אחד הסיפורים העממיים המפורסמים ביותר בהקשר של תקווה הוא המשל על שתי הצפרדעים שנפלו לכד שמנת, ולאור הנסיבות המצערות פעלו כל אחת על פי אופייה: אחת ויתרה וטבעה, ואילו השנייה השתוללה, בטשה, בעטה, ומבלי להבין דבר בתהליך הגיבּוּן חבצה בטעות את השמנת לגבינה, את ה"עקוב למישור" - וניצלה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
אף פעם לא אהבתי את הסיפור הזה, משום שברור לי שאני הצפרדע שתטבע. אל"ף, כי השריר הארבע ראשי שלי חלש – נוט טו סלף, חזרי לפילאטיס, דניאלה – ובי"ת, אני לא טובה בלהחזיק תקווה עלומה שאת הגיונה אינני מבינה. זה מאוד ברסלבי מצד הצפרדע שניצלה להאמין ש"אין ייאוש בעולם כלל", למרות שיש. הרי אם היו השתיים נופלות לכד של תה קמומיל, שתיהן היו טובעות. וכמובן שאפשר לחשוב גם על תסריט שבו יש יתרון למיואשת:
חשבו על מסוק של יחידת חילוץ שנשלחת לחלץ את הצפרדעים הטובעות. דמיינו שמעליהן נזרק חבל הצלה. קפיצה אחת גדולה, מאמץ עילאי, והן יכולות לאחוז בו ולטפס אל בטן המסוק. למי יש סיכוי טוב יותר להינצל עכשיו – לזו שכילתה את כל כוחותיה במאבק עיוור, או לי? נכון מאוד.
אני עוברת למשל אחר, מפורסם לא פחות. שוב צפרדעים, רק שהפעם המשל מעוניין ללמד אותנו משהו על טיבה של ערנות, וליתר דיוק, ערנות לשינויים הדרגתיים. נגיד, סתם דוגמה, ערנות לאובדן הדרגתי של חירויות אזרחיות וגלישה לעבר שלטון מלוכני. במשל הזה, צפרדע נזרקת פעמיים לסיר. למרות שמבחינה מדעית הניסוי הזה מעולם לא בוצע, המשל טוען שאם תיזרק הצפרדע למים רותחים, היא תקפוץ בבהלה החוצה; ואם תיזרק למים פושרים, היא תתאים את עצמה לחום העולה, עד שבסופו של דבר תתבשל למוות והצרפתים יוכלו למצוץ את רגליה היפות במסעדת מישלן.
גם למשל הזה אני רוצה לשים סייגים. אני חושבת שצפרדע מיואשת, רואת שחורות, דווקא כן תחוש בשינויי הטמפרטורה ההדרגתיים, ואעיד על עצמי: אל הרכב הממשלה הנוכחי הגעתי כבר מבועתת. שנים אני צופה בחרדה בתהליכי העומק האיטיים של הלאומיות, המשיחיות, המגזריות והגזענות בחברה הישראלית. לא הייתי צריכה להגיע עד לנקודת הרתיחה של 7 באוקטובר כדי לצאת להפגנות, לאכול פחמימות ולתלוש שערות.
פילוסופים רבים נתנו בתקווה סימנים, התווכחו על אופייה ועל היחסים הרצויים בינינו לבינה. אם מותר לי לבחור, אז אני בקבוצת המדוכדכים של ניטשה. "תקווה היא הגרועה שברעות", הוא טען, "והיא רק מאריכה את עינויי האדם". ניטשה – ואני מחרה מחזיקה אחריו – ראה בתקווה אשליה העשויה לעכב את האדם מלחלץ עצמו ממציאות חייו ולהוביל אנשים להציב מטרות לא מציאותיות, כגון "עד הניצחון המוחלט". טוב, את זה הוא לא אמר, את זה אני אומרת, אבל אני חושבת שלכך הוא התכוון כשטען שהתקווה היא "שחרור כוזב מהייאוש".
אורי צבי גרינברג כינה את התקווה "פְּרִי הַהִזְדַּכְּכוּת מִכָּל הַתַּעְתּוּעִים" ויהודה עמיחי "שדה מוקשים". אבל תכלס, התקווה עלולה להיות גרועה משדה מוקשים – שדה מוקשים זה אם כולם מעוניינים לחצות את אותו שדה – אבל מה עושים אם התקווה היא מאבק עקוב מדם בין שדות, טריטוריות, מגזרים, עמים, לאומים, תפיסות עולם? הרי גם "פרום דה ריבר טו דה סי" הוא מבחינת מהמהמי הסיסמה תקווה, גם "חזרה לגוש קטיף", גם "מדינת הלכה".
לכן, בהיעדרם של עוגנים ריאליים, תרחישים מציאותיים, עובדות, נתונים, סיכוי סטטיסטי מתקבל על הדעת שדווקא התקווה שלי תנצח, אני משתדלת לא לקחת אותה אישית מדי. באופן מעשי, זה אומר שמעולם לא מילאתי לוטו, ובאופן רגשי זה אומר שאין לי נטייה לחשוב שדברים טובים או רעים יקרו דווקא לי או לקבוצה שלי, הגם שהדברים משפיעים עליי באופן פרטי וקבוצתי. בואו נגיד שאם "אלך בגיא צלמוות" אירא רע, ועוד איך.
לתקוות הגדולות, הדורשות להתממש במלואן, יש נטייה לטייח את המציאות. ערוץ 14, המלטף את צופיו באשליית “הניצחון המוחלט", מבקש לנתק אותנו בכוח מהחלקים המבוהלים והאבֶלים שלנו. האם יש, האם הייתה אי פעם, מלחמה שהיא ניצחון מוחלט?
"איי הב אה דרים", כמובן. למה רק אחד? מלא. אבל אני משתדלת לבחון באופן מעשי ורציונלי כל תקווה ותקווה שיש לי ולהעריך את סיכויי ההתגשמות שלה בחשש. זה הטעם האמנותי שלי: להעדיף פיכחון על פני אשליית ביטחון, ופחד על פני שאננות. אני מעדיפה את התקווה שלי - גם אם היא זורחת בתוכי בהירה ככוכב ורצויה כמצפן - ערה לאפשרות כישלונה. למה? כדי שאוכל להתכונן לכל מניפת האפשרויות ולהכין תוכנית מגירה נוספת. אני שואפת לתקווה פחות ילדותית, פחות נרקיסיסטית, פחות חד-ממדית. תקווה נרעדת וערנית כאף של ארנבת. תקווה שהיא, ובכן, רק תקווה. לא הבטחה. לא ערובה. לא ביטחון.
לתקוות הגדולות, המלאות בעצמן, הדורשות להתממש במלואן, יש נטייה לטייח את המציאות ולהתעלם מהמוקשים הפזורים לאורכה. ערוץ 14, המלטף את צופיו באשליה אומניפוטנטית של "ניצחון מוחלט", הוא לא רק תועמלן מסוכן, שקרי ולא מוסרי, אלא מבקש גם לנתק אותנו בכוח מהחלקים הרכים, המבוהלים, המיואשים, המבקשים להתאבל על ההפסדים שכבר חווינו. האם יש, האם הייתה אי פעם, מלחמה שהיא ניצחון מוחלט?
ייאוש הוא לא ההפך מתקווה, הוא חלק ממנה. בכל תקווה רצוי שתהיה מידה של ייאוש, ובכל ייאוש תקווה. הייאוש אמור לשמור על המגלומניה של התקווה והתקווה אמורה להפוך את הייאוש לאקטיביזם, ולתת לנו סיבה לקום בבוקר, למרות, אף על פי, ואפילו דווקא. כן, דווקא. לא כדי להבטיח שיהיה טוב, אלא כי לחתור לטוב זו סיבה מספיק טובה לחיות. סיבה המעניקה לחיים שלנו טעם, תחושת ערך ומשמעות.
