא, ובו נפגשתי עם משפחתה, שאלה אותי יונה, אמא שלה, פתאום: "תגיד, מה עם הפסטיבל בהונגריה שתיכננתם לנסוע אליו יחד, אתה מתכוון לטוס לשם?" אמרתי לה: "יונה, האמת שיש לנו שני כרטיסים, התכרטסנו לפני 7 באוקטובר. אחד על שם מפל". יונה התחילה לבכות, ואז אספה את עצמה ואמרה: "טוב, תעביר לי את הכרטיס שלה, אני באה במקומה".
הייתי בהלם. אחרי כמה שניות, כשקלטתי שהיא רצינית, אמרתי לעצמי, איזו אישה מטורפת, איך בא לי שהיא תבוא.
היה גם הרבה בכי כמובן, בכי ששיחרר לאט-לאט את כולם. ותוך כדי ריקוד אני חושב לעצמי מדי פעם: לא מאמין שהייתה סיטואציה מעולם של מישהי שנרצחה ואמא שלה באה במקומה לפסטיבל מוזיקה. אם יש אישה שבנויה לדבר הזה זו יונה. האישה הכי עוצמתית שפגשתי
כשסיפרתי לכל החברים שלי ושל מפל שאנחנו טסים לפסטיבל, כולם היו בשוק, אבל שמחו בטירוף. גם במשפחה שלה שמחו בשבילה מאוד. הם המשפחה הכי מלוכדת שיצא לי לפגוש.
יונה התחילה להתארגן וסגרה על צימר קרוב לאוזורה. בכל זאת, קצת קשוח לה לישון איתנו באוהלים בפנים, והיא גם צריכה לנוח בין מסיבה למסיבה.
רגע לפני טקס הפתיחה הרשמי, דניאל, החברה הכי טובה של מפל, שהייתה איתה גם באוזורה הקודם, אמרה לי שיונה בדרך לפה. "היא צריכה להגיע, תתכונן".
איך מתכוננים בכלל לרגע כזה, אין שום דרך. ואז ראיתי את יונה, אשכרה יונה אמא של מפלי, בטקס הפתיחה המטורף של פסטיבל המוזיקה הכי גדול בעולם. היה לי קשה ומוזר. אני באוזורה עם אמא של בת הזוג שלי שנרצחה בנובה והייתה אמורה להיות יחד איתי פה.
לקח לי זמן לעכל את כל זה.
יונה מיד חילקה גופיות עם הפרצוף של מפלי, ועשינו תמונה של 30 אנשים, החברים של מפלי ואמא שלה, עם הגופיות והדגל שעליו השם של מפל. לא הפסקתי לבכות, לא הצלחתי להאמין למה שאני רואה, כולם בכו בטירוף.
אחרי הצילום הכל השתחרר לי. הסתובבנו יונה אני וכל החברים בטקס הפתיחה, חייכנו ושתינו בירה. ואז ירדנו לרחבה עם עוד מאה אלף "אזורינים" (מבַלֵּי האוזורה) בהתרגשות שיא, אני ויונה רוקדים כמו ילדים. אישה בת 60 פלוס, אנרגטית כמעט כמו הבת שלה, שם הבנתי שלא סתם למפל היו כל כך הרבה כוחות, היא הרי הבת של אמא שלה.
פסטיבל מוזיקה הוא לא מקום לנהל שיחות עומק, כמו שיש ליונה ולי בארץ. על החיים, לפני 7 באוקטובר, ועל המוות, אחריו. אנחנו מדברים כמעט כל יום. ממש עכשיו, כשאני כותב, היא שלחה לי הודעה. כל הזמן אנחנו מעלים זיכרונות, צוחקים ובוכים יחד.
אבל פה, בפסטיבל, אנחנו בעיקר מחליפים חיוכים והמון חיבוקים. שם, בניגוד למה שקורה בארץ, אני בעיקר דאגתי לה, במקום שהיא תדאג לי. כל הזמן שאלתי: "כיף לך?" "חסר לך משהו?" המשימה שלי הייתה לוודא שלא קשה לה מדי. שמתי את עצמי בנעליים שלה. אחרי הכל, המסיבות האלו הן הטריטוריה שלי ושל מפלי, פחות שלה.
את האנרגיה סביב יונה קשה קצת לתאר במילים. אנשים היו כל כך מאושרים לידה, גם החברים הכי טובים של מפל וגם כאלה שלא מכירים אותה בכלל.
היה גם הרבה בכי כמובן, בכי ששיחרר לאט-לאט את כולם. ותוך כדי ריקוד אני חושב לעצמי מדי פעם: לא מאמין שהייתה סיטואציה מעולם של מישהי שנרצחה ואמא שלה באה במקומה לפסטיבל מוזיקה. מה חווינו, מה אני חווה, מה היא חווה, ואם יש אישה שבנויה לדבר הזה זו יונה. האישה הכי עוצמתית שפגשתי. היא נתנה לי המון כוחות. ואז פשוט רקדנו יחד, כל החבורה הזו, המיוחדת, כל החברים של מפלי שנהיו גם החברים שלי, אלה שהיו איתה באוזורה הקודם, חברים שלי שהכירו את מפל והפכו עם הזמן לחברים שלה. כולם קשורים אחד בסיפור של השני, חברים של החברים של החברים, כולנו יחד משפחה אחת גדולה, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, כי זה מה שנשאר לנו, אחד את השני.
ככה רקדנו, כולנו, במשך חמש שעות. יונה כל כך הופתעה, כל כך הסתקרנה, כל כך חגגה.
אחרי חמש שעות על הרגליים היא חזרה לצימר, להתקלח ולישון. ואני? אני חוזר לאוהל בחיוך ענק. באופוריה ענקית מהטקס ומהדרך שהובילה אותי מהמקום הכי חשוך בעולם למקום הזה.
רגע לפני שאני נרדם אני נזכר ביונה ומתחיל לדבר לעצמי, פשוט אומר שוב כמה היא מטורפת וכמה מפל בשמיים בטח מתפוצצת מגאווה והתרגשות. ואני מרגיש אותה איתי, אותה ואת חברה הכי טובה שלי הילי, שגם הייתה אמורה להיות איתנו פה ונרצחה לידי וליד מפלי. וגם את אמא שלי שנפטרה בתקופה הזו בגלל הצער ודואגת לי מלמעלה. וככה, כשאני מרגיש סביבי את שלושתן, אני נרדם.
אני קם בתשע. הראשון שמתעורר תמיד בין החבר'ה, מהשמש הקופחת. שותה מיץ תפוזים סחוט ואוכל פיצה עם ירדן, החבר הכי טוב שלי. בדיוק כשאני חוזר לקנטה, יונה מגיעה. היא מחייכת אליי, עם כובע מגניב על הראש. למפל ולחברות שלה קראו “חבורת החמנייה” בפסטיבלים. תמיד הן היו מגיעות מקושטות בפרחים הצהובים הגדולים היפים האלה. עכשיו דניאל, החברה של מפל, משפצרת אותה עם איפור, ונצנצים והחמניות. ממש כמו שהיא הייתה עושה למפלי בכל פסטיבל.
כשיונה רואה אותי, היא קוראת לי "באבי", כמו שמפל קראה לי. "יאללה, בוא לרקוד איתי, באבי", היא מחייכת אליי, ואני מחייך בחזרה.
אנחנו עדיין בקנטה, מתכוננים לעוד יום מרגש וארוך, ואז דניאל שמה את הטרק של מפל, "אפריקה" קוראים לו. על רקע השיר הזה הייתה הנשיקה הראשונה של מפל ושלי במסיבה בצפון, בול עליו. עכשיו דניאל ויונה וכל החבורה, 15 איש, רוקדים אותו, לבושים בגופיות של מפל. זה פשוט מחזה לא נורמלי.
"אני חושב על מפל, ובום, מתחיל לבכות. באמצע הרחבה, פשוט בוכה את החיים שלי וכולם רואים אותי בוכה ונותנים לי את המומנט שלי. ותוך כדי הבכי, שהולך ומתעצם, מרגיש כאילו מפל שולחת אליי יד מהשמיים. ואני רוקד ותופס לה את היד והיא רוקדת איתי"
האוזורה משתרע על שטח בגודל של עיר ממוצעת. המרחקים מנקודה לנקודה ארוכים. אנחנו יוצאים מהקנטה בסוף השיר, אל דוכני האוכל, בדרך לרחבה המרכזית. יש כאן דוכנים ברמה גבוהה של אסאדו, פיצות, פוקצ'ות, פנקייקים, דונאטס והכל חם וטעים וזול. שמונה שקלים לבירה ענקית וקרה. 35 שקל לבקבוק יין. אנחנו מתפנקים שם ואוכלים בשר ודונאטס וממשיכים במסע.
יש הרבה רחבות באוזורה ושתיים מרכזיות. אחת מהן נקראת "המרכזית" והשנייה "פמפוי". אלו רחבות ענק, עם הופעות ולהקות שמנגנות בלייב. במרכזית יש את המוזיקה הכי וואו, הכי מרגשת. הפמפוי נמצאת ליד הקנטה שלנו ומופיעים בה אמנים נישתיים יותר. במהלך היום אנחנו משחקים בין הרחבה המרכזית לפמפוי.
יונה לא שואלת שאלות, מקבלת כל סיטואציה, פשוט משתלבת בסצנה ורוקדת איתי ועם דניאל ועם סופי ושאר החברים שלי ושל מפל, כולנו מחובקים כל הזמן. שומרים עליה עטופה. והיא רוקדת בחיוך שלא יורד לה מהפנים.
אני בטוח שהחיוכים שלה מטעים לפעמים. ברור לי שהיו לה גם רגעים קשים, כשלא הייתי איתה, יכול להיות שלבד בחדר היא נשברת, אבל היא לא מראה את זה, ואני באמת חושב שכשהיא איתנו, היא מצליחה טיפה להירגע ובאמת לשמוח מהלב.
לפני סוף היום אנחנו עוברים לרחבת הצ'יל. הכל שם לדים ואורות, וכולם רוקדים בביט מאוד איטי, ממש סלואו-מושן, מסתכלים אחד לשני בעיניים.
יונה אומרת לי: ביי, באבי שלה. בגלל שאני ומפל קראנו זה לזה באבי שלי, אז יונה קוראת לי עכשיו באבי שלה, ואני מחייך ושולח לה נשיקה ענקית והיא נפרדת מכולם ועוזבת את האוזורה.
מתעורר, ויוצא לאכול ארוחת בוקר בנוהל, כוס מיץ תפוזים ופיצה, כדי להחזיק את המרתון במהלך היום – ברחבה המרכזית מנגנים היום האמנים שמפל ואני הכי אוהבים בעולם. החבר הכי טוב שלי ירדן ואני הולכים לרחבה, כולם מצטרפים.
חבר הכין מגזע עץ מין מקל הליכה, ששיפצר עם חמנייה ומלא לדים ופרחים אחרים. אני מדביק את הפלאפון לקצה המקל עם סלוטייפ, שם על מצב וידיאו ומרים בכל טרק אפשרי. מאחר שאני גם גבוה, אני מגיע איתו לאיזה ארבעה מטר גובה ומצליח לצלם את כל הרחבה. מלא דגלים של הילי ומפל בכל מקום, ושל עוד מלא חברים שנרצחו בנובה וכמונו, הגיעו כדי לחגוג בשבילם ולזכרם, מחזה נדיר ועצוב ומשמח ומרגש והכל יחד.
ואז קורה הרגע הכי משמעותי שחוויתי מאז 7 באוקטובר. אני מרים את המקל למעלה, כשבקצה שלו חמנייה ענקית כמו שמש מאירה. ואז, בול במוזיקה שאני הכי אוהב, שבה ניגנו האמנים הישראלים שאני הכי אוהב, דרוויש ואסטריקס ‑ מניף את החמנייה בקצה הכי גבוה שאני יכול, מחזיק את המקל בקצות האצבעות ומרגיש שאני ממש מגיע לשמיים. ואז, בום, אני חושב על מפל, ובום, מתחיל לבכות. באמצע הרחבה, פשוט בוכה את החיים שלי וכולם רואים אותי בוכה ונותנים לי את המומנט שלי. ותוך כדי הבכי, שהולך ומתעצם, מרגיש כאילו מפל שולחת אליי יד מהשמיים. ואני רוקד ותופס לה את היד והיא רוקדת איתי.
ופתאום, מבכי של כאב, הוא הופך לבכי של אושר. אני מחזיק לה את היד ורוקד הכי חזק שאני יכול. ואני מחזיק חזק את המקל ומרגיש שהיא מוחצת לי את היד. היא ממש בגוף שלי, אני יודע איך מרגישה היד שלה. וככה, באחד הטרקים האוהבים עליה, עם חמנייה ביד שלי, אני מרגיש אותה שם, אני יודע שזו היא. אני ממש מרגיש אותה פיזית. זה רגע שלא אשכח כל החיים. אני זוכר את זה צלול, כל שנייה. ואז התפרקות של בכי, כמו ילד בן ארבע, ואני לא עוצר את הדמעות, גם אם יש סביבי 20 אלף איש, כלום לא מעניין אותי.
זה בכי של אושר, של אסירות תודה על זה שאני בחיים, שיש לי משפחה, וגם את המשפחה של מפל שהפכה להיות חלק ממני, וחברים טובים, ועל זה שמפל הייתה בחיים שלי ושתהיה בחיים שלי לנצח. תחושת הודיה על כל הדבר הזה, רכבת הרים רגשית שאני לא יודע להסביר במילים.
זה רגע שלא סיפרתי עליו ליונה, עדיין. שמרתי הכל אצלי, ורק למחרת סיפרתי לדניאל, החברה הכי טובה של מפלי, ולעדן, אחד החברים הכי טובים שלי, שפשוט בכו יחד איתי.
כולם בחבורה עברו שם את המסע שלהם, לכל אחד יש סיפור דומה ושונה, שבו הוא נזכר במפל ובאנשים שהכי אהב ואיבד בצורה הכי אכזרית בעולם. הרבה אנשים אמרו לי שעשיתי להם את האוזורה, שהם הסתכלו עליי ושאבו ממני את הכוחות לקום כל בוקר. אנשים זרים שבאים, מחבקים ומנשקים אותך באמצע שום מקום בחו"ל, זה הדבר הכי מרים, מחזק ומעודד בעולם הזה. כיף לדעת שיש לי זכות לחזק, לתת תקווה ועל הדרך להתחזק מזה בעצמי.
היה בפסטיבל גם מישהו שאיבד מישהי שהיה מאוהב בה בנובה. הוא סיפר לי את זה שם, באחד הסיבובים שלי ברחבות. קראו לה לירון ברדה ז"ל. והוא שבור, כמוני, ואנחנו פשוט בוכים ביחד.
אחרי זה נפגשתי איתו גם בארץ, התחבקנו ונשארנו בקשר. האוזורה הזו יצר, גם בזכות מפלי, גם בזכות יונה, קשרים לכל החיים. באמת. שילשתי את כמות החברים שלי, לא הכפלתי, שילשתי.
זה היה מסע רוחני, משמעותי, ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים, אחרי ההחלטה להתחיל עם מפל. זו סגירת מעגל ענקית בשבילי, גם האמונה שלי התחזקה. היום אני אדם יותר שלם, יותר אופטימי. יודע כמה אני מוקף, אהוב, זה לא מובן מאליו ואני מחבק את זה בשתי ידיים.
אנחנו אוספים את הציוד ועולים על המטוס. כולם חזרו ביותר אנרגיות מאיך שהם הגיעו. בדרך כלל אתה חוזר מפסטיבל גמור ועייף, אבל אנחנו יצאנו משם כאילו נולדנו מחדש. הרגשנו שהשתנינו, שהשבוע הזה שינה את הפרספקטיבה שלנו לחיים.
אין אחד שלא היה באופוריה מהמסע שעברנו יחד. שרנו שירים כל הטיסה. היה גם המון בכי, בדרך הביתה. בכי משחרר, טוב. בכי של השלמה עם המצב. נהיינו משפחה חדשה – כל החברים שהיו ביחד באוזורה, וכמובן, גם יונה. אנחנו ממש מדברים כל יום מאז. משתפים כשקשה. אחים חדשים שנכנסו לי לחיים. הכל בזכות מפל והילי שהיו באוזורה הקודם והכירו לי את החברים האלה.
האוזורה היה התרופה שלי לכל האבל. כל אחד מהחברים שהיו איתי היה ב-7 באוקטובר במסיבה בנובה, כולם איבדו את הילי ואת מפל שהיו חברות שלהם, וכולם הסכימו שהגעגועים אליהן יהיו לנצח אותם געגועים, האהבה תהיה אותה אהבה. מה שכן, בזכות השבוע הרוחני הזה שעברתי עם עצמי הרגשתי את מפל מחדש, שוב.
הרגעים המיוחדים האלה הבהירו לי שמפל תמיד תהיה בחיים שלי. לא משנה כמה זמן יעבור. אני מבין עד כמה החיים שלי השתנו בזכותה. השבוע הזה הבהיר לי איזו זכות הייתה לי שהיא הייתה בחיים שלי, ונתן לי מוטיבציה ואנרגיות קדימה. אני מוכן עכשיו לטרוף את העולם, אני חושב שבחיים לא הרגשתי כזה כוח. יש משברים, יהיו משברים, אני כל הזמן בוכה. אבל אני היום הרבה יותר מקבל ומחבק כל דבר שיוצא ממני, לא מתנגד לשום רגש, לא נלחם בשום תחושה. נותן לַכל מקום. זה בונה אותי משיתוף לשיתוף, מחוויה לחוויה, עוד הבנה, עוד מוסר השכל, החיים הם למידה. מתִּי ונולדתי מחדש. אוזורה גם חיבר ביני ליונה בטירוף, גרם לי להעריץ אותה, לא רק לאהוב אותה. היא אישה מעוררת השראה ואחת הנשים הכי חזקות שפגשתי. לראות אותה רוקדת, מחייכת, עם כוס בירה ביד אחרי שאיבדה את הבת שלה? אי-אפשר להסביר את זה. האישה הזו נתנה לי כוחות שאף אחד בעולם לא נתן לי.
אמרתי לה את זה בשיחת סיכום באוזורה, כשכל אחד המשיך הלאה, לדרך שלו. מה שמחזיק אותי עם הראש מעל המים ונותן לי את הדרייב להמשיך זו ההבנה שזה מה שמפל, הילי ואמא שלי היו רוצות. אני יודע את זה. אני מדבר עליהן, ואני מנציח אותן ומתמלא מזה בכוחות מטורפים.
הבנות האלה כל כך אהבו את החיים, אהבו אנשים, היו מלאות באהבת חינם, זה היה המוטו שלהן. המסר שלי מכל הפסטיבל זה להמשיך את הדרך של היקירים שלנו, כמו שיונה עשתה בשביל מפל את האוזורה, ואני בטוח שמפל בכתה בשמיים מרוב התרגשות. הן היו רוצות שנבחר בחיים ונמשיך את המורשת שלהן.
בחודשים האחרונים הסתובבתי בארה"ב ובמקסיקו, המשכתי לספר את הסיפור שלנו מ-7 באוקטובר, לגייס תרומות לקהילת הנובה. להיות שגריר במקום 120 חברי הכנסת שלא עושים את העבודה שלהם. כן-כן, הפוסט-טראומטי השבור מהנובה ממשיך עדיין להציל את המצב, או לפחות לנסות בכל הכוח.
