די מזמן, כשהייתי ילד בחיפה, אמא הייתה אומרת לנו: "אתם לא צריכים להיות עשירים, אתם צריכים שיהיה לכם מספיק".
זה חינוך כלכלי די גרוע, כי מה זה בכלל "מספיק" ומתי יודעים שהגעת לזה, אבל עד גיל מסוים עוד האמנתי לזה – עובדה, הלכתי להיות שכיר, ועוד בעיתון – שזו הדרך הבטוחה להגיע לסכום העגול המדויק שהוא "מספיק" (בחודשים יולי-אוגוסט: מספיק בקושי). רק שבשנים האחרונות "מספיק" רחוק מלהספיק; בשנים האחרונות בישראל, כדי שיהיה לך מספיק אתה צריך להיות עשיר. או לפחות עשיר מספיק.
ואני לא. רובנו לא.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
אחת הסיבות שלא התעשרתי (מלבד חוסר כישרון לזה) היא העובדה שאני עדיין תקוע עם הראש בחיפה של ילדותי ונעוריי. חיפה היא לנצח המקום שמסתפק במספיק, ותנו לי להגיד לכם: נכון לשבועות האחרונים, היה לחיפה מספיק. מספיק ודי. היה לה מעל לראש – ואני מתכוון לזה במובן הכי מילולי: מלחמת לבנון השלישית מתנהלת מעל הראש של חיפה – ויותר מזה, מעל הראש של הקריות. זה מפחיד הרבה יותר מכפי שזה נשמע, בעיקר אם אתם יושבים במרכז הארץ ונכנסים לממ"ד לעשר דקות באזעקה אחת ליומיים, ואז יוצאים ומעבירים סמס בקבוצה המשפחתית שהכל בסדר, ואז ממשיכים בחייכם.
בחיפה זה קצת אחרת. הרבה אחרת.
בחיפה הממ"ד הוא עכשיו בתכיפות של שירותים. אם יש ממ"ד. במקרים רבים אין. לפעמים יש מרחב מוגן, "אולי הוא מוגן, ואולי הוא מרחב", כמו שאומר לי פדי, אחד משני המוכרים בחנות-קפה-חלל הרצאות "גולדמונד ספרים", מוסד חיפאי שהפך – כמו שרק בחיפה עלול לקרות – למקום הכי חם במתחם שוק תלפיות. "אבל אני רווק בלי ילדים, אז אני לא מפחד מזה באופן לא אחראי", פדי אומר.
בכלל, חיפאים הם האנשים הכי טובים והגיוניים (ואחראים) שתמצאו, והם די אוהבים להיות בבית מלכתחילה, כך שכשהעיר שלהם הופכת לצפון הארץ החדש וטילים מתעופפים מעליהם כמו להק שחפים מעל האייטיז, הם פשוט משתבללים ולא חולמים לצאת החוצה. "אני אוהב לישון עד מאוחר, והאזעקה כל בוקר מעירה אותי, אז אני לא בסטרס מהטילים, אבל זה מפריע לישון", פוסק אייל לבקוביץ', הבעלים של גולדמונד, שגם מתגורר עם כלבו פושקין מעל החנות. "אני יורד בפיג'מה ונכנס עם הלקוחות למרחב המוגן בחנות".
פיג'מה בחנות ספרים היא מראה הולם ולגיטימי לחיפאי, אבל בסוף, הפחד שולט עכשיו בחיפה ומורגש בכל מקום מלבד אצל לבקוביץ', שגם החנות שלו סובלת מירידה דרמטית בתנועה, כולל ימי שישי "שהיו מפוצצים כאן, ופתאום זה מת", כמו שאומר פדי. כי מלבד עשרות אזעקות, הכטב"מים מתעופפים ללא התרעה, והשמיים של מפרץ חיפה מתמלאים מדי יום בכלים מתכתיים מהירים מכל הסוגים שאפשר לדעת לגביהם רק דבר אחד בוודאות: מתישהו הם ייפלו לך על הראש.
"קשה לתל-אביבי להבין מה זה אומר לחיות ככה לאורך זמן", אומרת לי חגית ממן מרוממה, שמנסה לצאת לעבודה מדי יום כש"מסביבי פיצוצים מחרישי אוזניים, בומים מטורפים שאתה פשוט לא מאמין שאתה חי את המציאות הזאת, שבה הבומים ממש מעליך ואתה רק מחפש לאן לרוץ. בעיניי זו מציאות הזויה, דמיונית, לא הגיונית, ואנחנו לא יוצאים – לא לאימוני כושר, לא לבתי קפה, אפילו לא להפגנות. יושבים בבית ימים שלמים. כל אחר צהריים אני מסתכלת מהמרפסת שלנו על הכביש הראשי, וזה יום כיפור לכל דבר. אין מכוניות בכלל, רק שקט, דממה".
"קשה לתל–אביבי להבין מה זה אומר לחיות ככה לאורך זמן", אומרת חגית ממן מרוממה. "בעיניי זו מציאות הזויה, דמיונית, לא הגיונית. אנחנו יושבים בבית ימים שלמים. כל אחר צהריים אני מסתכלת מהמרפסת שלנו על הכביש הראשי, וזה יום כיפור לכל דבר. אין מכוניות בכלל, רק שקט, דממה"
או כמו שבת דודה שלי שוש דביר – תושבת קריית-מוצקין נצחית – מנסחת את זה: "בשעות הערב אתה לא מוצא כלב ברחוב. הכל ריק, אפילו הכלבים כבר הבינו את הרעיון".
עכשיו תבינו; חיפאים לא בנויים לספור כלבים ברחוב, ללכת לאורך קירות ולחרוד לאורך זמן. העיר הזאת היא על משהו אחר; היא על שפיות. כי חיפה הייתה תמיד המקום הכי שפוי בישראל, כמעט ללא תחרות. יהודים, ערבים, היפסטרים, חננות, ילדים טובים, כמה רעים, המבוגרים הכי מיושבים ונורמטיביים בארץ, והנוף האורבני הכי יפה בישראל, שאיכשהו עוטף הכל ברחמים שאינם חלק מהיומיום של ערים סטנדרטיות אחרות – הכל חי עם הכל באיזו קבלה גמורה והרמוניה שנובעות, אני מניח, לאו דווקא מתוך מאמצי פיוס או שלום, אלא מהרצון החיפאי הכללי המשותף להספיק להגיע הביתה לפני "מבט". או יונית.
"חיפאים זה יצור שרק תיתן לו את קצה הסיבה לא לצאת מהמיטה או מהבית, הוא לא ייצא. גם אני משתבלל יותר", אומר טל פרידמן ("כמו ההוא, ושנינו גרים כיום בטבעון – לפעמים אני מקבל את הדואר שלו"), הבעלים של "טלק", הקפה הכי טעים והיפסטרי בשוק תלפיות בחיפה, שהפך גם הוא מוקד עלייה לרגל. פרידמן, בכלל מורה לשעבר, נכנס לעסקי הקפה כשהבין שהוא רוצה לספק שירות "שמבחינתי הוא זכות אדם בסיסית: קפה טוב ומפגש". הדבר הזה הצליח לו מעל ומעבר בחיפה, אבל עכשיו – עם צניחה של 25 אחוז במכירות שאותה הוא איכשהו שורד – המצב מסביב מטלטל אותו. "הבנות הקטנות שלי – בנות שש, עשר ו-11, מבוהלות. האזעקות הן בעוצמה מבהילה, היו שבועיים שעברנו לגור אצל הסבא והסבתא בקיבוץ גלעד, כי המקלט לא היה מספיק קרוב. עכשיו תחשוב מה זה לעבור לגור עם חמותך. באיזשהו שלב אמרתי לאשתי: תשמעי, אני מעדיף טיל מאיראן. ובאמת שחמותי היא בן אדם מדהים, הלב הכי גדול שפגשתי בחיים שלי – זה לא קשור, באיזשהו שלב בן אדם צריך את הבית שלו".
ואם שוק תלפיות – שהפך בשנים האחרונות לסוהו חיפאי עם המסעדות, בתי הקפה והחנויות החמות ביותר – הוא סוג של בית, הבית הזה בתהליכי התקפלות וכיבוי אורות. עם מקלט אחד מסודר בלבד לכל השוק – לרוב לא תספיקו להגיע אליו בהתרעה של 45 שניות או לחלוטין בלעדיה – עוד ועוד חלומות חיפאיים על מקום נקי ומואר שאנשים יוכלו להרגיש בו תל-אביב, רק בגרסה חיפאית, מתרסקים מהיום למחר. "עד לפני דקה תלפיות היה אחד המקומות הכי מגוונים, שוקקים ומגניבים בארץ מבחינה אנושית, קולינרית, בליינית, עם מין בלאנס מדויק – ופתאום, בבת אחת, חושך", אומר פרידמן. "ובחושך צצות הדמויות שאוהבות חושך".
המסעדות – רובן עם צניחה של לפחות 80 אחוז בהכנסות – מתקפלות. בְּעִתּוֹ של גיא רוזמרין נסגרה ראשונה, עכשיו מתקרב תורה של ערבסקה המדוברת של בני הזוג אכרם עבד ועידן מאדב. "אין תנועה בשוק", אומר עבד. "יש פחד. לפני שבועיים נפלו פה רסיסים, אנשים באי-ודאות, ואם הרחובות ריקים למה שהמסעדות יתמלאו? אי-אפשר למשוך ככה. הוצאנו חצי מהעובדים לחל"ת, אנחנו ממשיכים את העסק רק בשביל לשלם את ההוצאות שלו".
"אין תנועה בשוק", אומר עבד אכרם עבד ממסעדת ערבסקה המדוברת. "יש פחד. אני כל כך אוהב את ישראל, אבל הפעם איבדתי משהו. אני מסתכל על איך אני רוצה להמשיך את החיים שלי: כל שנתיים מלחמה ופיגועים ושיח שנאה, או לקום בבוקר לקרואסון ולשיחות על דברים אחרים?"
כשאני שואל אם יש לו מחשבות על לעזוב את חיפה למקום אחר בארץ, הוא אומר שלא, מה פתאום; ישר לחו"ל. "מחיפה למטוס, ומהמטוס לבחוץ. אני כל כך אוהב את ישראל, עובד 20 שנה על פרויקטים של קרבה ואיחוד, אבל הפעם איבדתי משהו, לא יודע להגיד מה. אני מסתכל על איך אני רוצה להמשיך את החיים שלי הלאה: כל שנתיים מלחמה ופיגועים ואלימות ושיח שנאה, או לקום בבוקר לקרואסון ולשיחות על דברים אחרים – ואני מבין שאנשים פה מרגישים גאווה רק כשיש חיכוכים. המלחמה האמיתית היא לא מול האויב החיצוני; היא פנימית, והיא שלנו בתור תרבות. התעייפתי מזה".
באפריל הוא יפתח סניף של המסעדה בהיידלברג, גרמניה, יעביר לשם את עצמו ומזמין את כולם להגיע אם אתם בסביבה במקרה. "צריך לחיות את החיים האלה", הוא מסכם.
אין כאן כוונה לדכא, והעוזבים – קראו להם אכרם או פרופ' יובל נח הררי – ממילא מותירים אחריהם, באופן מסורתי, רק ענן אבק שמורכב ברובו מפרודות "יאללה לך, מי צריך". אבל חיפה, כמעט כולה, נשארת. האחרון שאיים שהעיר תהפוך לקריית-שמונה – חסן תזכירו-לי-מי – מצא את מותו בתוך בניין שהוקרס עליו חגיגית; זה ראוי ומשמח לשכמותו, אבל בינתיים חיפה באמת הופכת לקריית-שמונה, רק בלי פינוי או פיצוי התושבים.
העיר כבר חוותה מבול טילים במלחמת לבנון השנייה ב-2006, רק ששם זה נמשך זמן מוגבל, בזמן שהפעם – הנה משהו שחיפאים בטח עדיין אומרים – לא רואים את הסוף.
זה מבטיח ילדים חיפאים שגדלים לתוך מציאות שהיא כל מה שהילדות החיפאית שאני זוכר (נדמה לי שהיה קר כל הזמן באיזה אופן שהפך את הבתים לחמימים ומוגנים, והיציאה לבית הספר – אחרי פינת החדשות לילדים של אלכס אנסקי ב-7:07 – הרגישה תמיד כמו ביטחון מוחלט בהגעתך ליעד ובחזרתך בשלום) – הילדות הזאת רחוקה מחיפה שנות אור.
"זו התקופה הכי קריטית לטיפול בילדים, אבל נוצר מצב שהרבה אנשים מרגישים סיכון לנסוע", אומרת לי מירב גבירצמן, שעובדת בקליניקה לטיפול בילדים באמצעות קיר טיפוס ב"בולדר חיפה" בסמוך לצ'ק פוסט. "יש לי ילדה מטופלת שיש לה מלא קשיים רגשיים וחרדות, ובמהלך טיפול של 45 דקות היו לנו שתי אזעקות – זה יוצר קרע בין האישיות הטיפולית שלי לבין ההבנה שהטיפול הזה הוא השפיות במיטבה ומה שצריך. וגם אצלי עולים פחדים – האחריות שלי כמטפלת שהורה עולה על הרכב עם הילד שלו, וכביש 22 שמוביל אלינו מהקריות הפך למלכודת אש. תושבי הקריות ממש מתענים, יש לי מטופלים שכבר המון זמן לא הגיעו לטיפול כי הילד מפחד להגיע, שלא לדבר על הפגיעה בפרנסה בגלל כל הביטולים".
גם מירב היא משפחה – אחיינית של אשתי – ובשנים האחרונות הפכה לחיפאית אדוקה: "אני ממש אוהבת את העיר. יש בה משהו מאוד דאון טו ארת'י כזה, חיבור לא מתאמץ בין כולם, משהו שהייתי מאחלת לכל אדם פה בארץ. ככה זה צריך להיות בעיניי".
2 צפייה בגלריה
מיירטי כיפת ברזל בשמי חיפה. כולם יודעים שבסוף, איכשהו, היא תשרוד את זה
(צילום: GettyImages)
כולם יודעים שחיפה, איכשהו, תשרוד את זה. ראובן מאיר הנצחי ממעיין הבירה – מקום שאני חושד שבלעדיו חיפה פשוט תיעלם בפוף – אומר ש"50 שנה יש לי את המקום הזה ואנחנו נשרוד, אנחנו רגילים לשרוד, אבל העסקים החדשים פה לא ישרדו".
חיפה היא כידוע עיר עם עתיד, רק שאחרי שהעתיד הזה סוף-סוף התחיל להתחיל, העיר נאלצת לחזור, בהווה, לעבר, כל הדרך עד לקיץ 2006, ועד מתי קיץ 2006. בניסיון לנחם את עצמם, שמעתי לא מעט חיפאים אומרים שבקריות גרוע יותר. בקריות שמעתי לא מעט אומרים שבנהריה גרוע יותר. אני מניח שבנהריה משוכנעים שבקריית-שמונה גרוע יותר, ובקריית-שמונה – אלה שנשארו – בטח אומרים שבדאחייה של ביירות גרוע יותר.
"אולי יהיה לנו נס חנוכה וזה ייגמר עד אז – מי בכלל עוד נשאר שם שיטבח בנו?" אומרת שירן רווה-מאיר, הבת של ראובן שעובדת גם היא במעיין הבירה. אבל חגית ממן מרוממה פחות אופטימית: "יש חוסר אכפתיות שלטונית כלפי כל מקום בארץ, מישהו פה מרגיש אחרת? ההורים שלי גרים בטבריה, הם בני 82 בבניין בלי ממ"ד, בלי מקלט, ואמא שלי על קביים כי שברה צלע. זו אומללות שאני בכלל לא יכולה לתאר לך, שבעשור האחרון לחייהם זה מה שההורים צריכים לחוות: עוד מלחמה, עוד הפקרות, עוד פחד, עוד חרדה".
ולגבי העתיד הישראלי – נו, גם בחיפה אף אחד לא מוכן להתחייב. "אנחנו כולנו אומה פוסט-טראומטית והיינו רוצים שהדור הבא לא יגדל ככה, אבל אנחנו ממשיכים להיכשל בזה", טל פרידמן אומר, ועדיין מציע אופטימיות חסרת פשר. "כי אני אדם אופטימי. נכון שיש הרבה סיבות כרגע להיות פסימי, בעיקר כהורה לילדים, ואין לי תשובה רציונלית ללמה עוד יהיה פה טוב, אבל יהיה".
מכיוון שאין בקביעה השרירותית הזו שום דבר מנומק או מספק, אני נוסע לקריית-מוצקין, לבת דודתי השנייה יהודית, אישה חמודה וחמה שמיד מחבקת אותי, אומרת לי שהזדקנתי מאוד ושמשקפי השמש האלה ממש מכוערים עליי. "רק היום ספרתי 40 בומים במיוחד בשבילך", היא פותחת.
אין כמו בבית.
