כשלהקה שמאוד חיבבת פעם בוחרת לשלב כוחות כדי ליצור מוזיקה חדשה לאחר שבתון שנמשך כ-20 שנה, זו סיבה למסיבה. ועדיין, מוטב לצרף להזמנה לחגיגה נורות אזהרה, מכיוון שלא מעט קאמבקים המלווים בכותרות מבטיחות מקיימים מעט מאוד בפועל.
הן הציפייה והן נורות האזהרה היו שם כשהפיקסיז חזרו לפני עשור לפעילות אולפנית. התקווה לשחזור הרצף המרהיב שלהם מהסיבוב המקורי, בין סוף האייטיז לראשית הניינטיז, שנחתם עם Trompe Le Monde הכמעט-מושלם, הייתה מוגזמת ואף לא הוגנת. ולראיה – אלבום הקאמבק מ-2014, Indie Cindy. בראשית ההאזנה לו עוד אותרו תזוזות חיוביות במפלס התקווה, אך אלו שככו עוד בטרם הסתיים הסיבוב הראשון במחיצתו. גם האלבום הבא, Head Career, התקשה לשכנע שפרנק בלאק וחבריו חזרו לעצמם.
לפני חמש שנים מצאו הפיקסיז סוף-סוף את נתיב הזהב בין לא להישמע כמו להקת קאברים לעצמם, לבין הרכב ותיק שמבין כיצד לרענן במידה הנחוצה את הסאונד שלו. האלבום Beneath the Eyrie היה בדיוק המתנה שמי שאהב את הפיקסיז בימי התיכון או בפרק הצבאי שלו, המתין לה במשך כ-30 שנה, והוא היה משמח מאוד למרות הצליל האפל שלו והעובדה שהמילה "מוות" חזרה לאורכו במספר וריאציות.
לאחר מכן הפיקסיז שוב ביאסו עם Doggerel, שאחריו פרשה הבסיסטית פז לנצ'נטין (המחליפה של קים דיל המיתולוגית). אל החדש והטוב ממנו, The Night the Zombies Came, הפיקסיז מגיעים עם בסיסטית חדשה, אמה ריצ'רדסטון, ובעיקר עם אנרגיות מרעננות שמשלבות בחוכמה את כל היופי שהם הציגו בתור הזהב שלהם.
בתזמון מתבקש עם ליל כל הקדושים הם מגישים בליל הזומבים שלהם חגיגה שמהדהדת את הסאונד של ימי Surfer Rosa ו-Doolittle. למשל, ברוק השוטף של You’re So Impatient, בגיטרת הסרף הצלולה של ג'ואי סנטיאגו בפתיחת Chicken המצוין; בדו-שיח בין הבס לתופים ב-Motoroller הסוחף וב-Mercy me הרגוע יותר; ובהרעשה המהירה שהיא Oyster Beds. באלו ובשמונת השירים הנוספים הפיקסיז מוכיחים שהם שוב בכושר מבצעי מלא.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.10.24
