זה היה עוד יום רע במרכז הרפואי רבין בפתח-תקווה. פרק נוסף שבו הגיעו עוד פצועים מהישורת הראשונה של 7 באוקטובר. האמבולנסים זעקו בחוץ, הצוותים תיקתקו את הטיפול. ג'ימבו ג'יי, עומר הברון, פנה לחזור לביתו אחרי שהגיע לבקר חייל פצוע. הוא לא ידע שעוד כמה דקות ישוב להופעה שלא ישכח כל חייו, הפעם ממש במחלקת טיפול נמרץ.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"בדרך החוצה מבית החולים אחת האחיות אמרה לי, איך ידעת לבוא?" הוא מספר. "הסברתי שבאתי למחלקה לפי בקשה של מישהי מהצוות כדי לנגן לאחד הפצועים, ובעצם הרגע סיימנו. והיא אמרה לי, 'וואו, תשמע. יש פצוע שהגיע הרגע, הוא בטיפול נמרץ. זה יום ההולדת שלו והוא רוצה עכשיו שג'ימבו ג'יי יבוא אליו'. כלומר, במקרה משפחה נוספת התכוונה להזמין אותי. אמרתי שברור, אבל אז היא אמרה לי, 'תראה, לא נכנסים לנגן בטיפול נמרץ, זה קורה בשיקום, אבל מטורף שאתה פה. הייתי בטוחה שמישהו עשה קסם. הוא רק ביקש - ובאת. נכניס אותך'".
וואו.
"לא באמת הבנתי עד הסוף מה זה לנגן בטיפול נמרץ. הרי זו המחלקה של הטריים, אלה שמגיעים מיד, המדממים. לחייל הזה קוראים עמית בר. אמא שלו הייתה לידו, הוא חבוש מאוד, אני לא יכול לזהות אותו, ומכל השירים הוא מבקש לנגן את 'בומים'. ברור לי שזה פצוע שיעבור קטיעת רגל, אני רואה את מצבו. ב'בומים' יש בית שמסתכל למלחמה בעיניים, ויש שורה שאומרת: 'עוד אלוף במשחקים הפראלימפיים'. זה ספק אלוף צה"לי, ספק אלוף של ספורט. ועדיין זה השיר שהחייל מבקש".
רגע לא נורמלי.
"בדרך כלל יש בסיטואציות האלה משהו שמאוד מנחם, של ביחד, רגע מרומם רוח. אבל זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שהרגשתי קושי אמיתי לשיר. כמובן ששרתי. אמא שלו ישבה ליד, היא לא יודעת מי זה הג'ימבו ג'יי הזה ומה זה הבומים האלה. היא לא אחראית על הפלייליסט של הילד ואני צריך לשיר לידה טקסט שעוסק במלחמה. זו סיטואציה שנשארה איתי חזק. אני ממש זוכר איך השירה שלי התקשתה לצאת. הסתכלתי על הפצוע, שרתי לו איכשהו. אני עד היום חושב על אמא שלו. אני לא יודע להגיד לך איך היא הרגישה. כן חשתי שהיא שמחה שהגענו".
מצד שני, ביקור אחר בבית החולים חילץ את ג'ימבו ג'יי מבועה של התנתקות אישית, אחרי שנאלץ לברוח יחד עם משפחתו מקיבוץ אור הנר בדרום ב-7 באוקטובר. "השעות הראשונות של המלחמה מעורפלות לי, אפילו השבועיים הראשונים. היה משהו שהתחיל לאפס אותי: יום אחד אמא שלי כתבה לי שחברה סיפרה לה שיש לוחם מלוט"ר שנורה ב-7 באוקטובר, נפצע קשה והוציאו אותו משחרור לכמה שעות הביתה, לחגוג יום הולדת. שאלו אם אני יכול לבוא לבקר אותו".
ואתה חושב שזה נורמלי או מה פתאום, איך אני יכול לשיר בתקופה כזו?
"מאוד רציתי ללכת אבל וידאתי עם שני אשתי, כי להשאיר את המשפחה בימים האלה לבד היה עניין רגשי ופסיכולוגי. שני אמרה לי, 'ברור, אתה חייב ללכת'. אותי זה מאוד שימח, כי זה בעצם החמצן שלי. באנו אליו, אוריה הגיטריסט ואני, וזו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את האופטימיות שדיברו עליה אז, החוסן של העורף הישראלי, של ארבעה אחים שכולם בשירות תוך כדי המלחמה, בתפקידים שאסור לפרט. וכולם עם חיוך. שנה אחרי, אותו פצוע הגיע להופעה שלנו בבארבי בתל-אביב. במשך חודשים אני כותב לו 'תבוא כבר למופע'. הוא פשוט נשאר איתי מאוד חזק כי הוא גם הוציא אותי מאיזה בור".
תסביר.
"הייתי בטוח אז שאני אגיע אליו ואמרר בבכי. לא הבנתי שאני בא לשמח ושהאנשים האלה מבקשים לשמוח, מתעקשים אפילו. לפני שהגיע למופע הוא אמר לי, 'אתה יודע, אני עדיין בשיקום, וגם שנה אחרי זה לא פשוט לעמוד בהופעה שלך שעה וחצי. ואחרי הוא אמר לי שזו סגירת מעגל מבחינתו, כי הנה הוא הצליח להגיע להופעה. אז הלוחם הזה נתן לי השראה ואני כותב לו די הרבה, אפילו לא נעים לי לומר שאני מציק לו קצת. הוא השאיר עליי חותם של הרבה תקווה".
אותה תקווה בדיוק הניעה את ההחלטה של שני וג'ימבו לחזור לקיבוץ אור הנר בדרום עם שתי הבנות הקטנות, למרות התופת שממנו יצאו רק לא מזמן. "אנחנו כבר חמישה חודשים באור הנר וזה עוד מעט יהיה כאורך תקופת הפינוי שלנו משם, שבעה חודשים. לא היו לנו לבטים אם לחזור, כי היה ברור שהסיפור של המלחמה רק בתחילתו. היה לי גם ברור שבמובנים רבים כרגע דין עוטף עזה כדין שאר הארץ. היום אנחנו די רואים את זה".
"תחושת הביטחון באזור ובמדינה בכלל היא משהו יותר עמוק מחיסול של בכיר כזה או אחר, והשיקום שלה יותר ארוך טווח לצערנו. לצד תחושת הסיפוק מהצדק שנעשה בחיסול סינוואר, חייבים לשאול מה יניב ההישג הזה. הוא ימונף להחזרת חטופים?"
כלומר, זה לא משנה איפה אתה כרגע מבחינת הסיכון. אפשר למות גם פה בתל-אביב, עכשיו.
"בדיוק, הסיכון הוא רב בהמון מקומות, ושונה. הרגשתי שאם אחשוב במונחים של 'אני לא אחזור הביתה בגלל מה שקרה', תהיה לי תחושה שמישהו הבריח אותי. זו תחושה שהייתי נושא איתי עד הקבר במעין אשמה של הפסד. או של לא להתמודד עם משהו".
אבל איך מסבירים לבנות שמחזירים אותן למקום הטראומטי הזה?
"אז לשמחתי הילדות שלי קטנות. ב-7 באוקטובר היינו בממ"ד עם ילדה בת שנתיים, עלמה, ותינוקת בת שלושה שבועות, דני. אני חושב שביחס למה שהן עברו, זה הצליח לא להירשם להן בנפש כדבר איום ונורא כמו שזה ברור לנו, המבוגרים. התינוקת לא תזכור מה היה, הגדולה הצליחה לקבל את הרושם שעברנו לתקופה להרצליה, לגור אצל הדודים, כלומר אחותי, ואחרי זה תקופה בתל-אביב שהייתה לה מאוד מעניינת".
מה בכל זאת סיפרתם לה כשנאלצתם לנדוד למרכז?
"שזו בחירה שלנו לעזוב. היא לא הייתה בגיל שבו שואלים למה. אבל לפני שחזרנו הביתה, בעצת פסיכולוגים - הרבה אנשים טובים התגייסו ללוות את הדרך, ואחת מהם הציעה לנו להוציא ספר שמספר את 'הסיפור של עלמה', ככה הוא נקרא, ושם דיברנו במונחים מאוד מותאמים לילדים על זה שהיה מסוכן להיות בקיבוץ. הסבירו לנו שכן חשוב לומר את האמת, פשוט בצורה מעודנת. היא שמחה לחזור הביתה וזה לא היה מובן מאליו שאחרי שבעה חודשים היא תזכור את הבית".
ומה שלומכם אחרי חמישה חודשים בגבול עזה?
"האירוע עדיין מתנהל והאדוות של הכאב והאובדן מסביב. יש 101 חטופים, יש הרבה חיילים בעזה, ואנחנו עוד לא מבינים איך המלחמה תירשם בנפש של כולנו. אם אתה שואל אותי מה שלומי היום, אענה שאני בבית. שלומי טוב יותר בהשוואה למצב שבו לא הייתי בבית. בתור מי שלא גדל בקיבוץ אני לומד להכיר את הכוח של קהילה".
אם צריך הוכחה מהיקום כדי להוכיח את הדברים, אנחנו נפגשים לא מעט אחרי הפיגוע ביבנה, בשבוע שעבר. "כמות הטלפונים שקיבלתי אחרי הפיגוע הזה לא רחוקה מכמות השיחות שקיבלתי ב-7 באוקטובר", הוא מהרהר. "אנשים יודעים שאני נוסע בכביש הזה, פתאום קיבלתי טלפונים, הרבה הודעות: אתה בסדר? אתה חי? אנשים נלחצו. זה בדיוק העניין. אתה לא באמת יכול לדעת איפה זה יתפוס אותך".
אני מבין את הגישה החיובית, אבל במשפחה לא שאלו אותך למה לחזור עכשיו? מה בוער? אתה גם ככה אמן, תישאר בתל-אביב קצת.
"יש לי קרובת משפחה שאומרת לי עם חיוך, אבל בדאגה אמיתית, אם אני מבין שהיא תהיה הפנים שלי בחדשות כשיחטפו אותי. היא בעצם מתכוונת לומר: למה אתה עושה לי את זה כשאתה גר שם. אני מבין שהאזור הזה ליד עזה הוא טריגרי להמון אנשים בגלל כל מה שראינו ב-7 באוקטובר, אבל אני באמת מאמין שבמלחמה הזו הסכנה כרגע היא חובקת ארץ. אני לא רוצה להלחיץ את אותה קרובה ולומר לה: צר לי לאכזב אותך, אבל אני מקווה שאני לא אתראיין לגבייך, לא משנה איפה את גרה".
טוב שיכנעת אותי. צעד מובן מאליו לחזור לדרום אחרי 7 באוקטובר.
מחייך. "אז כן יש קולות שאומרים 'משוגעים איך חזרתם', אבל יש גם הרבה חמלה ויש גם הבנה למה זה בית, שזה לא רק ארבעה קירות, שזה מקום שהוא הלב שלך, ולעזוב אותו זה לוותר על משהו מעצמך. זה די מדהים שמצאתי בית בעוטף, ואני בכלל מרחובות, לא הכרתי את האזור הזה. אז לא יכול לזלזל בזה שאני מרגיש בבית".
יש הקלה בתחושות בעקבות חיסול סינוואר? אולי תחילתו של ניצחון?
"יש תחושה שנעשה צדק, ואי-אפשר שלא להיות מרוצה מזה, אבל תחושת הביטחון באזור ובמדינה בכלל היא משהו יותר עמוק מחיסול של בכיר כזה או אחר, והשיקום שלה יותר ארוך טווח לצערנו. לצד תחושת הסיפוק מהצדק שנעשה, חייבים לשאול מה יניב ההישג הזה. הוא ימונף להחזרת חטופים? יקום רעיון חדש או שהרעיון שבשמו פעל יחיא סינוואר ילבש צורה אחרת בתוך כמה שנים?"
הסיפור של ג'ימבו ג'יי התחיל הרבה לפני "סתלבט בקיבוץ" עם פול טראנק למרות שזה וו אוטומטי להיתלות עליו אחרי 7 באוקטובר, כשהמנון הצ'יל ושיר השנה של 2022 הפך לשיר מכאיב במיוחד ב-2024. הוא נולד בשנת 1985 ברחובות בשם עומר הברון, וג'ימבו ג'יי היה הכינוי שלו בתוכנת המסרים איי-סי-קיו כשהיה בן 14. בבית הספר הפתוח ברחובות הכיר את המפיק איציק פצצתי, השניים החלו לכתוב שירים ובתיכון חברו לבמאי עמית אולמן ויצרו את ההצגה "העיר הזאת", שהפכה בעקבות ההצלחה לסרט שזכה בארבעה פרסי אופיר. קרייירת המשחק שלו נמשכת גם היום והוא משתתף בסדרה "הסדרתיים" של 'כאן חינוכית' שתעלה בחודשים הקרובים.
בשנת 2016 הקים את ההרכב ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא ושנה מאוחר יותר הוציא את אלבום הבכורה "בואו לפני", שזכה למנוף מפתיע מאוד מ"ארץ נהדרת" אחרי מערכון עם השיר "עשיתי", שהתמקם כלהיט גדול. משם אלמוני לחלוטין הפך ג'ימבו ג'יי במהירות לאחד מהיוצרים העולים בפלייליסט הישראלי, הוציא שלושה אלבומים נוספים, אחד מהם בדצמבר האחרון, ובשלב התחלתי מאוד בקריירה כבר אסף את תואר שיר השנה עם "סתלבט בקיבוץ", שהעביר אותו לפאזה של כוכב, וגם את פרס כותב השירים של השנה במצעד האחרון בגלגלצ. אבל הברון, הרבה מעבר למסלול נסיקה של מדליות מוזיקליות, הוא בעיקר קול חדש וייחודי בשנים האחרונות של דור שמתמודד עם הרצון התמידי לחתור לשלום מול הטראומות שהמציאות מעבירה אותו ביומיום. במקרה של הברון הוא גם קול טרי מהשטח, מהדרום, מה שמחדד את המשמעות הגוברת שלו במפת המוזיקה הישראלית.
את האלבום האחרון, "אה וואו", הוציא בדצמבר 2023. השירים נכתבו לפני המלחמה, אבל ג'ימבו החליט לא לשנות, לא להוסיף, לא לכתוב מחדש ולא לעבד את הדברים שראה או שמע. "היה בי איזשהו רצון מאוד גדול לא לתת לאסון שעברנו לשבש לנו את החלומות ואת מי שהיינו. ברור שכולנו השתנינו וקשה להגיד שהמציאות בשנים הקרובות תהיה אותו דבר. בדצמבר 2023 היה לי בראש שמגיע לעומר התמים מלפני חודשיים - כלומר בחור שהיה תמים יחסית למה שקרה, כן? - להוציא את האלבום הזה כמו שהוא התכוון ולא להתחיל לתת לטרוריסטים להיות מנהלי חברות תקליטים. זו הייתה הצהרה שלי עם עצמי. הרי אני אכתוב על המלחמה, לא תהיה לי ברירה. זה עוד יגיע".
נזכיר שאת "בומים" הנבואי עוד הוצאת לפני המלחמה, באוגוסט 2023.
"השיר וכל האלבום הזה, שיש בו את עוטף עזה, בא אצלי ממקום של עכשיו אני אבא, איך אני רואה את העולם. יש לי ילדה בת שנה, מה זה עשה לי. בחרתי לגדל אותה בעוטף ובקליפ של השיר אני משחק עם ילדה קטנה ואנחנו נמלטים כמו שנמלטתי עם הבת שלי פעמיים, עוד לפני 2023. ב-7 באוקטובר היא פונתה בפעם השלישית. הלכתי להורים בשכונה באור הנר ואמרתי להם, 'תגידו, יש לכם ילדים שמבינים הכל. מה אתם אומרים להם על המצב?' חלק אמרו שהם אומרים את האמת, חלק אמרו שמספרים אמת מעודנת וחלק ממש בוחרים לעשות לילד 'החיים יפים' של בניני. הם מספרים לילדים שיוצאים לחופשה, הקיבוץ מתפנה למלון, ועד גיל כלשהו זה עובד. וזה ממש הגניב אותי".
גישת הפנטזיה.
"דרך התמודדות שהיא כל כך מקאברית ובאה ממקום טוב וחמודה, אבל גם טרגית. מה, אנחנו צריכים לעשות לילדים סרט שואה? זו ההשראה שלנו? לאיפה הבאתי את הילדה? הקליפ של השיר נועץ את הרעיון הזה עד הסוף. לברוח כבר אין לאן, אז אם כבר, ניהנה. לפעמים יש אוברדוז של המציאות וכלום לא מפחיד".
"צפיתי ב'היום שלא נגמר', הגעתי לקטע שבו יש ילדות שצועקות שנייה אחרי שרצחו את ההורים שלהן ואז שואלות את השוטר 'אתם של ישראל?' זה פגש אותי בפעם הראשונה כאבא לילדות צעירות. הרגשתי שאני לא יכול להמשיך לצפות. ראיתי זוועות גדולות יותר מבחינת אימה. אבל מבחינת איפה זה פוגש אותך בנשמה ומה שחשוב לך בתור אבא לשתי ילדות קטנות, קשה לדעת מתי תבוא לך שריטה של מה עושה לך טו מאץ'. זה היה לגמרי יותר מדי עבורי"
דוגמה?
"באותו לילה של הירי האיראני, ההורים שלי צילמו את השמיים, וזה כבר נשמע כמו פרק של החבובות. הם היו על הכביש אחרי שביקרו באור הנר, חזרו הביתה ותפסה אותם המתקפה. נשכבו על הכביש, הוציאו מצלמה ואתה שומע אותם מדברים בסוג של אקסטזה ולא מפחד, אלא נפעמים מהמופע האורקולי שהורם בשמיים. אמא שלי ביד אחת מנחמת בחור בן 22 שהיה שם בהתקף חרדה ובאוזן השנייה שומעת הרצאות של אבא שלי על הצנחנים. 'לא ראיתי דבר כזה מאז המיתלה', הוא אומר לה, ומסביב יירוטים והבזקים".
את זה לא יכולת לחזות, אבל אם היינו קוראים לעומק את "בומים" לפני המלחמה אולי היינו יכולים להבין משהו. מכל הסינגלים בחרת אז להוציא דווקא את זה.
"כל האלבום וכל השירים שנוגעים בו לעוטף פגשו את המציאות בצורה מצמררת. קשה לי להתעלם מזה. אבל להגיד שזה נבואי או שחזיתי משהו, זה לא להכיר במציאות שהייתה בעוטף 20 שנה לפני. מה שראינו עכשיו זה סיר שגולש ועולה על גדותיו - אבל אנחנו כבר היינו שם, בדיוק איפה שרותח, הרבה מאוד שנים".
זו הממשלה שלא ספרה אתכם וגם בוא נודה, אנחנו, תושבי המרכז, שלא חווינו את הירי ביומיום. כשהממשלה מנרמלת, גם האזרח מתרגל. נו, אז יורים בדרום.
"אין מה לעסוק כרגע או בכלל במי ספר את מי. זה לא שאני נשכבתי על הגדר בשביל תושבי קריית-שמונה בשנות ה-90 בתור רחובותי. כן צריך להסתכל בעיניים למה שקרה, ודין עוטף עזה הפך להיות במובנים רבים דין כל ישראל".
בחודשים הראשונים הוא הופיע ברחבי הארץ לפצועי צה"ל, בני משפחות של חטופים, משפחות מפונים, והגיע להרבה מאוד הופעות בפני חיילים. במהלך המלחמה גם התחבר לעמותת נפגעי הטראומה נט"ל כדי להעלות סיבוב הופעות חדש: "במקום בו אני גר". המופע בחסות "שקמה", בירת הקראפט הדרומית, ובשיתוף וייעוץ נט"ל. התשלום התשלום הוא בשיטת שלם כפי יכולתך וחלק מהכנסות ייתרמו לנט"ל. ההופעות הקרובות יתקיימו בבית רמונא, במצפה רמון ב-28.10, ב-5.11 בחרושת 11 בכרמיאל וב-17.11 בפאב קיבוץ בארי. את הקשר עם נט"ל הוא יצר כבר לפני כ-15 שנה. "טיילתי בחו"ל עם חבר, שבדיעבד הבנתי שהוא בפוסט-טראומה, ולי הוא נראה מבולבל. כשחזרנו לארץ התקשרתי לאחותי ואמרתי לה, 'תשמעי, הוא לא אותו דבר'. היא הציעה לי לפנות לנט"ל, די בתחילת הדרך שלהם, והם איפסו לו את החיים לגמרי. הייתי בגדוד מעורב, וקרה שעוד חברה יצאה עם הפוסט-טראומה שלה אחרי משהו כמו 15 שנה. פה יש עניין טריקי. לוחמות מרגישות שהן בחרו בזה, אז מה עכשיו הן יגידו - בחרתי להיות לוחמת, עכשיו אני מתלוננת שזה שרט אותי? אין לי זכות. זו תופעה של אשמה של לוחמות שלא מודות בפוסט-טראומה".
במהלך השירות הצבאי התמודד עם הקרבות בחזית כחייל, במלחמת לבנון השנייה. "המלחמה הזו השאירה חותם על אנשים שהכרתי ולא שמתי לב לזה בכלל. עם השנים התחלתי לדבר על הנושאים האלה בהופעות שלי. זרקתי את המספר של נט"ל, הם שמעו על זה, פנו אליי ודיברנו שיום אחד אולי נעשה משהו שקשור בתוכן. המציאות גרמה לזה להבשיל די מהר. הגעתי לנט"ל אחרי 7 באוקטובר, קצת אחרי שהוצאתי את השיר 'בומים'. אמרו לי שם שהם משתמשים בשיר במרכזי חוסן בשביל לעבד את החוויה עם משפחות. הם הראשונים שחשפו אותי לעובדה שלפיה הרבה מאוד אנשים מתקשרים אליהם אחרי צפייה בסרטונים".
ויש מספיק חומר הפעם. יותר מדי.
"פוסט-טראומה, עד העידן הזה של המצלמות, היה מקובל כדי לתאר אנשים ששבו מהקרב. אבל בשנת 2024 אתה מקבל את הקרב לתוך הטלפון ובגלל זה להצליח להרחיק את עצמך מהדברים האלה זה אומר להרחיק את עצמך מהחזית ולהיות משמעותי בעורף. אנשים מרגישים אשמה שאם הם לא צופים בתוכן שקשור ל-7 באוקטובר, זה אומר כביכול שהם לא חולקים כבוד למת או לא מכירים את מה שקרה. אבל אנשים גם עוד בתוך האירוע".
אז בוא נצדיק גם את השרים או חברי כנסת שלא ראו את סרטון החטיפה של התצפיתניות. קשה להם.
"יש הבדל בין האזרח הפשוט לבין אחריות ציבורית, לבין מישהו בעמדה בכירה של אחריות, שצריך להסתכל בעיניים של המציאות שהוא ברא. אני יודע שרצחו שישה מיליון יהודים בשואה גם בלי לנחות על פולין מדי שנה ולראות את הנעליים מקרוב. אז הצלחתי להתחמק מסרטוני היום ההוא עד לאחרונה, אבל ביום השנה הסקרנות הרגה אותי והלכתי למה שחשבתי שיהיה תוכן יחסית מווסת, 'היום שלא נגמר' בכאן".
אכן מווסת.
"אחרי הפרק הראשון לא המשכתי לצפות וגם לא הצלחתי להירדם. הגעתי לקטע שבו יש ילדות שצועקות שנייה אחרי שרצחו את ההורים שלהן ואז שואלות את השוטר 'אתם של ישראל?' זה פגש אותי בפעם הראשונה כאבא לילדות צעירות. הרגשתי שאני לא יכול להמשיך לצפות. ראיתי זוועות גדולות יותר מבחינת אימה. אבל מבחינת איפה זה פוגש אותך בנשמה ומה שחשוב לך בתור אבא לשתי ילדות קטנות, קשה לדעת מתי תבוא לך שריטה של מה עושה לך טו מאץ'. זה היה לגמרי יותר מדי עבורי".
ב-7 באוקטובר הם התעוררו באור הנר עם האזעקות הראשונות בשעה 6:29 בבוקר. "הילדה הגדולה העבירה אותי באותו לילה לסלון, לא זוכר למה, חצי התעוררתי גם ככה. ובאזעקה הראשונה נפגשנו בממ"ד אני, הבת הגדולה ואשתי עם הבת הקטנה. אנחנו מורגלים באזעקות, אבל לא ברצף כזה. היה לי ברור שיש פה משהו מוזר. שומעים נפילות בתוך הקיבוץ. נהרסו בתים, מבנים. כולם בממ"ד, כולם ניצלו. היה שם סאונד אחר שלא הכרתי. נכנסנו לממ"ד, שמנו מוזיקה, רקדנו, ואז נפלה הרשת. לא זוכר בדיוק מתי, הבוקר מעורפל לי קצת. אז בהתחלה יצאתי להכין לי חביתה ואז התחלנו לקבל הודעות מחברים. בהתחלה המון חברים מהמרכז מספרים על טנדר בשדרות".
שזה במרחק נגיעה ממך.
"בין שדרות לאור הנר מפרידים בערך שדה וגדר. כמה דקות הליכה. שדרות זה בחלון שלנו. אני מתחיל לקבל הודעה מחברים מהקיבוץ שמצלמים לנו את הדלת של הבית שלהם ואיך שהם חוסמים את הדלת עם המקרר והספה, ואני לא מבין מה הם עושים. הרי קיבלתי הודעה מרכז הביטחון להישאר בממ"ד ולסגור את התריסים בבית. אני חוזר לממ"ד עם חביתה, אמרתי, אוקיי, נראה רציני, נאכל בממ"ד. האזעקות מתמתנות".
הקליטה חזרה לטלפון ובמשפחה מתחילים להבין שזה לא סבב רגיל. "ממש זוכר רגע שבו חוזרת הקליטה לטלפן ואנחנו מקבלים הודעה שאופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, נרצח עם הילד שלו. ואני קולט שהטנדר בשדרות שחשבתי שאולי זה AI או וידיאו ישן מאוקראינה, הוא באמת בשדרות. אבל רק הודעה של החברים מכפר עזה שמישהו נפצע ושילדה מסוגרת בממ"ד ושומעת בחוץ שחוטפים אנשים, גרמה לי לחשוב שאני צריך לפקוח עין על האזור שליד הבית יותר בתשומת לב. לדמיין סיטואציה שבה מחבלים יגיעו אליי הביתה".
אימה.
"כן אבל את רוב השעות העברתי בממ"ד בחוסר אמונה שמחבלים אכן יפרצו לקיבוץ. זה נראה לי לא ריאלי. ברגע שזיהיתי סאונד של תת-מקלע, הבנתי שזה משהו שבחיים לא שמעתי פה. זה היה באזור שתיים בצהריים, ואז התחלנו לארוז. עמדה מולנו דילמה אם לצאת למרחב שורץ מחבלים וטילים או להישאר בממ"ד. גם בנקודה הזו לא הבנתי עד הסוף שיש סיכוי להירצח, אבל כנראה בבטן הרגשתי שסופנו יהיה לא טוב אם נישאר בבית. לא הבנתי לאיזה מרחב אני יוצא ובדיעבד לא בטוח שהייתי יוצא אם הייתי יודע כמה מחבלים יש בחוץ. אבל משהו בניתוק מהחדשות גרם לנו להחליט בכל זאת לצאת למרחב המשוגע באוטו עם שתי הבנות".
ההימלטות הייתה קלה?
"קרה שם משהו אירוני. לילה לפני יצאנו בפעם ראשונה עם הקטנה לחוף זיקים, לראות שקיעה. בפעם הראשונה שמנו אותה בכיסא בטיחות והיא נורא בכתה, לא אהבה את הנסיעה. הגענו לחוף בזיקים והיה כתוב שהמים מזוהמים, אפרופו רמזים מקדימים. הטבח אירע 12 שעות אחרי. אמרנו בסיום אותו ערב שלא מכניסים יותר את הילדה לבוסטר ומה בכלל יצאנו להרפתקה איתה. יום אחרי, הילדה על אמא שלה ביד ואנחנו טסים על 150 בכביש 232 להרצליה".
ננטש הכיסא באוטו.
"אין-ספור משטרות ביציאה מהקיבוץ ואני דוהר. שני אשתי אומרת לי, שים לב, הילדה לא בבוסטר. אמרתי לה שנדמה לי שלא נקבל היום דוח וממילא אני על 150 קמ"ש. בדרך ראיתי רכב אחד שבדיעבד הבנתי מה קרה לו, אבל אז חשבתי שבסך הכל הרכב עשה תאונה. הסאונד של היריות היה חדש. היום זה ברגיל, אני שומע תת-מקלע כל הזמן".
לא חשבת באותו יום ראבק, איפה צה"ל?
"לא הבנתי את גודל המחדל. בגלל שלא באו מחבלים אלינו לקיבוץ, זה נראה לי יחסית הגיוני. לאור הנר יש סיפור גבורה ומזל. כיתת הכוננות שלנו קפצה לקיבוץ ארז והדפה סביב 40 מחבלים. היה הרוג אחד מארז. הם קיבלו החלטה מדהימה אבל גם מטורפת, כי לא ידעו כמה מחבלים יש בגזרה. מבחינתי, הם הצילו לי את החיים, הם השאירו את המשפחות שלהם בממ"ד והאינסטינקט שלהם היה ללכת לעזור לקיבוץ ממול. ואחרי הכל, אם המחבלים היו פונים שמאלה ולא ימינה בצומת הקשתות, הם היו מגיעים לאור הנר".
הם שהו חודש וחצי בהרצליה ואחר כך עברו לתל-אביב, "ואז הבנתי כמה המלחמה של כולם. המון ילדים בגן בלי ההורים, כי הם במילואים, ואנחנו שני ההורים בבית. מה שעוד למדתי בהופעות לחיילים זה שיש כל הזמן את השאלה הזו, איפה היה הצבא. היה חייל שאמר לי, 'מאוד מצער לי לשמוע את זה. אני באתי, טסנו לשם, נפצעתי, כל מחבל שפגשתי - הורדתי'. אז צריך לדייק את השאלה ולא לומר איפה היה הצבא, אלא איך נוהל הצבא".
יש טריגרים בחמישה חודשים של חיים על גבול עזה?
"כולנו התרגלנו לקפוץ מרעש של אופנוע או מכל רעש שמזכיר פיצוץ או אזעקה. אבל לצערי אני קפצתי מזה כבר משנת 2012 כשהגעתי להיות סטודנט בספיר".
במלחמת לבנון לחמת. עכשיו שוב היית בחזית, מהצד שיורים עליו. תובנות?
"המלחמה השאירה בי רושם, בהחלט. הייתי בתותחנים, סוף הסדיר, מחזור לפני אחרון. מה שהשתנה לי לגבי המלחמה עכשיו. בלבנון השנייה ראיתי כדורי אש, אבל לקח לי הרבה שנים לומר בואנה, 50 מטר ימינה, לא הייתי פה. הכל נראה לי קצת סיפור של מישהו אחר".
במלחמה הוא איבד חבר ואיש צוות, גיא אילוז ז"ל, שנחטף מהנובה אחרי שנורה ומת מפצעיו בשבי אחרי שלא קיבל טיפול רפואי. את העדות היחידה על מותו של אילוז סיפקה שורדת השבי מיה רגב, שהייתה עדה לרגעיו האחרונים בבית החולים בעזה. "בשבוע הראשון הייתי כמעט מנותק. כל מה שעניין אותי זה איפה גיא אילוז שנחטף. הוא בקליינר, חבר שעבד איתנו בהפקה, איש מצוות הסאונד שלנו, מוזיקאי בפני עצמו. הוא בוואן שלנו כל הזמן. זה הצליח להוציא אותי מעורי. גיא אילוז הוא המציאות שאנחנו חיים בה. החזרת החטופים היא המטרה הכי חשובה וזה לא מהמקום האישי כחבר של גיא, שנחטף, היה חי, מת בהזנחה. אני פגשתי אותו כאיש רוח אמיתי".
זזת ימינה בעקבות המלחמה?
"לגבי המילה התפכחות, אני לא מרגיש שהייתה לי כזו. אני חושב שבתור מי שגר שם הרבה שנים והכיר הרבה סיפורים לא הייתי מספיק תמים בשביל להתפכח. מהצד השני אני עדיין מחשיב את עצמי לאיש שלום, ומלחמות לא מוציאות את האמונה בשלום מאנשים שבאמת מאמינים באפשרות. אני תמיד נותן את הדוגמה של גרמניה הנאצית, שאי-אפשר לא לתת בימינו. בשנות ה-40 שרפו אותנו בארובות, בשנות ה-60 כבר היה לנו יחסים דיפלומטיים איתם. זה לא היה פשוט אבל כשתיגמר המלחמה אנחנו צריכים לזכור לזרוע את התקווה לשלום לילדים שלנו".
הוא היה בחסימה יצירתית, עד לפנייה מגלגלצ להשתתף בפרויקט זיכרון. "לא יכולתי ליצור שום דבר חדש. לפני כמה חודשים שלחו לי שירים של חיילים שנפלו. כשקראתי את השיר של יובל זילבר ז"ל, ראיתי בו משהו כל כך אופטימי עד שאמרתי שכזה טקסט בא לי לשיר. זה לא שיר עצוב, זה לא עוד משהו מהשכול שאני גם ככה טובע בו. חשבתי שזה יעזור לי להוציא את הראש מהבוץ של עצמי. פגשתי את אביו שניגן בס ב'אפר ואבק'. התחברנו".
איך זה לבצע ממרחק של שנה את "סתלבט בקיבוץ"?
"השיר מיד נצבע בצבע אחר כבר ב-7 באוקטובר. היו ימים שעמד עצב בגרון כשחשבתי שאני לא צריך לשיר אותו בהופעות, אבל בכנות, די מהר, כמו שקרה עם האלבום שהוצאתי, החלטתי שברור שנמשיך לשיר אותו. וברור שאנשים בסוף רוצים לשמוח בו ובעת החדשה גם כנראה להתרגש בו ולדמוע בו. משיר קליל ונחמד זה הפך לשיר מרפא".
יהיה סתלבט בקיבוץ?
"ברור שיהיה. תחשוב כמה דם יש באדמה הזו וכמה מהר מרימים לך פסטיבל על אותה אדמה. ההחלמה היא חלק מהכישורים הכי מופלאים של החברה שלנו. אנחנו לפעמים כמו דמות במשחק מחשב, מהר מתרפאים מהכל. אז גם את השיר הזה אפשר לשיר עם חיוך".
סטיילינג: מאי עזרן, הלבשה: סקוטש אנד סודה לסטורי, אולסיינטס
