1. לילה. צומת גבעות בגוש עציון. לוחם מאובק פנים בטרמפיאדה. אני עוצר. הוא מציץ פנימה, מזהה אותי ועולה. הוא גר ביישוב לידי. אקח אותך הביתה, אני אומר לו, והוא כל כך עייף שאין לו כוח לסרב. שיחה של כמה שניות. היה בלבנון, חזר לכמה ימים. העיניים שלו קצת עצובות. אני מרגיש שהוא מותש. רואה עליו את תלאות הקרב. יש לנו נסיעה של 11 דקות והוא נרדם אחרי דקותיים. בחור בן 28 בערך. הספיק לומר לי שהוא נשוי טרי.
אז הנה מילואימניק, ישן ברכב שלי. אני מביט בו וליבי יוצא אליו. הוא מיחידה מובחרת. אני משער שבשנה האחרונה היה רוב הזמן במילואים. מכיר את היחידה שלו, הם נלחמו חודשים בעזה וכעת בלבנון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
אנחנו נכנסים ליישוב שלו, אני שואל בלחש כדי שלא יתעורר בבהלה איפה הבית, הוא מתיישר ואומר שזה בסדר, הוא יירד פה, אבל אני מתעקש. הוא עייף מכדי להתווכח ומתחיל להכווין אותי בין כמה כיכרות.
אנחנו מגיעים לבית גדול. אני גר פה, הוא מסמן, שוכר את היחידה למטה. הוא יוצא מהרכב, יש לו נשק עם כוונות מיוחדות, יש גם תיק ענק בבגאז'. כשהוא סוגר את הדלת אשתו כנראה שומעת את הטריקה ויוצאת מהדלת. היא מזהה שזה הוא. רצה לעברו. אני רואה אותם דרך המראה האחורית מתחבקים. אני נוסע הביתה ודמעות זולגות מעיניי.
למה אני בוכה, תהיתי, מדוע עיניי זולגות? אני דומע מהתרגשות על המפגש שלהם. אני דומע, כי אני יודע שיש כאלה שלא שבו מן הקרב. דפקו על דלת ביתם עם בשורה מרה. אני בוכה כי אני יודע שהבחור הזה וחבריו מחרפים נפשם בשבילי. בשבילנו. אני בוכה כי השנה הזו כבדה עליי, על כולנו, וכי לפעמים זה פשוט יותר מדי. אני בוכה כי אני לא בטוח שיש דרך שבה נוכל אי פעם להשיב באמת לגיבורים האלה עבור ההקרבה שלהם.
2. בשבוע שעבר חייל מתוק שלח לי הודעה בשעת לילה. הוא נלחם בלבנון, יש לו הפוגה של 48 שעות בלבד, והוא רוצה להספיק להגיע למשפחה שיושבת שבעה על חבר מהגדוד, שנפל. קשרתי איתו שיחה. ילד בן 19. שריונר. זה לא החבר הראשון שהוא מאבד. אני מברר למה הטנק יצא מכשירות. מתברר שפגע בו טיל נ"ט. אנשי הצוות לא נפגעו ("הנהג קצת לא שומע, אבל הוא כבר הרבה זמן עם צלצולים באוזניים, די התרגל"), אבל צריך לטפל באיזה חלק בטנק, ובזמן הזה אישרו לו לצאת. תגיד, אני שואל, אבל זו בטח חוויה לא פשוטה, גם חבר נהרג, גם פגיעה ישירה בטנק שלכם. איך אתה עם זה? תקשיב, הוא עונה לי, אני לא יודע מה אתה עשית כשהיית שריונר, אבל אני כבר שנה נלחם. שנה אני במלחמה. ממש מלחמה. זו כבר השגרה של החיים שלי. לירות. להרוג. לתמרן. לרדוף אחרי אויב, וגם להיפגע. אתה יודע כמה פעמים הטנק שלנו נפגע? אתה יודע כמה חברים נפצעו לידי? אנחנו שנה במלחמה. אולי זה רע, ואולי זה טוב, אבל תשמע – הפכנו למכונות. מכונות מלחמה. פגע נ"ט? נתקן את הטנק ונחזור להילחם. בלי פחד. מי שפוחד אלה ההורים. המשפחות. אנחנו עושים את העבודה שלנו. זה התור שלנו.
ואני תוהה מה אפשר להגיד לבחור שמדבר ככה, בפשטות כזו, על שנה בחייו שבה הוא בשדה הקרב? איך אפשר להבין את גודל הדור הזה, שמשלם מחיר כה כבד, בזמן שבכנסת יש מי שמסביר שכולם צריכים לקחת מהקערה?
אגב, בסוף מתנדב בשם שגיא הסיע אותו לניחום האבלים. יש לנו הרבה צדיקים בעם הזה.
"אנחנו שנה במלחמה", אומר לי השריונר. "זו כבר השגרה של החיים שלי. לירות. להרוג. לתמרן. אולי זה רע ואולי זה טוב, אבל תשמע - הפכנו למכונות. מכונות מלחמה". אגב, הוא ילד בן 19
3. השבוע פגשתי גם חבר שעשה 300 ימי מילואים ועוד היד נטויה. יש לנו צבא יהודי, הוא אומר לי, ומספר על אירוע מדהים, מהדברים שקורים בשטח, לא מתפרסמים ולא מתוקשרים. עשרה חיילים מוציאים גופה ממנהרה. גופה של חטוף. אחד המחבלים שנעצרו נתן הכוונה מדויקת לאיתור, אגב - מיקום שאי-אפשר היה להגיע אליו לעולם. שני מטרים מתחת לאדמה במנהרה ארוכה, מאחורי דלת ברזל. הם מוציאים את הגופה, ולצערי יותר נכון לומר, את מה שנותר ממנה. אני בכוונה לא חוסך את הפרט הזה. שנדע ונכיר את המצב לאשורו. בלי להסיט מבט.
הם מניחים אותה על אלונקה. עומדים דום מול האלונקה. אחד החיילים עוטף אותה בדגל. הם אומרים קדיש. מבקשים סליחה. שרים "התקווה". רגע קטן אי שם, שבו לוחמים מחזירים את אחיהם לקבר ישראל, בלי תיעוד, בלי הדר, בכאב עצור ובלב כבד. נותנים לו כבוד אחרון וממשיכים לעבוד.
4. הנה עוד רגע קטן של גבורה מהסוג שמתרחש כל הזמן, כל רגע, הרחק מעינינו. חבר שלי סיפר לי אותו בשבת: הם היו כוח קטן שהיה צריך לפשוט על בית בלבנון. חבר'ה מבוגרים. בעלי משפחות. צברו יחד מאות ימי מילואים השנה. היה איתם טנק שהיה אמור לחפות. אבל הטנק היה תקול והוא הושבת. הם לא יכלו לחכות והחלו להתקרב לבתים. לפתע הטנק הגיע. הוא שמע בקשר שהתחילה תנועה, והמט"ק אמר להם: אני לא אשאיר אתכם לבד. אי-אפשר להוציא פגז? נירה במק”כ, או נדרוס את מי שצריך.
סתם רגע קטן של ערבות הדדית. של צוות טנק שלא יכול לראות את החי"רניקים צועדים לבד ומנסה לעבוד עם מה שיש.
5. אני לא אפסיק לומר זאת, לא אפסיק להזכיר: הרחק מהשיח הציבורי הנגוע, הרחק מההקצנה ברשתות החברתיות ומהפוליטיקה הדוחה, יש חבורה גדולה של ישראלים שעובדים ביחד כדי להגן על המולדת, כדי לשמור על הבית. יש ביניהם רעות, ערבות הדדית ואהבה גדולה. וכשהם יסיימו את משימתם - הם יבואו להציל גם אותנו מעצמנו. יבואו לשנות את ישראל.
מה שהיה הוא לא מה שיהיה. שבת שלום.
