את הדברים שמספר אסף אמדורסקי על השירים ועל פעילות הדודאים הוא לא שמע ישירות מאביו, בני ז"ל. "רוב הפעילות של אבא שלי נעשתה לפני שנולדתי", הוא פותח. "אבא לא צילם את עצמו, לא שמר גזרי עיתונים, וכשקיבל תקליט זהב, תלה אותו בשירותים. זו המורשת שקיבלתי ממנו, לשים את הממלכתיות ההישגית בפרופורציה. המורשת שהנחיל לי היא מה קורה היום, מה קורה מחר. מעולם לא שמעתי ממנו סיפורים מהעבר, לא הגיעה אליי אף ידיעה איפה הוא למד, באיזה בית ספר, מה היה השירות שלו בפלמ"ח, אם הוא לחם, לא לחם, באילו קיבוצים היה ואיזה מהם הקים ואיך פגש את אשתו הראשונה, או איפה נולדה אחותי הגדולה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד סיפורים מאחורי השירים:
מה עוד לא סיפר?
"איך הדודאים נסעו לאמריקה ובראיין אפשטיין של הביטלס רדף אחריהם ואז אלברט גרוסמן, האמרגן של בוב דילן, החתים אותם, שינה להם את השם והוציא אותם לסיבוב הופעות. איך הם חזרו מאמריקה, איך הכיר את אריק איינשטיין או את יהורם גאון. מילה אחת לא שמעתי מאבי על הנושא ועל מה שהיה. כל מה שאני יודע על המוזיקה שלו זה אך ורק בעקבות התחקיר שלי כאדריכל שימור, שהלך להסתכל בארכיונים, הקשיב והסתקרן.
"היום אני יודע שאבא שלי נולד ב-1931 וכנער צעיר התגייס לפלמ"ח אחרי שזייף את הגיל שלו, אמר שהוא בן 16 וחצי".
כמו עומר אדם ב'כוכב נולד'.
"פלמ"ח נולד! הוא לא דיבר מילה ממה שעבר עליו במלחמת השחרור. אחרי הקמת המדינה, הוא היה מראשוני המייסדים של קיבוץ הראל ולא מזמן נודע לי, על ידי ד"ר מוטי זעירא שכותב על בני ספר, שהוא נשלח בשנות ה-50 על ידי הקיבוץ ללמוד מוזיקה אצל גדולי ההוראה הפורמלית הקלאסית בתל-אביב. שם הוא התחיל לספוג את המוזיקה. מהר מאוד עשה שימוש אינטנסיבי במה שלמד והקים מקהלה בכפר יהושע, ניצח על מקהלות בעמק יזרעאל, מימש את האהבה שלו למוזיקה, לשירה ולכוראלים של באך. במקביל הוא עבד בתור נהג סמיטריילר. החלום שלו להיות זמר לא יצא עדיין אל הפועל. רק בזכות הקשר עם ישראל הוא הצליח לממש שני דברים: את האהבה לשיר, ואת היכולת לשלב את הידיעה שלו בסוגות שונות של מוזיקה בתוך הפולק הישראלי".
הוא גם מצא אולי את הפרטנר היחיד למוזיקה כזו אז.
"ישראל גוריון ואבא שלי הכירו איפשהו סביב 1956. הם שמעו אחד את השני שרים והתאהבו. ישראל היה זה שירד ראשון לתל-אביב, ובני היה מגיע אליו מירושלים בכל הזדמנות כדי לעשות חזרות. הם כל הזמן עבדו על לשפר את הסאונד שלהם עד שהיו מוכנים לצאת לדרך".
ישראל גוריון סיפר כאן בעבר על ראשית ימי הדודאים: "את בני הכרתי בירושלים. היינו עושים כל מיני מסיבות בערבים, ושם התחלנו לשיר. כלומר הוא היה שר, אני הייתי עושה לו קול שני. מי שחיבר בינינו היה חבר משותף שחי כיום בארה"ב, אמיר זוסמן. הוא אמר לי, 'יש מישהו שאני מכיר, שאוהב בדיוק את השירים שאתה שר, כאלה שהרבה ישראלים לא הכי אוהבים'. זאת אומרת, שירי עם אמריקאיים ששמענו בעיקר ברדיו רמאללה. בן-גוריון נתן פעם הוראה לא לשדר ג'אז. לא ברור למה, אולי כי זה מוריד. בכל אופן, לא השמיעו את המוזיקה הזו ברדיו הישראלי, אז בני ואני שמענו הרבה את רדיו רמאללה וממנו ספגנו את האהבה לפולק האמריקאי. יום אחד בני קובע איתי פגישה, מגיע אליי לבית בירושלים, דופק בדלת, נכנס, לוחץ לי את היד אחרי כמה שניות ואומר, 'יש לך משהו לאכול?' נכנס למטבח ומתחיל לבשל. אמא שלי נבהלה, מי זה מרגיש ככה בבית? הדבר הראשון שאני זוכר אצלו זה אוכל. אחר כך התחלנו להופיע במסיבות וכל אחד הרוויח לירה וחצי ושתה קוניאק מדיצינל שסידר את הראש. בני היה נהג מק דיזל. היינו שרים לפעמים עד חמש בבוקר, והוא ממשיך למשאית".
סידור עבודה נוח.
"אני הייתי שחקן בקאמרי ויום אחד בני בא אליי לתל-אביב ואומר לי, 'בוא נעשה צמד'. אמרתי לו, 'מי מכיר אותנו? ומה עם המק דיזל?' הוא אמר לי, 'הלכתי לרופא ואמרתי שיש לי כאבים, הרופא נתן לי להבין שכדאי לי להחליף מקצוע'. הוא מכר את החלק שלו במק דיזל והתחלנו לעשות חזרות".
גוריון: "זה לא היה שיר שלנו במקור, אלא שיר שהציע לנו רן אלירן, שהיה אז כוכב גדול, והוא גם המציא לנו את השם הדודאים. חיפשנו שם, אמרנו אולי דו-זמר, דו-רון, דו-דו, ואז רן אמר 'אולי דודאים'. וזה השם שנבחר".
אסף: "'ערב של שושנים' הגיע ממש בתחילת הדרך והיה דוגמה לשיר שהדודאים ידעו לבחור ולהגיש בסגנון שלהם. השיר לא היה ממש מוכר, אבל הם הפכו אותו ללהיט. יש סיפור מעניין לגבי הגיטרה, שהייתה דומיננטית בהרכב. ישראל סיפר לי שהוא היה אקורדיוניסט ובני היה מי שלימד אותו לנגן גיטרה, הכווין אותו לסגנון המוכר של הדודאים ודייק את הנגינה שלו. ברגע שישראל אחז בסאונד הנכון, אבא שלי אמר לו שזהו, 'מעכשיו אתה על הגיטרה ואני על הביזנס'. ומאותו רגע בני לא נגע בגיטרה, אף אחד לא יודע שהוא ידע לנגן וגם אם ישראל היה צריך עזרה, אבא שלי מעולם לא עזר לו לסחוב את הגיטרה, כי זה לא שישראל עזר אי פעם לבני לעשות ביזנס. זה חוק ששמר עליו. רבקה מיכאלי סיפרה לי שהכירה אותם בתחילת הדרך, וכשהם נסעו לפריז ב-1959 הם עלו לאונייה וגילו שישראל שכח את הגיטרה. הם הגיעו לשם בלעדיה, אבל לא בלי הביזנס. כל אחד והאחריות שלו".
גוריון: "'תפוח חינני' היה אחד השירים הראשונים ששרנו, אחרי שהתאהבנו בכתיבה של משה דור. שרנו אותו בתחילת הפרמיירה של הדודאים במועדון התיאטרון בתל-אביב, וכל המי ומי היו שם. הגיעו בכירי השחקנים, משוררים גדולים של אז. התרגשנו מאוד והתחלתי לדפוק על הגיטרה במקום לנגן, כדי שלא ישמעו שאנחנו מזייפים. סיימנו את ההופעה, מגיע אחד המשוררים הגדולים ואומר לי, 'תגיד, מה אתה דופק על הגיטרה?' אבל הוא לא אמר שזייפנו! ואז הוא אומר, 'זו הפעם הראשונה שאני שומע מוזיקה ישראלית ונהנה'. בשבילנו זו הייתה מחמאה גדולה. באותם ימים אריק לביא סידר לנו הופעות בכל מיני מקומות שהוא הגיע אליהם. הוא מאוד עזר לנו בתחילת הדרך".
אסף: "'תפוח חינני' נכלל בתקליט עם 'ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים', שזו הברקה מדהימה של יוחנן זראי ולחן די מדהים שמורכב אך ורק משלושה תווים, תרגיל מסעיר. אני ממש אוהב את זה".
גוריון: "זה היה השיר הראשון של עמוס אטינגר, שכתב אותו ב-1958. לימים עמוס סיפר שהוא התחיל לכתוב אחרי התערבות עם אילי גורליצקי. שניהם היו בלהקת פיקוד מרכז, ועמוס, שלא היה מרוצה מהמעמד של הלהקה בתעשיית המוזיקה הישראלית לעומת אחרות, התפאר שהוא יכול לכתוב בתוך כמה דקות שירים כמו שנכתבים ללהקה ההיא. הוא אכן כתב את המילים בדרך להופעה, במשאית, ונתן את הטקסט למחרת למאיר נוי. משם השיר הגיע אלינו והיה הלהיט השני המוכר שלנו".
אסף: "ברגע שהדודאים הגיעו למאיר נוי, העיבודים של הקולות קיבלו הנחיה מדויקת והוא עזר להם מאוד בבניית הרפרטואר, כתב, הלחין, החיה. למעשה, מאיר היה האפוטרופוס המוזיקלי הראשון של הדודאים. 'טיול לילי' מאוד מאפיין את האווירה ואת הייחוד שלהם. הם נכנסו לשוק הבינלאומי תחת הזרם שנקרא פולק, ואין דבר מקובל יותר בפולק מלזהות טקסט או שיר, לאסוף אותו אליך כסיפור, לשפר אותו, לדייק את הסטורי-טלינג ואז להעביר אותו הלאה, לקהל. בראיית הפולק, גם אם אתה לוקח שיר מוכר, מעבד מחדש ומצליח להגיע איתו לקהלים חדשים ולהרחיב את החשיפה - אז הצלחת בתפקידך וקיימת מצווה מאוד גדולה: לפזר את היופי בצורה רחבה".
גוריון: "לפי הרשומים, לאה גולדברג כתבה את השיר בסביבות 1938 וזהבי הלחין בערך 15 שנה אחר כך. הגרסה שלנו לא הייתה המקורית, אבל העיבוד של אריה לבנון לקח את זה למקום שהבליט מאוד את ההרמוניות שלנו, ובזכותו, לדעתי, השיר נשמע כל כך טוב והשתבח עם הזמן. אני חושב שהשיר הזה מדגים יפה את העבודה הקולית שלנו, כשבני היה הבריטון ואני הטנור. בכלל, לבני היה קול מיוחד במינו. הוא היה מגיע גם לגבהים, אבל בדרך כלל אני הייתי שר לבד את הצלילים הגבוהים. אני בכלל הייתי חקיין בהתחלה, הרסתי את המיתרים שלי. יום אחד בני אמר לי, 'תגיד, למה אתה לא שר בקול שלך?' והוא הוביל אותי להתחיל לשיר באופן טבעי".
אסף: "'החליל' היה שיר שבני למד מאחותו הגדולה, אסתר. הוא היה בן הזקונים, הילד הכי צעיר במשפחה של חמישה אחים, שחיה על משכורת של אופה. אבא שלו הקים את אגודת האופים. היום אפשר לדבר על התקופה במונחים של עוני, אבל בני לא העז להגיד את המילה הזו, אלא דיבר על מחסור, קושי. במקומות כאלה שבהם אין הפרוטה מצויה, למוזיקה יש כוח עצום, הרבה יותר גדול מאשר במקומות שבהם יש שפע. חלק מהמוזיקה שאבא ספג הגיע מאחותו הגדולה, שהייתה גם החוט שחיבר את המשפחה. כשאני מרדתי באבי ועזבתי את הבית בגיל 16 והיו בינינו רוגז ונתק, אסתר היא זו שאיחדה בינינו והשכינה שלום. 'החליל' היה השיר שלהם".
אסף: "נעמי שמר הייתה מודעת לכוחה כבר אז ולא הסכימה להתפרסם רק כתמלילנית אלא כיוצרת מלאה, שאחראית על המילים ועל הלחן. בגלל זה, במקרים שבהם הייתה חתומה 'רק' על המילים, היא העדיפה לחתום בפסבדונים, בכינוי אליפז. מאוחר יותר כל זה התגלה, ונעמי לקחה אחריות על המילים.
"בשנים האלה עדיין היה מקום לדמיין, לצייר ולעצב את האתוס הישראלי. כל תרומה לדימוי שלו התקבלה בזרועות פתוחות ובלב חפץ. 'שיירת הרוכבים' נכתב אחרי מבצעים הרואיים, ואני חושב שיש בו הגדרה של הגבריות הישראלית שכל כך רצתה להיפרד מזו היהודית הגלותית, גם אם זה אומר לעלות על סוס ולהיות קאובוי. עיבוד הקולות של הדודאים הכניס גם אלמנט של פגיעות ורוך לטקסט ההרואי על נפילתה של חבורת הנוקמים. כשמכניסים את זה לקונטקסט של פעולות התגמול, זה מצמרר ושובה לב יותר מכל מערבון אמריקאי. זה הכוח הגדול של השיר ומה שהוביל אותו להיטמע בזיכרון הישראלי".
גוריון: "נעמי שמר אכן לא רצתה לחתום בהתחלה על השיר, אבל הוא נעשה להיט כל כך גדול, עד שבסוף היא שמחה לתת את שמה. לימים ביצעתי אותו עם אסף בסיבוב המשותף שלנו וזה היה אחד הקטעים היותר-אהובים. מאוד שמחתי שאסף יזם את המופע, שהפך לסיבוב. להופעות האלו הגיע קהל מכל הגילים וזה עשה לי נהדר, אושר גדול".
בשנת 1964 חבר אמדורסקי ליהורם גאון ולאריק איינשטיין וביחד הם הקימו את ההרכב שלישיית גשר הירקון. גאון סיפר פה בעבר: "היינו שלושה חברים טובים. נהגנו להגיע להופעות זה של זה. אריק כיכב באותם ימים ב'אירמה לה דוס' בתיאטרון הבימה, אני הייתי בקאמרי בהצגה 'כנרת, כנרת', ובני היה בדודאים. היינו באים לבלות במועדון 'עומר כיאם' ביפו, של שלמה צפריר וזאב ברלינסקי, מבקשים מהם לתת לנו לשבת על המדרגות ולשיר להנאתנו, ככה סתם. שרנו א-קפלה שירים כמו 'דוגית נוסעת', 'נגן קתרוס', 'ואולי'. ואז קרה דבר מופלא: הקהל התחיל להיכנס, ראה שלישייה שרה א-קפלה ולא נתן לכוכב המוזמן לעלות לבמה, למרות שאנחנו עוד לא היינו בשיאנו. אמרנו לעצמנו, אם זה ככה, ויש כזו הרמוניה מופלאה שלא ידענו עליה, נלך לזיקו גרציאני, נלחין שירים ונצא בהופעה גדולה".
וגשר הירקון, על שם הסטייקייה?
"בדיוק, הנקודה בתל-אביב שממנה היינו יוצאים להופעות בדרך כלל. יצאנו לדרך עם לוח הופעות מפה ועד הודעה חדשה, דן בן אמוץ וחיים חפר הם הכותבים והמפיקים ולביאה הון ייצגה אותם. ההופעה הראשונה הייתה בצפון ובשיר השלישי התחילו לצעוק לנו 'יאללה-יאללה, תחפפו מפה! מה זה השירי סוכנות האלה? קחו את הקתרוס ותטבעו על הדוגית!' זה היה ביזיון נורא. אם כל זה לא הספיק, בסוף ההופעה מגיע בחור שנעמד לפני שלושתנו ואומר: 'וואלה, היה חרא'.
4 צפייה בגלריה
שלישיית גשר הירקון. "לא שמעתי מילה מאבא שלי על גשר הירקון. אופייני ליזם שהיה - לא לדבר על מה שהיה, אלא לגבש את מה שיהיה ואת מה שעוד אפשר להספיק"
(צילום: דוד רובינגר)
"אחרי הכישלון במופע הראשון, רצנו מהר לחיים חפר ולדן בן אמוץ ואמרנו, 'תשמעו, אנחנו בצרות'. אז הם ענו, 'יש בחורה אחת בשם נעמי משהו, מהצפון, היא כותבת עכשיו ללהקות צבאיות והיא מאוד מוצלחת'. אמרנו, 'איך נמצא את נעמי משהו?' אמרו לנו, 'בעיה שלכם. תמצאו אותה ותנו לה צ'אנס לכתוב לכם'. מצאנו אותה, אבל זו היא שנתנה לנו צ'אנס. נעמי נתנה לנו את 'לילה בחוף אכזיב', 'ספרי איילת אהבים', 'סרנדה לך' ואת 'אהבת פועלי בניין'. כשאתה מקבל שירים כאלה לתוכנית, מה הסיכוי שתיכשל? חזרנו לבמה ולא היה מישהו שהרהיב עוז לומר איזו מילה שלילית. נעמי לא סיפרה יותר מדי על 'לילה בחוף אכזיב', והשיר מצא עצמו בסרט של הבמאי מנחם גולן, שהיה לו מנהג: הוא היה עושה סרט, ומברר מה הלהיט הכי גדול שרץ בארץ כדי לקחת אליו. ככה נכנסה 'רוזה' ל'קזבלן' וככה נכנס 'לילה בחוף אכזיב' לסרט 'דליה והמלאכים'. אגב, הוא הפך את שלושתנו למלאכים באיזשהו קטע אמנותי".
אסף: "מאבי לא שמעתי מילה על גשר הירקון. אני יודע על התקופה הזו מאריק ומיהורם. לא חושב שהיה איזה אירוע בעייתי שגרם לו לא לדבר על ההרכב, זה יותר אופייני ליזם שהוא היה - לא לדבר דקה על מה שהיה, אלא רק לגבש את מה שיהיה ואת מה שעוד אפשר להספיק. משהו בגישה הזו דבק בי. זו דרך חיים. לפעמים אני מספר לבנות שלי על דברים שקרו בעבר, אני רואה שזה מעניין אותן וזה מפתיע אותי. הטבע הבסיסי שלי הוא לא לבזבז זמן בנוסטלגיה, אלא אך ורק לנוע".
באותו ראיון קודם, גאון הסכים להודות ששני השירים האלו לא היו עוברים היום מחמת שוביניזם, שלא לומר הטרדה. "הדברים האלה הם פועל יוצא של תקופה. בתקופה ההיא זה לא צרם לאף אחד, אבל בתקופה הזו, שלנו, זה נשמע צורם ולא נחמד בכלל. אני מסביר את הטקסטים האלה רק בעניין של אווירה תקופתית. עד שדן אלמגור כתב 'כשהיא אומרת לא, לזה היא מתכוונת' - לקח לו זמן. גם את השיר הזה של התרנגולים שרו כולם ואני לא זוכר מישהו שקם וצעק באולם איך אתם שרים כזה דבר. כדי לנסות להסביר מילים של שירים שבוצעו ונשלחו לרדיו כמה עשרות שנים קודם, חייבים להבין איך הם הושרו, באיזו אווירה, באיזה קונטקסט. סביבה אחרת, תחושות אחרות, זמן אחר".
אסף: "נעמי כנראה כתבה את השיר במהלך השהות שלה בפריז, בשנת 1964, והוא כבר נכלל בתוכנית החדשה של השלישייה. יהורם גאון נסע ללמוד משחק באמריקה וההצלחה של השיר למעשה נפלה על ההרכב השני, עם ישראל גוריון כמחליף. הסיפור של 'העיר באפור' הוא מעניין, כי על הדודאים הייתה השפעה אמריקאית מצד אחד, ומצד שני גם השפעה מקומית ואפילו מזרחית-ערבית, כלומר לחנים שהגיעו מכיוונים יותר מקומיים. הדודאים עברו לפריז ב-1959 כדי לגור בעיר. במהלך השהות שלהם שם הם ספגו הרבה מהתרבות והביאו אותה לישראל, שעד אז הייתה שלוחה מוזיקלית קטנה של הגוש הסובייטי, אחרי שהשירים מרוסיה הפכו לדנ"א הישראלי. אפילו את העולים מארצות ערב לימדו שירים רוסיים".
מה שנתן את הטון בלהקות הצבאיות, למשל.
"נכון. הלב שלנו נשבר ברגע שברית-המועצות נתנה נשק ומטוסים למצרים. אנחנו קיבלנו סיוע מהצרפתים, ומפה חלה תפנית תרבותית בישראל. ההשפעה של המוזיקה הצרפתית לא הייתה רק אופנה, אלא הזדהות עמוקה והישרדותית, מתוך אחווה, ערבות ואמון בצרפתים כבעלי ברית. המוזיקה הצרפתית כבר השפיעה על הרדיו הישראלי ועל היוצרים הישראלים. היו בפריז כבר כמה ישראלים שפתחו לדודאים את הדלתות, כמו עמוס קינן ויגאל תומרקין. גם האוזן הצרפתית הייתה בשלה וסקרנית לקבל את העברית, ואל תוך הדבר הזה נכנסו הדודאים. הם הופיעו ערב-ערב וכבשו כל במה אפשרית בפריז. הם עזבו את צרפת רק כי האמרגן אלברט גרוסמן קרא להם להגדיל את החשיפה ולעבור אליו, לניו-יורק. אלא שההשפעה של המוזיקה הצרפתית על אבא שלי הייתה כל כך עמוקה, עד שגם המעבר לארה"ב לא הצליח לנער את החיידק הפרנקופילי שלו, ובהמשך חייו הוא התעסק במסעדנות בהשראת המטבח הצרפתי והאסתטיקה הצרפתית. כל זה השפיע גם על הדמות הבימתית שלו".
4 צפייה בגלריה
בני ואסף אמדורסקי. "ההשפעה של המוזיקה הצרפתית על אבא הייתה כל כך עמוקה"
(צילום: גל יחיעם , יפפא באדיבות הספרייה הלאומית)
שעודכנה מאוד בפאזה של גשר הירקון.
"זה היה המקום לתת להשפעה הצרפתית בפעם הראשונה להתבטא בצורה מובהקת במוזיקה שלו. 'העיר באפור', שנעמי שלחה ישירות אל בני, הגיע בדיוק לדלת הפתוחה שלו. השיר הפך להיט גדול, איקוני. ברגע שגשר הירקון התחילו להופיע, אפילו 40 פעם בחודש, הם זכו להצלחה שאיש מהם לא חווה לפני כן, היא אפילו גברה על הפופולריות של הדודאים. בשביל יהורם ואריק זה היה דבר מאוד עוצמתי, חדש וגם מאוד דורשני".
גוריון: "כשהתחלתי להופיע בשלישייה, אריק היה אומר לבני ולי: 'הקהל מתלונן מי זה הגבוה שמפריע לדודאים'. הקהל לא אמר את זה כמובן, מעולם, אבל זה היה ההומור של אריק. כל כך היה כיף להופיע איתו. הוא היה איש נפלא ומצחיק מאוד. אני זוכר מופע במועדון החמאם, שם הבמה הייתה מאוד גבוהה. לא שמתי לב, נפלתי מלמעלה על הקהל ואז אריק נכנס לבמה, מתחיל לדבר איתי ואני עונה לו מלמטה. הוא אומר לי, 'תגיד, חתיכת דודאי, מה אתה עושה שם?' הקהל נקרע מצחוק, חשב שזה היה מתוכנן".
אסף: "אחד השירים שאבי הביא ארצה ממסעותיו כאמן פולק נודד. ההופעות הרבות שהם ערכו ברחבי ארה"ב, חשפו אותם לעשרות שירים שאבא שלי הביא איתו אחרי שלכד באוזנו, ואחד מהם היה 'מה למדת בגן היום', שהוא הביא לחיים חפר. העבודה של בני כללה שני דברים שמבצעים לא עושים בדרך כלל: הוא היה אחד מגדולי המגיירים. הוא לקח שירים מתרבויות אחרות והפך מיוזמתו לקלאסיקות הכי ישראליות שיש. והוא גם היה דולה, מיילד שירים. בזכות הנדנודים שלו ליוצרים, כמו שמר או חפר, נולדו שירים שאחרת לא היו באים לעולם, וגם נוצרו מפגשים בין יוצרים שלעולם לא היו נפגשים".
אסף: "השיר הוקלט כשהייתי באזור גיל 14, ליוויתי אותם לאולפן ואני זוכר את ההפקה המוזיקלית של קובי אשרת ואת המופעים המשותפים, הרבה פעמים יחד עם מתי כספי, כשהם היו חמישה על הבמה. באולפן, במהלך ההקלטות, חשבתי שזו הפעם הראשונה שבה זיהיתי עצמי בנפרד מהטעם ומההובלה של אבא שלי, מבחינה מוזיקלית. לא ביטאתי את זה אז, כי באתי ללמוד, הייתי זבוב על הקיר באולפן, אבל אני זוכר שזו הייתה הפעם הראשונה שבה אמרתי לעצמי שלא ככה הייתי מפיק את האלבום או את השיר, ולא ככה הייתי רוצה לשמוע את הרביעייה הזו, שהיא רביעיית פולק. כולם נורא אהבו והשיר נורא הצליח, כמו גם האלבום והמופעים, וגם היום אני לא יכול לבקר את זה ואת קובי, שאני מאוד אוהב ומעריך. למדתי ממנו כל כך הרבה ויש לו חלק בחינוך המוזיקלי שלי. ועם זאת, ב'תלבשי לבן' אני ממש יכול לזהות את ההיפרדות המוזיקלית שלי מבית אבא".
