בתקופות של מחסור או בתנאי מזג אוויר קיצוני, ישנם מספר מינים של בעלי חיים, ביניהם אני, המסוגלים להוריד את מנגנוני החיים שלהם למינימום. בלי כדורים, בלי משככים, בלי להתנתק, בלי להיות בדיכאון מאובחן, אני מצליחה להתנהל במצב של תרדמת חורף, או בשפה מקצועית: היברנציה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
אני חושבת שהבנתי שאני בסוג של אדישות מוזרה, מנותקת, לא מותאמת, כשהבת שלי, החיילת, חזרה מהצפון היישר לתוך צבע אדום. באותו יום לא התכוננתי באופן מספיק אימהי/קולינרי לבואה (גם בתחום הזה הורדתי הילוך), ולכן עשיתי דבר שאני מאוד לא אוהבת לעשות והזמנתי לה וולט. אני שונאת וולט לא רק בגלל הכסף או הפינוק, אלא כי זה מכאיב לי בעיניים לראות ריבוא כלים חד-פעמיים בשירות כף נודלס שוחה בשמן. כלומר, הכאיב פעם. עבר. כמעט לא כואב יותר. שנטבע בפלסטיק, שלא נטבע, שנשמיד את הכדור, שלא נשמיד אותו. זוטות.
אבל זהו, שבאותו היום זה לא היה הכדור שעמד להתחסל, אלא דווקא אנחנו. זוכרים את התקופה ההלניסטית, שבה כל יום היה היום שבו איראן אמורה הייתה להשמיד אותנו בגלל התגובה שלנו לתגובה שלהם לתגובה שלנו, שלהם, שלנו? אז שם, באחד הימים האלה. והרגע הספציפי שבו נשמעה האזעקה היה גם הרגע שבו האפליקציה אישרה שכף הנודלס שלי יצאה לדרך לדרוס זקנה. ותוך כדי שאנחנו, יחד עם השכנים, יורדים לממ"ד, אני חושבת לי בעגמומיות, "אבל למה לעזאזל אי-אפשר להישמד מחר?" טילים, איראן, אטום, מלחמת עולם שלישית, ואני, את מעט המטבוליזם שלי מקדישה לאי-הנוחות העלולה להיווצר אם השליח על האופנוע יעשה אחורה פנה ואני איאלץ להרתיח מים לפסטה.
מאז שאני בתרדמת, כל השאלות הרות הגורל המלוות אותנו מאז 7 באוקטובר, ויש שיאמרו מאז ומעולם, מטלטלות אותי ברמה של לגרש זבוב. די, התעייפתי מלחרוד, לא נחרדת יותר. האם המלחמה בצפון תסתבך לכדי מלחמת לבנון שלישית? האם מדינת ישראל תשרוד? האם נישאר דמוקרטיה? השאלה היא מתי. אם זה לא קורה ברבע השעה הקרובה, אז כדאי להשקיע את האנרגיה בשאלה הרבה יותר חשובה: האם יצא פרק חדש של סדרת המופת "סלואו הורסס"?
זה לא שהתיישבות מחודשת בגוש קטיף נשמעת לי כמו רעיון מתחום ההיגיון, או ששכחתי שנתניהו אמר לשופרו ינון מגל, כמו גם בראיון ל-CNN, שלא יקום שום גוש ושום קטיף, אבל מה זה משנה מה הגיוני או מה ביבי אמר, כשהחיים הם רצף של חוסר היגיון מתובל בשקרים?
אבל זה לא רק הפחד מפני העתיד שהידלדל לכדי אדישות מוזרה. אלה גם הצער והזעזוע, הכעס והייאוש ומנגד, גם השמחה והתקווה. הכל. כל קשת הרגשות שלי קרובה למיוט. אני כמובן זוכרת שיש לי העדפות מסוימות: סיום המלחמה, עסקה עכשיו, קמלה האריס, לרזות את כל שרשרת החגים הזו, אבל אם לא מסתייע, הכל טוב, כלומר רע. ומהקוטב השני - סינוואר חוסל? יופי, פיהוק, אפשר רק בלי תקריבי שיניים? בעצם עם, כי פורנוגרפיית המוות שנחגגה בשבוע שעבר ברשתות בכל זאת עובדת כמו אוזמפיק. אין לי אפילו כוח להסביר מה דפוק בזה, אפילו לעצמי אין לי כוח.
את תרדמת החורף שלי לא רואים. היא פנימית. כלפי חוץ אני מתנהלת, עושה מה שצריך: אני עובדת, אני יוצאת, אני רואה אנשים, אני הולכת להפגנות, אני שומעת חדשות ונכנסת לרשתות. פרשתי למאורה רק באופן מטפורי. כלומר, אני פשוט שמה לב שדברים שפעם היו מטלטלים אותי עד עמקי נשמתי, לא מצליחים לחדור פנימה. אני אדישה, מנומנמת, כבויה. האירועים חוצים את הרשתית שלי בלי להשאיר שריטה. הנה דוגמה קטנה:
לאורך השבוע של חול המועד, זו שכמעט גרמה לי להרתיח מים לפסטה נמצאת בבית. היא ברגילה. "יאללה", אמרתי למשפחה כשהצלחתי לגרד מעט אשמה על הנרפות, "צריך לעשות משהו. שמורה, חצב, עגלת קפה, וי והביתה". לגמרי במקרה, תוך כדי גלילה וחיפוש אטרקציה, נתקלתי באירוע חינמי: תנועת הליכוד מציעה לכל דכפין להיות אושפיזין בסוכה. ולא סתם סוכה, אלא סוכה חגיגית, הניצבת קוממיות מול כור מחצבתנו בעזה במסגרת ההיערכות הכיפית להתיישבות מחודשת בגוש קטיף. הפנינג שירה וריקודים בהובלת הזמרים וסרלאוף וסמוטריץ', מאי גולן וטלי גוטליב, ונגן הטרומבון בן גביר שיטבול כהרגלו תפוח בדם.
"הנה התוכנית ליום שאחרי", חשבתי ועברתי לחפש עגלות קפה באזור בית-שמש. עכשיו, זה לא שהתיישבות מחודשת בגוש קטיף נשמעת לי כמו רעיון מתחום ההיגיון, או ששכחתי שנתניהו אמר לשופרו ינון מגל, כמו גם בראיון ל-CNN, שלא יקום שום גוש ושום קטיף, אבל מה זה משנה מה הגיוני או מה ביבי אמר, כשהחיים הם רצף של חוסר היגיון מתובל בשקרים? הרי אם תופיע מחר ידיעה שבן גביר מינה את פוטין לדובר המשטרה, שהמלחמה נקראת "תקומה" או שחיסלנו בעזרת גרעיני אבטיח את כל הדררות הירוקות כי שרה לא אוהבת אותן, זה ייראה לי הגיוני באותה מידה.
הייתי רוצה לקום בכל בוקר ולהזדעזע מחדש. האדישות הזו היא סימפטום למחלה. אני מפחדת שהאדישות הזו תרדים לי גם את שריר ההזדהות עם הכאב של אחיי ואחיותיי שמי מבני משפחתם נחטף, נפצע, נעדר, הופקר, נרצח או נהרג. הייתי רוצה לגדל עיגולים שחורים כשל צנגאוקר סביב העיניים, לתלוש שערות מכל "הותר לפרסום", להסתובב באופן תנ"כי עם שק אפר על הראש. זו חובתי להרגיש את הכאב של מי שאין לו את הפריבילגיה לא להרגיש. אבל למרבה הזוועה, גם שם אני מרגישה שאני פחות מרגישה.
קראתי שהיציאה מתרדמת חורף עשויה להיות מהירה מאוד. עניין של שעות. הטמפרטורות עולות, הקרח נמס, מבעד לעננים בוקעת קרן אור, תקווה חדשה נובטת במקום לא צפוי, רחש, בחש, והופ, זה קורה: השרירים מתחילים לרעוד, המוח מפריש הורמונים מעוררים וקצב הלב והנשימה עולים בהדרגה. יום אחד החיים יחזרו. כי התקווה, רק היא לבדה, עדיין ערה.
