אסופת הכתבים הקצרצרה הזו מעניינת למדי. הטקסט הראשון, מסה, הכתובה בחן אופייני, "הפילוסופיה של הלבוש", פורסמה בעיתון אמריקאי ב-1885 (ויילד נולד ב-1854). ויילד, שנודע באמירות מתריסות כגון: "רק אנשים רדודים אינם מייחסים חשיבות להופעה חיצונית", מבהיר בפתח המסה, באופן אירוני דומה, שההאשמה נגדו שהוא מייחס חשיבות רבה מדי לבגדים אינה נכונה. אבל אין הכוונה חלילה לכך שהוא מחפש את הפנימיות. הוא, מבהיר ויילד, מייחס לגוף חשיבות גדולה, ולכן מבקש בגדים שתואמים את הגופים שנושאים אותם.
עם זאת, צריך להבחין בין אסתטיקן לציניקן. ויילד הינו הראשון ולא השני. היחס שלו לאופנה רציני מאוד. למעשה, המסה מבקשת להפוך את האופנה לאמנות, למקור ליופי. וחלק מהיופי הינו פשטות ואי-מצועצעות בביגוד. כיוון שהתפיסה של ויילד את האופנה היא אסתטית ולא, למשל, סוציולוגית, הוא מייחס חשיבות מועטה לעקרון הבידול שמאפשרת האופנה, אותו עיקרון של "צריכה ראוותנית" שזיהה הסוציולוג האמריקאי תורסטן ובלן בדיוק באותה תקופה ובאותו מילייה. לאור זה, ויילד מדמה שתיתכן עקרונית אופנה "נצחית", כלומר בגד שיהיה יפה לעולם כי הוא עומד בעקרונות יופי תמידיים. בכך, אגב, מתאחד האסתטיציזם שלו עם עקרונות מודרניסטיים ולא פוסט-מודרניסטיים, המדגישים את ניעוּת הטעם ותלותו במערכת, עקרונות שמבשר ובלן.
יש במסה הקצרה הזו על אופנה גם מאבק לאומי חצי-סמוי, ואולי גם מאבק מגדרי סמוי. חלק מהפשטות שויילד מטיף לה היא פרוטסטנטיות אנגלית, מנוגדת להפרזה הפריזאית באופנה. ואילו מלחמתו של ויילד, שכותב בעיקר לנשים כאן, בעד תליית השמלה מהכתפיים ולא מהמותניים ("כלל ראשון ואחרון הוא שיש לתלות תמיד כל פריט לבוש מן הכתפיים ומטה ואף פעם לא מן המותניים. הטבע, יש לציין, אינו מעניק לאדם כל הזדמנות לתלות משהו על קו המותניים העדין") ונגד מראה "שעון החול", נדמית לי כמה שאין להגדירו אלא כטעם הומואי.
הטקסט הקצר השני הינו הרצאה שנשא ויילד בפני סטודנטים לאמנות בלונדון ב-1883. ניתן לראות בהרצאה מנשר מוקדם של המודרניזם, או נקודת המפגש בין תנועת "האמנות לשם אמנות", שויילד מייצג, לתנועה המודרניסטית שתפרוץ עד מהרה. ויילד מרצה לסטודנטים על כך שאמנות אינה קשורה לא ללאום ספציפי (ולכן אין כזה דבר "אמנות אנגלית") ולא לתקופה ספציפית. על כך שאהדת הרבים היא סכנה לאמן. האמן בטיבו חריג ומורד ("האמן תמיד היה, ותמיד גם יהיה חריג אנין טעם"). על כך שהיופי יכול להימצא בכל דבר, בעיר כבכפר, ולכן אין מה לבַכוֹת את היעלמות הטבע הכפרי (ובכך, בין היתר, מובחן המודרניזם מהרומנטיקה ו-ויילד מבדל עצמו ממקור השפעה מרכזי שלו, מבקר האמנות הרומנטי ג'ון רסקין). היופי לא טמון באובייקט כי אם באופן ההתבוננות בו. הגיבור שלו במסה זו הוא הצייר האמריקאי שפעל בבריטניה, ג'יימס ויסלר. הנה תקציר "האני מאמין" הטהרני-אסתטי המודרניסטי של ויילד: "כל התמונות הארכאולוגיות שגורמות לכם לומר, 'מסקרן!' כל התמונות הסנטימנטליות שגורמות לכם לומר, 'עצוב!' כל התמונות ההיסטוריות שגורמות לכם לומר, 'מעניין!' כל התמונות שלא מעניקות לכם הנאה מיידית שגורמת לכם לומר, 'יפה!' — הן תמונות רעות".
הקטע הבא באסופה הוא סיפור קצר מ-1887 בשם "הספינקס ללא סוד". זהו סיפור עם תזה, על התשוקה שלנו ליצירת תעלומות בחיינו כדי שלא יהיו משמימים מדי. הסיפור מעניין כשלעצמו, אך מעניין לקרוא את הסיפור גם לאור מה שאנחנו יודעים על ויילד, משיכתו לגברים והוצאה בכוח מהארון בהליך משפטי שבסופו ויילד אף נכלא.
חותמות את האסופה פואמות בפרוזה מ-1894, יפות ומעניינות (ולא רחוקות בסגנון ולעיתים גם בתוכן מ"כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה, שראה אור עשור קודם לכן). שנון, למשל, הקטע על הנהר שבו התעמק נרקיסוס במראהו, המסביר שהוא עצמו, הנהר, דווקא היה שקוע במראהו שלו, של הנהר, שהשתקף בעיני נרקיסוס. בכמה מהפואמות, כמו בכמה רגעים בטקסטים הקודמים, מתבטא היחס הספקני של ויילד לדת. היחס ספקני אך קיים. יש הבדל עצום בין יחס כזה לאדישות.
בחשבון אחרון, החיים, אומר הקומיקאי, גיבור הרומן "אפשרות של אי" של וולבק, פשוט לא מצחיקים. הם שוברים את ליבך. בהתאמה ניתן לומר על ויילד שבחשבון אחרון, היופי אינו מספיק, החיים אינם תופעה אסתטית בעיקרה. ויילד עצמו הבין זאת היטב ונתן לכך ביטוי ביצירה החזקה שלו, "ממעמקים", שנכתבה בתא שבו נכלא ב-1897 (היצירה ראתה אור בתרגום חדש לעברית לפני כעשור). ביצירה זו בא ויילד חשבון עם האסתטיציזם שלו עצמו. הוא מדבר בה על חשיבות הסבל ברכישת תובנה מלאה על החיים, על הקִרבה בין האמן לאיש הדת בפתיחותו ללקחי הסבל, ועל היתרון שיש לישו על פני היוונים בהבנה הזו. כיוון שגם לרעיונות יש היסטוריה, ואפילו ביוגרפיה, טוב הייתה עושה הוצאת נהר לו הייתה ממקמת ומְשַבצת, בעזרת הקדמה של מומחה לויילד, את הטקסטים המעניינים אך ספורדיים שפירסמה, על רקע הולם של התפתחות מכלול רעיונותיו של ויילד.
"הפילוסופיה של הלבוש", אוסקר ויילד, תרגום: ניצה פלד, הוצאה לאור: נהר ספרים, 98 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.11.24
