"את רק צריכה לחפש מה עושה אותך שמחה ואז לעשות את זה", היא אומרת, ובאותו הרגע אני יכולה להרגיש איך משהו בתוכי נסגר. ננעל בפניה. אולי אפילו לתמיד. מהרגע שהגעתי לפה, היא לא מפסיקה להגיד לי מה אני צריכה לעשות כדי לצאת מהתקופה הקשה שלי. "בשלב ראשון את צריכה ללכת לרופא שירשום לך ציפרלקס", היא אמרה בהתחלה, "לא כדאי שתסבלי סתם". בשלב הזה עוד הייתה בי רוח לחימה, אז הסברתי לה שבפעם האחרונה שלקחתי ציפרלקס הפכתי לאטומה, אדישה כמעט. עד כדי כך שיום אחד ישבתי מול חברה שבכתה בטירוף כי בן הזוג שאיתו חשבה שתתחתן נפרד ממנה, ופשוט בהיתי בה כאילו שאני עמדת תל-אופן צוננת ולא מעורבת ממתכת. זה היה הרגע שבו הבנתי שהכדור פשוט דפק לי את כל האמפתיה, שזה כלי עבודה מאוד חשוב במקצוע שלי וגם תכונה שאני ממש אוהבת בי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
אחרי זה היא הציעה לי לנסוע "לאיזה מקום יפה בעולם, אבל לבד, רק את עם עצמך". היא סיפרה לי איך אחרי שהתגרשה היא קודם נסעה לחודש למקסיקו, לקחה כמה קורסים להתפתחות אישית ועשתה מסע של פטריות אצל שמאן "שממש עשה לי ריסטרט למערכת ההפעלה", ועכשיו היא לא מבינה למה אני "פשוט" לא עושה את כל אלו. כי באמת, מה הבעיה שלי לדחוף לעצמי מינון נחמד של פטריות הזיה על איזה שטיח רקום בקוסטה-ריקה? והיי, למה שלא תיסעי לך לשבועיים בתאילנד לחפש את האושר שלך תחת איזה עץ קוקוס דוקרני? אז מה אם מלחמה, ואפילו טיסה לקפריסין עולה 500 דולר. פשוט תחטטי בחשבון הבנק שלך, שגם ככה הצטמק לאחרונה כמו יבשת נעלמת, ותמצאי שם עשרת אלפים שקלים פנויים. תגרמי לזה לקרות, כמו שקואוצ'רים אמריקאים עם לסת מרובעת מדי אוהבים לומר. מייק איט וורק. ועכשיו אני חושבת שהכסף הוא רק תירוץ, כי אם רק הייתי יותר כמוה, יותר שמחה, מלאת להט ואמביציה, הייתי לוקחת עוד שלוש עבודות וגורמת לזה לעבוד. כמו שהיא עושה.
וכמו תמיד, כשאנשים שזה בא להם בקלות מסבירים לי איך חיים נכון, נופלת עליי זרות גדולה. מין בדידות חשוכה וסגורה שאין בה אפילו סדק קטן לאוויר. אני יודעת שהיא רק רוצה לעזור, אנחנו חברות של און ואוף שנפגשו לקפה של אחרי חג, ובכל זאת כל מילה שלה גורמת לי רק להרגיש יותר קטנה ויותר דפוקה. כאילו שיש טריק שרוב האנשים בעולם יודעים שמאפשר להם לזוז ולהתפתח ולמלא את החיים בפעילויות כיפיות, ורק אני לא מבינה אותו. נשארת תקועה לנצח במין כיתה א' רגשית.
אני מתה לקום וללכת ברגע זה מבית הקפה המעוצב הזה ברמת אביב שהיא בחרה. מה יקרה אם אני פשוט אגיד לה "וואו, תודה לך על העצה המבריקה, אני רצה עכשיו, חייבת להזמין לי טיסה לקוסמוי בזה הרגע". ואז אלך לתחנה, לתפוס את קו 91 בחזרה הביתה. אלוהים, כמה שהגוף שלי עורג עכשיו להיות שוב לבדי ולבהות בחלון מאובק של תחב"צ שגורם לשמש להיראות כאילו היא שמש אפוקליפטית בסרט סוף עולם. אני אולי לוזרית שלא למדה עדיין את השיטה לאיך לצאת מתקופות רעות, אבל לפחות כשאני בחברת עצמי אני מקבלת את העובדה שאני מאכזבת את עצמי בתקופה האחרונה. לובשת את הדפיקויות שלי בפשטות. כמו מעיל ישן ונוח שמוצאים בו טישו משומש בכיס.
ידעתי שאסור היה לי לדבר איתה באמת, לחשוף בפניה כמה רע אני מרגישה לאחרונה. היא אמנם סוג של חברה, אבל אני מקפידה כבר שנה להיפגש אך ורק עם חברות נפש. כאלו שלא ישלפו לי משום מקום שורה של עצות שרק יזכירו לי כמה אני פריק שלא מבין איך מתקיימים נכון. אפילו כשירדתי בתחנת האוטובוס ופסעתי לכיוון בית הקפה בין להקות של תיכוניסטיות בסניקרס לא שכחתי לשנן לעצמי את תוכנית הפעולה, לשאול אותה שאלות, רק להקשיב. אבל כשראיתי אותה היא הייתה כל כך מקסימה, מצחיקה וטבעית, שאני התפתיתי להאמין שפה אני בטוחה. וככה ישבתי וסיפרתי לה שבשנתיים האחרונות זה כאילו משכו לי את השטיח מתחת לרגליים. כל מה שהייתי בטוחה בו, כל מה שהפעיל אותי, איבד במכה אחת את הטעם שלו. סיפרתי לה על תסמונת הקן המתרוקן, איך מאיה כבר גדולה ולא צריכה אותי ואיך הילדות של רן כבר כמעט לא באות. סיפרתי איך אני עובדת כבר 25 שנה במקום אחד, וכמה זה קשה לפעמים לחפור בעצמי ולכתוב משהו שיעניין אנשים, כי אני כמו סוס שירות זקן שכבר נתן הכל מתוכו, את הבשר ואת הרעמה, בזמן האחרון זה מרגיש שעוד שנייה אני נשלחת לבית החרושת לדבק, כי כבר התחלתי לגרד מהעצמות. ואפילו על כמה זה קשה להזדקן בתור אישה סיפרתי לה, חשבתי שהיא תבין. שום דבר לא הכין אותי לזה שהיא תפתח את הפה שלה ופשוט תפיל עליי מטח עצות כמו מפטיש יום עצמאות אלים. היא דיברה בביטחון ובעליזות, כאילו לה עצמה אין צרה אחת בעולם, כאילו מעולם לא הסתכלה על העיניים שלה בראי ותהתה מדוע הן שקעו מתחת לקפל עייף ולאן נעלמו שני הזרקורים המאירים והמאמינים שהיו שם בגיל 30.
באוטובוס בדרך חזרה, אני סוף-סוף מול החלון המלוכלך שצובע את הפנים שלי בצהוב. מזכירה לעצמי שלא קרה כלום, שהיא פשוט לא מבינה, כי אני והיא שייכות לשני סוגים שונים של בני אדם. יש את האנשים שמתחילים בקלות, כמוה, שמשהו במערכת ההפעלה שלהם עובד להם בלי בעיות. ויש אנשים כמוני, שכפתור הריסטרט שלהם פשוט מקולקל. תקוע. אני יודעת בוודאות שאני חיה לאחרונה דומם ולאט מדי, בקצב שכמעט לא מזכיר חיים אנושיים אמיתיים, ממש כמו איזה צב יבשה או נחש בטרריום. כל לילה מחדש אני שוכבת במיטה ונשבעת לעצמי שמחר אני אקום ואעשה שלושה דברים חדשים שיעזרו לי לצאת מהחולות הרגשיים שבהם אני מתחפרת. אקום מוקדם ואצא להליכה ארוכה, אלך כמה קילומטרים עד שאגיע לאחד המקומות שעושים לי טוב, נגיד לפארק, לשבת מתחת לעץ עם הכלבה. זה כל כך פשוט, היא בטח גורמת לזה להישמע ככה, ובכל זאת בשבילי זה קשה כמו בריאת העולם. אני קמה בבוקר ומגלה ששוב לא קמתי מספיק מוקדם כמו שהבטחתי לעצמי בלילה. היה לי שקט וטוב מדי במיטה, לרגע לא לשמוע את כל הקולות הגוערים במוח, אז משכתי עוד שעה, ושלום למועדון החמש בבוקר גם היום. ואחרי זה, הכל פשוט נופל עליי. מספיק שמאיה קמה גרוע ומדברת אליי לא יפה, או שאני נזכרת שיש לי טור לכתוב עוד שנייה ואין לי שום נושא, או שרן פורץ למטבח ומפיל עליי את כל מטען היונים השליליים שהוא בעצמו צבר מהלילה. וככה זה נחטף ממני, הריסטרט שלי, ההתחלה החדשה שכל כך הבטחתי לעצמי.
אנשי ההרבה לא מבינים כמה זה אמיתי, חוסר היכולת הזאת להניע אפילו אצבע. זה כאילו הר של רגשות ומחשבות רעות יושב עלייך, מכביד על צינור החמצן שלך, מזרים עופרת לאיברים. רק שלדבר הזה שאני מרגישה, לכפתור הריסטרט שלי שפשוט לא עובד, יש שם. קוראים לזה באנגלית The Wall of Awful ובעברית "חומת הנורא" - שם שהגה החוקר ברנדן מאהן. חומת הנורא היא מחסום בלתי נראה, מין חומה רגשית ענקית שמונעת מאיתנו להגשים את החלומות שלנו, או אפילו לעשות כמה דברים שישמחו אותנו כדי לצאת לאט-לאט מהדיכאון. החומה מורכבת מלבנים שצרובות לנו במוח מהפעמים הקודמות שבהן ניסינו דברים. בכל פעם שנכשלנו במשימה פשוטה ולא הצלחנו לגרור את עצמנו לפסיכולוג, כי הפחיד אותנו אפילו להתקשר אליו? קיבלנו לבנה שרשום עליה “כישלון”. ואחרי כמה כישלונות כאלו מגיעה האכזבה העמוקה שלנו מעצמנו; אלו הלבנים בחומה שרשום עליהן "אכזבה". הרבה פעמים כשאיכזבתי את עצמי, בהכרח איכזבתי גם את האנשים שאני אוהבת. כמה פעמים רן ניסה לחלץ אותי מהדיכאון, קנה לי קורס שילמד אותי סוף-סוף איך לרכוב על אופניים או העיר אותי מוקדם בבוקר כדי לקחת אותי לים? וכמה פעמים ביטלתי בחודש האחרון את הדייט שקבעתי עם הבת שלי בבית קפה? כל כך קשה לי עם האכזבה שאני יודעת שהם מרגישים ממני, הרי פעם הייתי בת זוג שמחה וחייכנית לרן, ובשביל הבת שלי הייתי אמא מלאת חיים שהייתה לוקחת אותה לכל מיני הרפתקאות ונסיעות. ופתאום אני יושבת בבית, הפנים שלי אפורים בלי טיפת ניצוץ, וזה רק מוסיף לי עוד אלפי לבנים של איכזבתי בחומת הנורא שלי.
לכולם יש חומת נורא כזו. בעצם, ההתמודדות איתה היא מה שמשנה את החיים שלנו לטובה או לרעה. הדרך הנכונה, כך הסביר המומחה, זה קודם כל להבין שהיא שם, ואז להבין שאת פשוט שייכת לסוג האנשים שלוקח להם יותר זמן לעשות משימות פשוטות. לא כי הם עצלנים או דפוקים מהיסוד, פשוט כי החומה שלהם כנראה גבוהה יותר, כי יש להם ציפיות לא ריאליות מעצמם להיות טובים ומצטיינים כל הזמן, כי הם מפחדים מאוד להינטש או להידחות. זה מה שאני מנסה ללמד את עצמי בזמן האחרון, שזה בסדר שאני מתפתחת בקצב של צב, שלוקח לי מלא זמן להצליח להירשם לקורס ייעוץ זוגי או להתחיל לכתוב. זה רק נראה כאילו שאני שוכבת על הספה ומתעצלת לעשות את הטלפון ההוא, הפשוט; בעצם אני מטפסת לאט-לאט על חומת הנורא שלי, מנסה לנצח את הפחד שאתגלה שוב כלוזרית מוחלטת.
לוזרית בדיוק כמו שאני משתקפת במבט שהיא נותנת לי עכשיו. עם השיער הנוצץ והעשוי בקפידה שלה, כשאני בקושי הצלחתי לפתוח את הרסטות המוזנחות שלי הבוקר. עכשיו אני מבינה שהפגישה הזו הייתה בזבוז מבחינתי, כי במקום שהעצות שלה יגרמו לי להרגיש שאכפת לה ממני, כל מה שהן עשו זה להחזיר אותי לחומת הנורא שלי. להוסיף עוד לבנים של "את רק צריכה לעשות כמה דברים פשוטים בשביל האושר ולמה את לא עושה אותם" למחסום שלי. אולי זה הדבר היחיד שלקחתי מהפגישה איתה, חוץ מזרע שחור של צ'יה שכמובן גיליתי באיחור שתקוע לי בשן הקדמית: להבין שהדבר הכי גרוע שאפשר לומר לאנשים בדיכאון זה מה הם צריכים.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.10.24
