בליל מתקפת הטילים האיראנית לפני כחודש נופצו הזגוגיות במשרדו ובביתו של הבמאי אבי נשר. "כל החלונות הוחלפו בדיקטים. נפל טיל לים וטראח, מההדף התפוצצו הרבה חלונות, מס רכוש עברו לגור פה בבניין לשבוע", הוא אומר בחיוך.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
למזלו הרב באותו ערב דרמטי, נשר היה בכלל בטורינו באיטליה. באמצע מרתון כתיבה של מיני סדרה בינלאומית שעליה הוא עובד בשנים האחרונות. סדרה על תולדות הטרור, מגרמניה הנאצית ועד שנות ה-80. ידידו, המפיק האיטלקי דומיניקו פרוקצ'י, שעבד בין היתר עם אגדות כסורנטינו ונני מורטי, הביא את נשר לשם. באותו יום הוא לא הבין למה הבמאי הישראלי מתעקש למצוא טיסה חזרה לתל-אביב המופצצת. "הוא איש נהדר, באמת, והוא הפציר בי לא לחזור ארצה. הוא אמר, 'בוא, בוא נתקדם עם התסריט. אני אממן את המשך הכתיבה, אשכור לך דירה פה בטורינו. תישאר', ואני אומר לו, 'לא, אני לא יכול'. ואז הוא פונה לאיריס, אשתי, ואומר, 'איריס, דברי איתו'. אבל שלושתנו מבינים שאין, אין אפשרות כזאת בכלל. חזרנו ארצה. לאיטלקי, כל ההתנהלות הזאת לא הגיונית בכלל".
נשר של פוסט 7 באוקטובר נמצא במוד ציוני במיוחד אם כי הוא מעדיף לדבר במושגי ישראליות. להתחבר למה שהוא כל כך אוהב ומבטא בסרטיו: החבר'ה, הערבות ההדדית, ההיקסמות מצעירים, ההומור והצחוקים (והסקס לעיתים), פלוס העיסוק המתמשך בשלוש התמות שנמצאות בחלק גדול מסרטיו בשני העשורים האחרונים: שואה, הגירה ותקומה.
בשני האחרון הוא חגג 20 שנה ליציאת "סוף העולם שמאלה" בהקרנה חגיגית בסינמטק. לסרט הזה יש מקום מיוחד גם בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי וגם בהיסטוריה של נשר: זה הסרט הראשון שיצר אחרי כמעט שני עשורים שבהם לא היה בארץ. זה גם הסרט שמיצב אותו במידה רבה כסטורי-טלר האולטימטיבי של המדינה, ואחת הסיבות להיותו הכוכב ונושא סרט הדוקו "אבי נשר: מילים להחלפה". היוצר, מבקר הקולנוע יאיר רוה, מעריץ ותיק של נשר, סקר את 45 שנות הקריירה דרך מקרוביו, שותפיו, שחקניו ומבקריו (גילוי נאות: גם הח"מ התראיין לפרויקט).
יש לו כמה פרויקטים בקנה. מיני-סדרה בינלאומית, שנשר מתעקש לכנות "סרט של שמונה שעות", כי לדבריו הוא "לא יודע לכתוב טלוויזיה". את הסדרה מפיקה "פנדנגו" - שהפיקה עבור HBO את "החברה הגאונה". הפרטים, יש להודות, נשמעים מסקרנים: "ספורטאי אמריקאי בשם מקס, שמגיע לאולימפיאדת ברלין ב-1936 כסייף. הוא מסתבך בקרבות מחתרתיים שגורמים לו להיות תקוע בגרמניה הנאצית לאורך המלחמה. הבמאית הנאצית לני ריפנשטאל היא דמות מרכזית בסדרה".
מה הקשר לטרור?
"אותו מקס מגויס לעבוד בכפייה כדי ליצור חומר שיאפשר לחיילים הנאצים להילחם סביב השעון, והוא מהצוות שמפתח את הקפטגון - אותו סם נורא שגם הרוצחים של חמאס היו עליו כנראה ב-7 באוקטובר. בכל מקרה הסדרה זזה קדימה ואחורה משנות ה-40 ל-70 וה-80, לשיא עידן הטרור באירופה, ותפקיד הקפטגון בו. זה מין שילוב של 'שוברים שורות' עם 'פורסט גאמפ'. אדם שנהיה מומחה סמים, אבל עם היבט היסטורי לכל אורך המאה ה-20. לחברת ההפקה יש גם הוצאה לאור והסדרה מבוססת על הספר 'הרגשנות של הברזל' (מושג מעולם הסיף). הם שלחו לי את הספר אחרי שראו את 'תמונת הנצחון' ומאוד אהבו את ההולכה הסיפורית של הנרטיב הכפול".
באחרונה השלים נשר תסריט והוא מספק אנקדוטה לגבי משפט משמעותי בו מבחינתו, שחורג הרבה מקולנוע: "בסצנה האחרונה בתסריט הגיבורה אומרת: 'אני לא עוזבת'. אצלי יש כמעט תמיד משמעות גדולה למשפט האחרון בסרט. כמו ש'סיפור אחר' נגמר במילה 'נסבל' - וכל צד במשפחה המסוכסכת בסרט שמגיע מצד אחר בחברה הישראלית מבין שהוא צריך להמשיך לחיות עם השני, ובסוף 'הלהקה' כל חבר בה שר שורה אחרת כי מבינים את הצורך של הביחד והם שרים לא במקרה את 'שיר לשלום', אז יש מבחינתי אמירה שאמורה להדהד. גם כאן: אני לא עוזב, אנחנו לא עוזבים כל כך מהר".
בכל מה שקשור למצב בישראל, נשר מודאג. הוא, שחזר לארץ בשיא אינתיפאדת אל-אקצה אחרי השתקעות מקצועית מוצלחת בארה"ב, שם גם נולדה בתו הבכורה תום, מסתכל בדאגה על ישראלים רבים שכעת עושים את המסלול בכיוון השני. "יש אדון אחד בפוליטיקה שדיבר פעם שמה שחשוב לו זה שלוש הכ"פים: כוח, כבוד וכסף. אני תמיד חשבתי על שלוש המ"מים: משפחה, מקצוע, מדינה. ואם תרצה להוסיף מ"ם רביעית - מהות. אבל 'מדינה' זה חתיכת ביג דיל. אני ילד להורים ניצולי שואה. אם אתה לא מבין את החשיבות העצומה של המדינה הזאת, בהוויה ההיסטורית של העם היהודי, ואם אתה לא מבין את החשיבות האדירה של המדינה הזו עבור הילדים שלך והנכדים שלך, או את המחשבה המכאיבה כל כך של לקום בבוקר ולקרוא על אותם אנשים איומים שמוכנים להקריב חטופים עבור הישג פוליטי, וזה דבר שמרעיש את כל נים וכל עצב בגופך - אז קשה לי להסביר".
כשהוא חושב על המחדל של 7 באוקטובר, הוא חוזר לניסיונו מהצבא באמ"ן מחקר. נשר היה במחלקה הסובייטית, ולדבריו המחלקה שלו התריעה שמלחמה בפתח, עם עזיבת היועצים הסובייטים את סוריה ומצרים. "שבועיים לפני המלחמה, אני זוכר אותנו, מפקד הענף שלי וראש המדור שלי וראש אמ"ן מחקר, עולים לוועדת חוץ וביטחון. אז לא היה פאוורפוינט, כלומר היה הקצין הכי זוטר במחלקה שסחב את כל המפות והתצ"אות לכנסת - הפרד. ובכן, אתה מסתכל עליו, אני הייתי הפרד המהלך. סחבתי את כל הדברים ועמדתי שם בשקט, פרסתי את התצ"אות, ושתקתי בזמן שממוניי דיברו".
"אני לא אופטימיסט או פסימיסט, אני קצין אמ"ן מחקר. מתעקש לנתח את המציאות כפי שהיא, לא כפי שהייתי רוצה שתהיה. צריך להיות קשוחים ולעבור את זה. ולא סתם לעבור, להילחם, להיאבק"
מה הייתה התגובה של מקבלי ההחלטות בחדר?
"הייתה להם את אותה הבעה זחוחה. זה קרה בממשלת שמאל, אבל אין שום הבדל עם הממשלה הנוכחית. הפנים של האנשים שם והפנים של האנשים בממשלה היום מראות שיש רגעים בהיסטוריה שחוזרים על עצמם: זחיחות, יהירות וחוסר יכולת לראות כמה צעדים קדימה, והטעות האיומה שנעשתה ביום כיפור שהיא ביסודה דומה לטעות האיומה הנוכחית. אז אמרו אנחנו בונים מעוזים על סואץ ויש את המכשול הטבעי של התעלה, וזה ימנע מהמצרים לחצות את התעלה, מה שבסוף בדיוק קרה. וככה בדיוק ב-7 באוקטובר".
מי אחראי על המחדל בעיניך?
"אני לא מומחה למה שקרה בליל 6 באוקטובר ולפני, ובכל זאת רוצה כקצין אמ"ן מחקר לשעבר להציע ראייה אחרת למי שמאוד-מאוד מאשימים את המודיעין במה שקרה באותו הלילה ולפני. לא מבינים שאנשי מודיעין הם עובדים משרדיים כמו בתאגידים. הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה לעצבן את הבוס שלך, כי הבוס שלך הוא זה שאחראי על הקידום שלך. ואם הבוס שלך בא עם תזה מאוד-מאוד מוצקה - נניח, אנחנו נותנים הרבה כסף לחמאס, וחמאס מורתע - הנטייה הטבעית שלך זה ללכת עם התזה הזו. אז כשאתה כן בא לאנשים בצמרת, ואומר להם שחור על גבי לבן 'תהיה מלחמה', זה לא מעניין אותם, זה לא מעניין בגלל שהם כבר החליטו מה המציאות".
דיברת על הדמיון ליום כיפור. ככה הרגשת גם אחריה?
"אם אתה נזכר בשנים אחרי המלחמה - הייתה תחושה איומה. מחדל בלתי נתפס, והאנשים שאחראים לו נבחרו כעבור כמה חודשים בבחירות ברוב עצום! נתקענו איתם לעוד ארבע שנים. והייתה תחושה מאוד קשה, דיכאון. מלא אנשים עזבו והייתה האמירה 'שאחרון יסגור את האור'. והנה, אחרי ארבע שנים הגיע המהפך, דברים השתנו והסתדרו".
אז אתה אופטימיסט? הימים הנוראים יעברו והכל יסתדר?
"אני לא אופטימיסט או פסימיסט, אני קצין אמ"ן מחקר. מתעקש לנתח את המציאות כפי שהיא, לא כפי שהייתי רוצה שתהיה. צריך להיות קשוחים ולעבור את זה. ולא סתם לעבור, להילחם, להיאבק. הקרב מתנהל עכשיו, והישראליות הלוחמת חזרה. לא סתם רוב מוחלט בעם בעד עסקת חטופים, שצריכים לחזור עכשיו. זה לב הערבות ההדדית. יש את 7 באוקטובר, ואני מסתכל על 8 באוקטובר לא פחות, אז כל קצוות הארץ התגייסו לעזור, על אף ההנהגה הנוראית שלהם".
את "המילואים" שלו נשר מקיים במפגשים עם חיילים שמגיעים לשאלות ותשובות על "תמונת הנצחון". "אני תמיד אומר למארגנים, 'אולי תיתנו להם במקום לראות איזו קומדיה, מסכנים הם היו בעזה, למה הם צריכים לראות סרט על מלחמת העצמאות'. והחיילים פשוט נהדרים בהקרנות האלה. אני כל כך גאה בהם. ואני פשוט רציתי ללכת ולחבק כל אחד מהם. חיבוק אבהי".
אתה חושב לפעמים על ארי בנך, שאם היה איתנו היום, היה אולי כבר קצין או חייל משוחרר שחוזר במילואים?
"בטח, ואני גם יודע באיזו יחידה הוא היה - 669 (היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד) ומציל חיים".
לפני שש שנים איבד נשר את בנו ארי בתאונת פגע וברח בסוכות. הטרגדיה מאפשרת לו כיום לדבר בשפה אחת עם הורים שכולים מהמלחמה, כשהוא מדבר מהניסיון שלו. "הנטייה הטבעית כשקורה כזה אסון משפחתי היא פשוט להסתגר בחדר ולכבות את האור ולמשוך את השמיכה מעל הראש. אם אתה יכול, אתה מנסה לעזור לאחרים סביבך, אבל כשזה נגמר אתה עדיין חוזר לחדר ומושך את השמיכה מעל הראש. ואני זוכר שאהוד בלייברג בא אליי עם הסיפור הההיסטורי של 'תמונת הנצחון', וניסה לשכנע אותי בכל כך הרבה תשוקה לעשות את זה - אמרתי לעצמי, רגע, זה סרט שבו הרבה אנשים צעירים הולכים למות. כאילו, מטורף שאעשה דבר כזה. עכשיו היה משהו נפלא בבלייברג, הוא מאוד האמין בסרט, וזה נראה לו חשוב שדווקא אני אעשה אותו. ואז חשבתי אולי, אולי במידה מסוימת, זה יעזור. ניטשה אומר שכשאתה מביט בתהום, התהום מביטה בך חזרה. באיזושהי נקודה, כשאתה עובר אובדן נורא אתה צריך להתרגל. גם לחילופי המבטים בינך לבין התהום, כי הם לא ייעלמו לעולם".
"בפעם הראשונה שראיתי את 'קרוב אליי', הייתי באולם עם הקהל, ותוך עשר דקות שכחתי שזה סרט של הבת שלי. פשוט נפעמתי מהקולנוע שבו. זה מוזר, אבל זה מה שקורה בסרטים טובים באמת"
בתו תום יצרה את סרט הביכורים שלה "קרוב אלי" בהשראת הטרגדיה האיומה. נשר, בת 27 בלבד, זכתה עם סרטה בטקס פרסי אופיר בפרסים לסרט הטוב, הבימוי, העריכה והשחקנית הראשית, והיא תייצג את ישראל באוסקר. נשר האב קיבל בעברו חיבוק פחות חם מהאקדמיה לקולנוע. סרטו "סוף העולם שמאלה" לא זכה להתמודד בפרסים החשובים בתחרות בטקס האופיר, למרות מאות אלפי צופיו. הוא הסתפק בשש מועמדויות - שתיים לשחקניות וארבע טכניות. נשר, בניגוד אולי לצו הלא-כתוב שדורש פאסון, לא שקט וטען לעוול, בסכסוך שנמשך און-אנד-אוף 20 שנה. בהמשך הדרך הוא כלל התעלמויות לא פחות מתוקשרות מ"פעם הייתי" (פרסים לשחקנים, אך התעלמות מוחלטת מנשר כבמאי או תסריטאי) ובמידה פחותה מ"תמונת הנצחון" (נשר סוף-סוף היה מועמד בשתי הקטגוריות, אבל הפסיד את שני הפרסים) - שני סרטים שעל הנייר היו יכולים להיות מועמדים חזקים לאוסקר. על כך לנשר יש משפט אחד. "תראה איך הזמן מסדר הכל", הוא אומר עם חיוך ענק על פניו. "הזמן הוא בן הברית וגם אויבו הגדול של האמן, ובמקרה של 'סוף העולם שמאלה', והאופן שבו הוא לא רק התקבל אלא גם איך הוא זכור, נראה לי שברור מה מקומו בהיסטוריה".
ובכל זאת, הייתה בך מרירות גדולה ופומבית על האופיר. את "סיפור אחר" משכת במחאה מהתחרות תוך הטחת האשמות קשות.
"זה נכון, הייתה בי מרירות. אין בי עוד. שמעתי אלף תיאוריות למה זה קורה שוב ושוב, ובאיזשהו שלב הבנתי שמדובר במשחק שאת כלליו אני פשוט לא מבין. ואם אני לא מבין, אין לי מה להתעסק ולהתעצבן על זה. ובבסיס זה מתסכל, כי אנשי האקדמיה - אלה אנשים שאני מאוד אוהב, אלה חברים שלי, הקולגות שלי".
תום זכתה בפרסי האקדמיה כבר בסרטה הראשון. אתה מזהה את האירוניה? ואם מותר להיות חוצפן, יש אפילו קנאת סופרים בבית?
"שום אירוניה, ושום קנאה. זה פשוט סרט מעולה. כהורים, אין דבר שמשמח אותנו יותר מלראות את הילדים שלנו מצליחים. אני מלא רק גאווה. ואני גם מנסה להיות לרגע בלתי משוחד, ולומר כיוצר, כעמית למקצוע: האקדמיה זיהתה הפעם פשוט שיש כאן סרט טוב מאוד, צעיר, חדשני וראוי מאוד, של יוצרת צעירה. בפעם הראשונה שראיתי אותו, הייתי באולם עם הקהל, ותוך עשר דקות שכחתי שזה סרט של הבת שלי. פשוט נפעמתי מהקולנוע שבו. זה מוזר, אבל זה מה שקורה בסרטים טובים באמת".
בראיון למוסף זה שעשיתי עם תום, היא הבהירה שהרחיקה אותך מכל תהליך היצירה, לא הראתה לך את התסריט עד שלב מאוחר, ואפילו כשהזמינה אותך לסט ל"יום הורים" היא ביקשה שתעזוב אחרי חצי יום."אני אגיד לך עוד משהו: בנוסף למקצועי כבמאי אני גם עורך תסריט די עסוק. כל מחזור אופיר יש סרט-שניים שמתישהו חנכתי או ייעצתי ליוצר, ובמובן הזה, 'כולם היו בניי'. בסרט של תום, היא הקפידה על מרחק עוד יותר גדול ממני, אפילו לא איפשרה את זה, דווקא בגלל כל אותן 'לשונות רעות' שצצות. זו הזהירות הראויה. היא אגב הייתה מעורבת הרבה יותר בסרטים שלי. היא הכירה לי את ג'וי ריגר (שהפכה לשחקנית כמעט קבועה בסרטי נשר - ב"ט), היא גם הראשונה שמעירה לי בתסריט על דמויות נשיות שהופכות הרבה יותר דומיננטיות בסרטיי בעשור האחרון. ואגב, ב'תמונת הנצחון' היא כבר ביימה שני רגעים כשלי לא היה זמן, כולל קלוז-אפ חשוב של ג'וי בסצנה מכריעה. אין לי בעיה להודות ולהתגאות בזה. היא פשוט במאית מצוינת".
ב"קרוב אלי" תום מתארת תהליך אבל של אחות שמאבדת אח, בערך בגיל של ילדיכם, ובכל זאת כללה הרחקות מחייה: הוריה של הגיבורה עדן גרושים ומסוכסכים. ועדיין, האב שם מתואר כמסעדן, אמן נרקיסיסט ומנותק. עלתה במוחך המחשבה שיש פה אמירה מאוד-מאוד עקיפה עליך?
"אני לא חושב שהמחשבה עלתה במוחה", אומר נשר ונראה שהוא מופתע מהשאלה. "אני חושב שכתסריטאית היא השתמשה במנגנון סיפורי, כדי ליצור גיבורה שצריכה לעמוד באתגרים יותר ממה שהיא עצמה הייתה צריכה בתהליך האבל שלה. אבל אנשים תמיד מחפשים זהויות: זה כמו שב'גן קופים' אדיר מילר מגלם סופר כושל ששנוא על ידי המבקרים, ואנשים שאלו אם זה מבוסס עליי. זה אבסורד - זה הכי רחוק ממני, אני זוכה לאהבה עצומה, ובסרט אדיר גם חסר משפחה וילדים וזה הכי רחוק ממני. הסרט הוא כן על התשוקה של סופר. אז זה לא סרט שמבוסס עליי בשום צורה, אבל כן מדבר על התשוקה שלי כאמן. באופן דומה, הסרט של תום עוסק בצער הגדול ובניסיון לשמור את המת בחייך. אבל זה לא 'עליה' או על סביבתה".
אז מה אתה אומר, ההשוואה עכשיו שלכם למשפחת קופולה בתוקף? אב ובת יוצרים?
"תראה, לאור מה שקרה עכשיו עם קופולה ב'מגלופוליס', לא בטוח שההשוואה הזו כרגע כזו מחמיאה", הוא אומר וצוחק. "פעם לקחתי את תום לפסטיבל טורונטו, וישבנו במסעדה, והגיעה סופיה קופולה. ומישהו הציג את תום בפניה ואמר לה, 'הו! הנה סופיה קופולה הישראלית!' בחיים לא ראית בחייך צבע ארגמן כמו הפנים של תום באותו רגע. שנינו רצינו לקבור את עצמנו".
אוקיי, אז עוד כמה שנים, אתה מול תום, מתחרים סוף-סוף באופיר בפרס הבימוי. מי היית רוצה שיזכה?
"היא, ברור שהיא".
למרות שלא זכה בפרס משמעותי, "סוף העולם שמאלה" הוא צומת דרכים בהיסטוריה הפרטית של נשר וגם של הקולנוע הישראלי. תזכורת: בשנת שיא של התפרצות כישרונות בקולנוע המקומי, 2004, עם יבול שכלל את "ללכת על המים", "מדורת השבט", "אהבה קולומביאנית", "הכלה הסורית" וגם "אור" ו"עטאש" האדג'יים יותר, "סוף העולם" הוביל את המחנה עם כמעט חצי מיליון צופים, וסימן סופית: הקהל המקומי חוזר לראות סרטים ישראליים. זה גם סימן את תחילת השת"פ של נשר עם מי שיהפוך במידה רבה לשותפו החשוב ביותר - המפיק ובעלי סינמה סיטי משה אדרי, שגם רואה בסרט במידה רבה את אחד היסודות של האימפריה שלו, וגם סרט שהוא אוהב באופן אישי במיוחד, כמי שבעצמו גדל בדימונה שהייתה אחת ההשראות לסרט. העלילה, למי ששכח, עוסקת בחברות בין בת לעולים מהודו (לירז צ'רכי) ובת לעולים ממרוקו (נטע גרטי).
אלא ש"סוף העולם שמאלה" הוא לא רק אירוע קופתי, אלא אישי ותרבותי. עבור נשר, זה היה בעצם סרט על אביו - אריה נשר, מהגר נצחי, שמת בדיוק בשבוע שבו נולד בנו ארי, בגלות בניו-יורק (הסרט מסתיים בתמונה של נשר ואביו כשהיה ילד). עבור דור שלם של צופים, "סוף העולם שמאלה" היה גם מהסרטים שהפכו את סיפורן של אותן עיירות פיתוח, ומילולית של "דור המדבר" של ההורים המהגרים שהגיעו אליהן, או נזרקו אליהן, כדי שילדיהם יהפכו ל"ישראלים".
בדיעבד היום, כשמדברים על "ביביסטים" מול "קפלניסטים", דבר לא השתנה. העלבונות והתחושות הקשות עדיין כאן אצל חלק גדול מהישראלים, יש שיגידו שהחמירו.
"טומי לפיד, שהיה אדם יקר מאוד במובנים אחדים, אמר פעם את המשפט האיום אחרי שהשמיעו שיר של עמיר בניון: 'לא אנחנו כבשנו את טול-כרם, טול-כרם כבשה אותנו'. זה משפט טרגי בעיניי. בניון הוא בעיניי גאון מוזיקלי, אפילו רצינו שהוא יעשה את הפסקול ל'סוף העולם שמאלה' וזה לא הסתייע. וזה טרגי בעיניי שאיכשהו לא פנינו לטפל עד הסוף בעוול שנעשה ובעלבון. נקודת התורפה של הצד הליברלי, אם תרצה, במדינה - תמיד תהיה הטעויות שנעשו בענייני ההגירה. פולטיקאים הם פוליטיקאים, הם ישתמשו בנקודות התורפה של היריב ויעצימו אותן כדי לזרוק בוץ. אבל זה לא משנה את העובדה שהעוול קיים, התחושות קיימות, ועד שלא נטפל בהן ולא נלעג להן - לא נוכל לשים אותן מאחורינו ולהתקדם. גם על זה היה הסרט".
