שבועיים אחרי שחזרנו הביתה מבית החולים אחרי הלידה עם אורי בן השלושה שבועות, פרצה המלחמה. נכנסנו לממ"ד ודי מהר הבנו שמדובר באירוע חריג, למרות שעדיין לא הבנו את הממדים הנוראיים שלו. אח שלי התקשר אליי ואמר, "תארזו תיק ותיסעו לאבא ואמא. ככה תרגישו יותר טוב. ואל תדליקו טלוויזיה. יש פה אירוע שווה ערך, אם לא גדול יותר, ממלחמת יום כיפור". הוא וגיסתי פחדו שניבהל מהמראות בטלוויזיה. ארזנו תיקים ונסענו להורים שלי בגבעתיים כדי להיות איתם וכדי שיעזרו לנו. פחדנו גם להיות לבד. התחושה הייתה שמחבלים מסתובבים ברחובות, ואתה לא יכול לדעת איפה זה יתפוס אותך. בדרך להורים רועי (השחקן ובן הזוג רועי ניק – י"ב) פתח רדיו, והדבר הראשון ששמענו היה הראיון עם אלה בן עמי מקיבוץ בארי, שבכתה: "אני צריכה עזרה, חטפו את אבא שלי. הוא כתב לי שנכנסו וחוטפים אותם, ולא היה לי מה לעשות". היינו מזועזעים. התחושה הייתה קשה לעיכול.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לא מעט צעירים עוזבים את הארץ לחו"ל בעקבות המלחמה. חשבתם על זה?
לא אשקר, גם בראשינו עלתה מתישהו המחשבה הזאת, אבל בסוף אני באמת מאמינה שאין לנו מקום אחר לחיות בו. אני לא מוכנה לחשוב שהנופלים במלחמה נפלו לשווא. הם נפלו כדי שנישאר כאן. אני מאמינה שהמדינה שלנו היא נס שאסור לוותר עליו. לא מזמן ראיתי סרט דוקו על דוד בן-גוריון. אתה רואה אדם שהגיע לכאן כשלא היה כאן כלום, והוא מדבר על ארץ ישראל כמו על החלום הכי רטוב שלו, כמו על פאקינג פורנו. נגנבתי מזה. כל דבר שבאמת קורה במלחמה - החטופים שסובלים כל כך, הנופלים - זה משהו שהנפש לא מסוגלת להכיל. אני חושבת שכל הדור שלנו יהיה מצולק בדרך כזו או אחרת, גם אלו שלא נלחמו. המקרה שפשוט ריסק אותי היה הרצח של האמא שגוננה בגופה על התינוק בן תשעת החודשים שלה, שנשאה במנשא בפיגוע ברכבת הקלה ביפו, קרוב לבית שלנו. היא נרצחה בדיוק אחרי שסיימה להניק אותו, וזה גומר אותי. זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו. גם כל החטופים יכלו להיות כל אחד מאיתנו. אנחנו בני מזל שלא היינו שם, באותו רגע ובאותו מקום.
המלחמה שינתה את הדעות הפוליטיות שלך? הזיזה אותן למרכז?
אני חושבת שהיא הזיזה אותי יותר למרכז. אני חושבת שאי-אפשר לנתק את הזוועות שקרו שם ממה שאתה מרגיש. אני תמיד אעמוד לצד החיילים המדהימים שמחרפים את נפשם ושומרים עלינו. אני גם חושבת שיש לנו את הצבא הכי מוסרי בעולם, שאין צבא שישווה לו. אני מאחלת שכל הלוחמים והחטופים יחזרו הביתה.
אורי, שהוא באמת אור גדול, הוא ממש העתק של רועי. הוא נולד כשהייתי בשבוע ה-39 להיריון. הלידה הייתה טראומטית. הייתה לו איזושהי בעיה רפואית, שגילו אותה גם כשהיה בבטן שלי, אבל מאוד הרגיעו אותנו בעניין הזה ונתנו לנו להרגיש שזה משהו זניח. ברגע שאורי נולד הוא היה במצוקה והיינו חייבים לפעול מאוד מהר כדי לעזור לו. פחדנו פחד מוות שיקרה לו משהו. הוא היה חייב לעבור מיד איזו פרוצדורה רפואית כדי להציל אותו. היה לנו שבוע מאוד קשוח.
ברגעים מאוד קיצוניים כאלה אתה מבין מי הפרטנר שלך. רועי היה הפרטנר הכי מדהים שרק יכולתי לבקש. הוא היה מאוד מתפקד, מאוד משימתי, מאוד חדור מטרה. באמת זכיתי בפיס מכל הבחינות עם הבן אדם הזה. היינו ממש עזר האחד כנגד השני, והצלחנו לצאת מזה, תודה לאל.
הרבה נשים, כשהן מדברות על אימהות, מספרות שברגע שהוציאו את הילד מתוכן והניחו אותו עליהן, הן הרגישו משהו מיוחד. אני לא הרגשתי את זה. תהליך ההתאהבות שלי באורי לקח איזה רגע-שניים. כשחזרנו הביתה אחרי העניין הרפואי היו לו כאבי בטן, colic, והוא היה לא נינוח. הייתי בחרדות גדולות שחוסר הנוחות שלו קשור לבעיה הרפואית. יום אחד כאבי הבטן פשוט נגמרו, כמו במטה קסם, ואז התחלנו פשוט ליהנות.
ברגע שמתחילה תקשורת, פתאום יש איזה חיוך, איזה צחוק - שם התחילה ההתאהבות האמיתית, ההיקשרות המטורפת. אני אוהבת אותו בצורה שאני לא יכולה לדמיין. אני זוכרת שפעם, כשאורי היה בן ארבעה-חמישה חודשים, קרובת משפחה אמרה לי, "נכון שיש את החיים שלפני הלידה והחיים שאחריה?" לא סבלתי אז את המשפטים האלה, הם לא דיברו אליי, והיום, ברגע שנפתח עוד חדר בלב, אתה מבין את זה נהדר. כשאתה מגיע למצב שאתה לא יכול לדמיין את החיים שלך בלי היצור המופלא הזה, אתה מבין שכל הקלישאות נכונות.
כשהייתי צעירה, בתחילת שנות ה-20 שלי, יצאתי מזוגיות מאוד לא טובה עם שחקן (עוז זהבי - י"ב). כשיצאתי מהקשר הזה נשבעתי לעצמי שבחיים יותר לא אצא עם שחקן. לא רציתי לצאת עם מישהו שמתעסק יותר מדי בעצמו, ויש לו חשיבות עצמית גדולה. ובאמת, החבר הבא שהיה לי היה שונה אלפי שנות אור. תמיד שמעתי על רועי וחשבתי שהוא אחד השחקנים הכי טובים בארץ, פנומן. כשנפגשנו על הסט של הסדרה "הקיבוצניקים" היה בינינו קליק מיידי מאוד חזק, ממש כמו בסרטים. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. הייתי חוזרת הביתה פשוט מטורפת מרוב ההתאהבות הגדולה, התאהבות שבחיים לא חוויתי. אמרתי שאני חייבת לעשות מעשה, ועשיתי. התוודיתי בפניו על הרגשות שלי, ולשמחתי הוא אמר שגם הוא מאוהב בי. ככל שההיכרות שלי איתו הלכה וגדלה, הבנתי כמה זכיתי. הוא כל כך לא שחקן טיפוסי וכל כך לא עסוק בעצמו, ואני נושאת אליו עיניים כל יום מחדש.
אני באה מבית מאוד אמנותי. סבא שלי, פאול קור, היה אמן, צייר וסופר, שכתב את הספר "כספיון הדג הקטן". היה לו סטודיו לציור ברחוב יבנה בתל-אביב, וכל בוקר הוא היה קם והולך לצייר. היה לו מין סנטר פנימי שהוא לא היה מוכן להתקפל לשום צד ולוותר עליו. הוא לא ילקק לאוצר הזה במוזיאון ולא לאוצר אחר, וככה אני מסתכלת על רועי.
איזה מין אבא רועי?
אין אבא כמו רועי. הוא קם בלילה, מביא את אורי לגן, מאכיל אותו, רוחץ אותו.
נולדתי בכפר-סבא לפני 31 שנים. תיכון למדתי בתלמה ילין במגמה למוזיקה קלאסית. לאבא שלי יש אובססיה למוזיקה קלאסית, שמענו אותה הרבה בבית וזה השפיע עליי. היה לי חלום גדול להיות זמרת אופרה. כשהלכתי לגן הייתי שרה שירי ילדים במין צורה מוזרה, עד שהגננת אמרה שאני מנסה לחקות זמרת אופרה. הלימודים בתלמה ילין גרמו לי להרבה חוסר ביטחון. הגעתי לשם מאוד בוסרית. הייתי מוקפת במחוננים שיש להם שמיעה אבסולוטית מטורפת, והרגשתי זרה. זאת הייתה חוויה די מצלקת, אבל גם די בונה, חוויה שמאוד הסעירה אותי כמתבגרת שלא יודעת איך לווסת את הרגשות שלה. היה לי מאוד חשוב מה חושבים עליי, וזה מאוד השפיע עליי. כשהתגייסתי זנחתי את המוזיקה.
הייתי ילדת ריטלין, וזה היה קשה מאוד. אם אתה לא לוקח את התרופה הזאת באופן מודע ומבין מה השפעות הלוואי שלה, תופעות הלוואי עשויות להיות חמורות ביותר. הריטלין צבע לי את החיים לפעמים בצבעים שחורים, בדיכאונות. הייתי ילדה בת 16 שלא ידעה מימינה ומשמאלה. הצלחתי אמנם להשיג ציונים יותר גבוהים עם הריטלין, אבל אני לא יודעת אם זה היה שווה את המחיר. היום, אני מתעסקת במתמטיקה? בהיסטוריה? בכל מיני נושאים שלקחתי את הכדור כדי לקבל בהם ציונים טובים יותר?
מעבר לזה ששלום, שנשוי לדודה שלי, לימור, הוא אבן דרך במוזיקה ובתרבות הישראלית - הוא אבן דרך בחיים שלי ובבניית הזהות שלי. הוא ולימור דודים קרובים מאוד שלי, והיו בעצם הבית האמנותי השני שלי, המקום שלא משנה מה אעשה ולא משנה מה אחליט, תמיד אתקבל בו באהבה גדולה ובהקשבה. כל יום שישי אני רואה אותם בארוחות שישי. יש לו נפש, נשמה וכישרון של משורר ענק, והוא תמיד נאמן לעצמו. לאורי יש אובססיה מסוימת על שלום שזה נורא מצחיק: בכל פעם ששלום מגיע הוא הולך אליו, מחבק לו את הרגליים בהתרגשות ורוצה ששלום ירים אותו על הידיים.
אני לא רואה את עצמי כאדם הקיצוני שהייתי. מאוד התאזנתי עם השנים. אני אמא ואני לא יכולה לעשות מכל שטות דרמה. תהליך ההתבגרות שלי היה משמעותי. כמובן שזה היה עם עזרה של טיפול. היו תקופות שהטיפול היה מסיבי, והיו תקופות שלא. אני הולכת עד היום לפסיכולוגית מדהימה שמאוד עזרה לי לבנות את ולאזן את עצמי.
בהתחלה שיחקתי בסדרות ילדים. השינוי החל בסרט "הפורצת" של הגר בן אשר. אני חושבת שהגר איפשרה לי לטעום בפעם ראשונה מה זה באמת להיות שחקנית. היא גרמה לי להתאהב במשחק, והיא זאת שאמרה לי ללכת ללמוד משחק. הייתה לי טראומה כל כך גדולה מתלמה ילין וממגמות אמנות שהלכתי לקיצון השני, לעשות תואר בבינתחומי במינהל עסקים. הייתי שם שלושה-ארבעה חודשים, ואז, כשסיימנו את הצילומים של "הפורצת", הרגשתי שכבר אין לי מה לחזור לתואר.
לכבוד הצילומים של הסדרה "למה מי מת" גילחתי את השיער, נראיתי כמו שינייד או'קונור, אבל אז התחילה הקורונה, כל העולם הושבת והשיער גדל. כשהצילומים חזרו הייתי צריכה לגלח אותו שוב. הייתה לי תחושה שעשיתי את זה לשווא וזה היה נורא מתסכל. כשמגלחים אותך עם סכין, שזה דבר לא נעים וכואב, אתה נראה כמו בן אדם חולה. היה קשה לי להסתכל על עצמי במראה. נפגשתי לצורך הסדרה גם עם בנות שמתמודדות עם מחלת הסרטן. חלק מהן כבר לא איתנו.
לא היה קל לי עם הערצה של ילדים. בתור מישהי שהגיעה מהפלצנות של תלמה ילין וממוזיקה קלאסית, היה לי קשה להבין את זה שאני עושה איזה תפקיד וחצי בסדרת ילדים, ופתאום כולם עם הלשון בחוץ, רוצים תמונה וחתימה. לא הבנתי על מה המהומה. זה נראה לי דבילי. היום התעדנתי בתחושות שלי לגבי זה. נהייתי קצת יותר מכילה. אם ילדה תבוא ותבקש ממני חתימה, אני אעשה את זה באהבה ובחיבה ובכבוד.
אם אורי ירצה מתישהו חתימה מנועה קירל?
יש בי את הפולנייה הזאת שרוצה שהילד שלה יעריץ מדענים, שיעריץ סופרים גדולים.
כשזה מתבקש ומתאים לסרט, זה בסדר. היום יש מתאם או מתאמת אינטימיות על הסט. כשאני התחלתי לעשות תפקידים שהצריכו עירום, זה לא היה קיים. הרבה פעמים אתה מגיע לסיטואציות שאתה לא כל כך מבין מה קורה בהן ולמה הצטלמת אליהן. אחרי זה אתה מסתכל על זה ואומר, בשביל מה, למה? היו לי כמה פרויקטים שככה הרגשתי אחרי כמה שנים. אין סיבה שאנחנו, בתור שחקנים, נגיע לסיטואציות אינטימיות שבהן אנחנו מרגישים לא בנוח".
לפני שנתיים שיחקתי ב"פשעי העתיד", סרט המדע הבדיוני ההוליוודי של הבמאי דייוויד קרוננברג. הוא ראה את הסדרה "לאבד את אליס", שעשיתי עם סיגל אבין, ויצר איתי קשר. עבורי זה היה דבר מאוד גדול, אחד התפקידים הטובים שיצא לי לעשות. זה סרט מיוחד, מדהים, שנוי במחלוקת, אבל כבר כשקראתי את התסריט באנגלית, מאוד אהבתי אותו. זה תסריט שהוא עבד עליו במשך 20 שנה, ואני חושבת שהסרט הקדים את זמנו. הצילומים היו ביוון, ואחרי זה היה את פסטיבל קאן שבו הסרט הוקרן. אתה בא לשתות וליהנות, אבל בסוף אתה מה-זה קורע את התחת. ארבעה ימים דחוסים ואין לך שנייה לנשום.
הבמאי יאיר שרמן התקשר אליי כשאורי היה בן חצי שנה ועוד הנקתי אותו, הציע לי לשחק ב"אנטיגונה" בתיאטרון בית ליסין, והלב שלי נפל לתחתונים מרוב התרגשות. הרגשתי שזאת התגשמות חלום. עוד מתקופת הלימודים בסטודיו של יורם לוינשטיין רציתי לשחק אותה. כשהוא אמר לי שששון גבאי הולך לשחק את קריאון, בכלל התלהבתי. אני כל כך אוהבת את ששון. מעבר לשחקן הענק שהוא, אין לב כמו שלו. אתה רואה שחקן שיש לו כל כך הרבה ניסיון, והצניעות שלו פשוט בלתי ניתנת להבנה. ככה אני מרגישה גם לגבי כל הקאסט. אני מרגישה שזכיתי במשפחה. אני לא מפסיקה ללמוד מכולם. אני חושבת שיאיר הוא אחד הבמאים הכי מוצלחים ואמיצים שיש פה בארץ, ויש לו ראש ויזואלי פשוט מדהים.
המלחמה לא קטעה את הקריירה שלי. אחרי שהיא פרצה נסגר הפרויקט של הסדרה "צללים", שכתב יואב נתניהו, האחיין של בנימין נתניהו, ומביים רותם שמיר. רועי ואני הצטלמנו אליה עכשיו בבודפשט, יחד עם ליאור אשכנזי. זו סדרה מאוד מעניינת על סוכני מוסד, ומה שמיוחד בה הוא שהסיפור שלה הוא סיפור על מישהו אמיתי. רותם הוא קסם של במאי, ונתניהו תסריטאי מצוין.
