בישראל 2024 יש שלוש דרכים להתמודד עם כישלון: להכחיש, להאשים, ולהקים ועדה. השיטה עובדת כל כך טוב שאפילו המתים כבר לא מבקשים הסברים. שלא לדבר על בקשת סליחה. רגע לפני שישראל הסלימה, אופיר טובול ערך את ספרו של אבישי בן חיים "ישראל השנייה - הבשורה המתוקה, הדיכוי המר", שהפך את פוליטיקת הזהויות הישראלית והמורכבת לכתב אישום נגד ההגמוניה האשכנזית שמדכאת את המזרחים. בישראל המעורערת שלפני 7 באוקטובר זו הייתה קריאת חובה לישראלים, ולפוליטיקאים שפלגנותם אומנותם. היום טובול מסתכל על הספר ההוא בעין אחרת. "המאבק המזרחי הוא מאבק היסטורי נכון. אבל הבעיה היא שהרבה פעמים במקום לבנות את החברה הישראלית, הוא פירק אותה", הוא אומר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
יש לך ייסורי מצפון שהיית חלק מזה?
"אחרי 7 באוקטובר חשבתי שכל אחד צריך להגיד במה הוא טעה, ואני באתי ועשיתי את זה. אני אשם, כולנו אשמים. כל אחד והחלק שלו. רגע לפני 7 באוקטובר שהיה מי שאמר ימות העולם, אין פה כפייה דתית. היו סוכני כאוס שזה שאיראן לא משלמת להם זה מטורף... הם באו ואמרו לחיילים אל תוותרו על שמירת שבת. למה שתהיה כפייה דתית! רצו להטריף את המדינה ולעשות פה מלחמת דת".
מה זה שינה אצלך?
"המאבק המזרחי שלי השתנה 180 מעלות מאז 7 באוקטובר. צריך לחשוב איך לוקחים את הסיפור המזרחי למקום שבונה את החברה הישראלית ולא מפרק אותה. 7 באוקטובר יצר נקודת אפס לישראליות. כשאת מסתכלת על הגיבורים של השנה האחרונה אלה גם תושבי עיירות הפיתוח וגם הקיבוצים. זו רחל אדרי וזה עידן עמדי. הסיפור הישראלי נפתח וזה מביא הרבה מאוד דברים יפים. שוואלה, יש פה כל מיני אנשים, והם לא ישראל הראשונה ולא השנייה. משהו אחר קורה פה: יש פה ישראליות לבנטינית. וזה בדיוק הוויכוח שיש לי עם אבישי בן חיים".
אתם בקשר? איחלת לו שנה טובה?
"אני חושב שגם הוא כיום יסכים איתי שחשיבה דיכוטומית זה דבר רע".
"מהפכה של שמחה", ספר שהוא תינוק האהבה הנוכחי שלו, הוא ניסיון שאפתני לשרטט את דרכה של המוזיקה המזרחית מתעלות הניקוז של התודעה הישראלית עד לניצחון המוחלט של הז'אנר, והפיכתו לפסקול הרשמי ולמנסח הישראליות.
טובול, עורך הפרויקט שגם כתב בו כמה מאמרים, איגד סופרגרופ של עיתונאי מוזיקה ותרבות, חוקרי חברה, יוצרים וכותבים שיודעים לספר סיפור.
"היום אם אתה אומר מילה טובה על מירי רגב, אז זהו, אתה ביביסט. אבל היא נכנסת לתפקיד ואומרת, אני רוצה שיהיה בכל טקס, בכל פרס, חצי-חצי. דבר מדהים. זו מהפכה. מה ששלה שלה. היא אמרה את הדבר היפה הבא: אני לא גדלתי רק על צ'כוב יש גם רבי יהודה הלוי"
החידוש האמיתי הוא נקודת המבט של טובול: במקום הסיפור המוכר על ז'אנר דחוי ונלעג ודרך החתחתים והקיפוחים שעבר עד לסוף הטוב, טובול בוחר לספר את הסיפור מנקודת הראות של המנצחים. הפרספקטיבה החדשה הזו מאפשרת לו דילוג מעל מלכודות עדתיות ונינוחות שיש רק לקובעי הטעם. הספר מספק פרשנויות מרעננות על הקשר בין פוליטיקה, מוזיקה מזרחית, גלגוליו האסתטיים והפסיכולוגיים של הזמר המזרחי, התפתחות מודלים נשיים בז'אנר ועד אימוץ קהילת הלהט"ב, עוד הוכחה שז'אנר שלא נלחם על חייו גם יותר פתוח לקבלת האחר. "בעיניי, ההוכחה הנוכחית לזה שאנחנו המיינסטרים היא כמות שירי השכול בפלייליסט הישראלי, שזה משהו שהיה שמור רק לאשכנזים. שנים התפיסה היא שביום הזיכרון שומעים אשכנזים וביום העצמאות שומעים מזרחית, וזה נגמר. שני השירים הראשונים שעשו את זה הם "היכן החייל" (אהובה עוזרי) ו"פרי גנך" (אביבה אבידן). שירי שכול נכנסו לקאנון המוזיקלי דרך המוזיקה המזרחית. דרך פרספקטיבה של האמא, של האישה. פתאום את 'החייל' של אהובה עוזרי שומעים ברדיו. מטורף. שיר משנת 75' שלא השמיעו אותו בשום מקום, עכשיו הוא בכל מקום".
על עטיפת הספר הז'אנר מכונה "מוזיקה ישראלית-מזרחית", יצור היברידי למה שכונה מוזיקה מזרחית, ובהמשך מוזיקה ים-תיכונית. "ממציא הביטוי מוזיקה ים-תיכונית היה מלחין קלאסי בשם מרק לברי", הוא מפתיע. "בשנות ה-30 היו כאלה שעלו לארץ ואמרו: 'הגענו לארץ התנ"ך מאירופה, יש פה ערבים ואנחנו במזרח אז נייצר מוזיקה שמשלבת הכל. אירופאים כתבו את המוזיקה. מי ששרו היו ברכה צפירה ושושנה דמארי. הן היו הפרזנטוריות של זה. אבל מי שבאמת קידם את זה הם אביהו מדינה ויוני רועה. אני לא חושב שהם הכירו את ההגדרה של לברי, אבל מבחינתם הייתה בעיה עם ההגדרה".
למה?
"ההגדרה של המוזיקה המזרחית זו ההגדרה המקובלת העממית. ובאיזשהו מקום היא נובעת מסיבות גזעניות. למה? כי רצו להגיד, זאת לא באמת מוזיקה ישראלית, ניתן לה הגדרה אחרת. אף אחד לא קרא לחוה אלברשטיין 'מוזיקה מערבית' או 'אשכנזית'. יש סיפור מצמרר של אביהו מדינה מהאוטוביוגרפיה שלו שהוא חזר ממלחמת יום כיפור כמעט מת, שלח שיר למצעד הפזמונים לגלי צה"ל ואמרו לו, 'אתה לא למחלקה הישראלית, אתה למחלקה המזרחית'. והוא אומר, 'כמעט מתי בשביל המדינה! אתם אומרים לי שאני לא ישראלי?' אז ברור למה הייתה התנגדות מאוד חזקה להגדרה. כי זו לא הייתה הגדרה עצמית, אלא חיצונית. מדינה רצה להשתחרר מהכבלים האלה.
"אמרו לו, 'איך נקרא הדבר הזה?' אמר, 'מוזיקה ישראלית מסולסלת'. אז היו כאלה שאמרו, טוב, נקרא להם ים-תיכונית. נתחנחן. למזלו של מדינה, המיתוג מחדש הזה בא במקביל לתהליכי אוסלו".
תסביר.
"כשאוסלו התחיל עופר לוי הוביל מוזיקה שמושפעת מהעולם הערבי והטורקי. הוא היה יושב הראש של המוזיקה המזרחית. ואז כשהתחילה האינתיפאדה השנייה זה נגמר. במקביל היה את הז'אנר שהוביל אביהו מדינה שהיה ים-תיכוני, כלומר מושפע יותר מיוון ועשה מוזיקה יותר מתוקה".
"לאייל גולן אולי יש הרבה זכויות במוזיקה המזרחית, אבל מה שעשה דוחה. אין לי בעיה להגיד את זה"
ומה גרם למודל של אביהו מדינה לנצח?
"הסכמי אוסלו קרסו והייתה האינתיפאדה השנייה. אף אחד לא היה מוכן לשמוע שירים בערבית או בסגנון ערבי. מטורף איך שדברים היסטוריים מתכתבים עם תהליכים במוזיקה. ב-2002 התחילה האינתיפאדה השנייה. שרית חדד היא דוגמה טובה שהתחילה עם שירים בסגנון ערבי. דבר שני שקרה זה איל גולן, שהוציא בעצם את התקליט עם אתניקס ושינה את המוזיקה הישראלית בטירוף. ובמקביל עופר לוי חזר בתשובה. כל הדבר הזה ביחד יצר את הז'אנר הים-תיכוני".
מה שמעניין זה הקשר בין המצב הביטחוני לניצחון של הים-תיכונית.
"הסיפור פה בעיניי זו הערביות. האוזן הישראלית מאוד רגישה לערביות. הישראלים רוצים בקטע אובססיבי להיות חלק מהמרחב. כל תקופה במדינת ישראל שאין בה מלחמה קשה עם הערבים, פתאום את שומעת מוזיקה ערבית, אבל כשיש פיגועים - זה נעלם".
מפתיע אותך שאיל גולן הוציא שיר שהפך ללהיט במלחמה?
"השיר 'עם ישראל חי' הפך להיות המנון של ילדים בבית ספר. זה הצלצול בבית הספר של הבת שלי ברמת-גן. זה טוויסט מאוד מעניין אצל גולן, שבעצם הצליח סוף-סוף להוציא שיר לאומי אחרי הרבה זמן. והוא היה בעבר במסלול להיות זמר לאומי".
בגלל "פרשת משחקי חברה"?
"הם אנשים שגדלו במשפחות מאוד מסורתיות ומפורקות, גם איל גולן וגם זוהר ארגוב, אז הקטע הזה של להיות כוכב רוקנרול שבנות נשפכות עליו ורוצות אותו זה לא היה משהו שמוכר להם. בגלל שאנחנו חיים באיזה עולם של מי-טו ותיאוריה קווירית ופרוגרס, אנחנו קצת שכחנו, רגע, מה היה דור אחד אחורה, בסדר? סבתא שלי לא הייתה כמעט יוצאת מהבית. אמא שלי כן. אין להם מסורת של הדבר הזה של איך להתנהג בסיטואציה. לגולן אולי יש הרבה זכויות במוזיקה המזרחית, אבל מה שעשה דוחה. אין לי בעיה להגיד את זה".
בגיל כמעט 40 הוא מחזיק ברזומה מכובד כפעיל חברתי ואיש תרבות, כולל אספירציות פוליטיות שעד כה גרמו לו בעיקר להיכוות. חיבתו למוזיקה הובילה אותו להקים את 'קפה גיברלטר', שם נתן במה לכותבים צעירים דוגמת רועי חסן ועדי קיסר, שהפכו לקבוצת ערס פואטיקה. ב-2015 כשמירי רגב נכנסה למשרד התרבות, טובול הרגיש שהלוחות הטקטוניים סוף-סוף זזים לכיוון שחלם עליו. הוא לא תיאר לעצמו שהם יקברו אותו תחתיהם בגלל פוליטיקה משרדית. "מירי נכנסה לתפקיד אמרה, למה הכל אשכנזי? ישראל שנת 2015, ועדיין, כל התקציבים הולכים רק לתרבות מערבית".
אבל רגב באה עם אמירה פופוליסטית שהכל אשכנזי. לא עם פתרון אופרטיבי.
"זה טריקי. היום אם אתה אומר מילה טובה על מירי רגב, אז זהו, אתה ביביסט. אבל היא נכנסת לתפקיד ואומרת, אני רוצה שיהיה בכל טקס, בכל פרס, חצי-חצי. דבר מדהים. זו מהפכה. מה ששלה שלה. היא אמרה את הדבר היפה הבא: אני לא גדלתי רק על צ'כוב יש גם רבי יהודה הלוי".
די נו. למי יש בעיה עם יהודה הלוי? זה לייצר מאבק שלא קיים.
"זה היה פופוליסטי בקטע טוב. להגיד: אני מירי רגב לא גדלתי על צ'כוב. גדלתי על רבי יהודה הלוי, גדלתי על פיוטים בבית הכנסת, וגם זאת תרבות. אני מת על זה. קיבלתי טלפון מאיזו פקידה. היא אמרה, שמענו עליך והשרה רוצה להביא תרבות מזרחית אבל באיכות גבוהה. אתה היחידי שאנחנו מכירים שיכול להביא את זה, נעשה פסטיבל בטבריה. ואני איש של תרבות מזרחית ושרוף על המסורת ומצד שני קצת פלצן. אמרתי להם, רוצים איל גולן? יש יום העצמאות. נעשה פסטיבל קולנוע, נעשה מופעי זריחה בסגנון אתני, דברים של פיוטים, בואו נעשה מופע מחווה למוזיקה המזרחית של שנות ה-80. הבאתי דברים עמוקים".
ומה יצא מזה?
"שהעיפו אותי והביאו את ירון אילן. זאת האכזבה שלי ממירי רגב. מה שעניין אותה בסוף שיעשו מופע מחווה, הביאו את איל גולן כדי שימחאו לה כפיים ויעשו מתחם VIP יפה וזהו. אבל מה עניין את הפקידות שזה הנציגות של האליטה הישנה? שבן הזוג של הבן שלי מנגן על עוד אז אולי נדחף גם אותו? וברגע הראשון שיכלו להעיף אותי פשוט זרקו אותי. הקמתי בדיוק את התנועה 'תור הזהב', התרוששתי, ולא היה לי כסף. אני אוהב את מירי רגב. יש לי הערכה למה שהיא עשתה, ראיתי את התחקיר עליה, הזדעזעתי, אבל לא הופתעתי. ועדיין יש לה זכויות פה על מה שהיא עשתה במשרד התרבות".
את הליכוד מגדיר טובול כמפלגה של המוזיקה המזרחית, קואליציה עם נשמה של אופוזיציה. ככזו, הוא מזהה תהליכים מקבילים במוזיקה המזרחית ובמפלגה. בכל פעם שדה אחד מנבא את עתידו של השני. "התוכנית הראשונה על מוזיקה מזרחית הייתה: 'על הדבש ועל הכיפאק' ששודרה ב-1978. לא היה להם עורך לתוכנית, אף אחד לא ידע, אז הביאו את מאיר לחיאני שהיה טבח בגלי צה"ל. העלו אותו, אמרו לו, בוא, אתה היחיד פה שמכיר מוזיקה מזרחית, וזה שודר בעשר בלילה וזכה לרייטינג מטורף".
כאן בעצם הפוליטיקה הקדימה את המוזיקה.
"הפוך מעכשיו. מה שקרה במוזיקה המזרחית עוד לא קרה בפוליטיקה, הליכוד בשלטון נגיד מ-77'? אבל הליכוד במידה מסוימת של צדק תמיד תהיה מפלגת אופוזיציה, גם אם היא בקואליציה".
אי-אפשר להיות עשורים בשלטון וגם להתלונן על קיפוח. קורבנותם אומנותם.
"קודם כל, כן. קורבנותם אומנותם. ודבר שני יש לזה על מה להתבסס, כי מדינת ישראל עוצבה ברמה קיצונית בצלמה ובדמותה של מפלגת העבודה. וכמה שנים הליכוד בשלטון?"
הילדות שלי לא מכירות עידן שבו נתניהו הוא לא ראש ממשלה.
"ברמה התרבותית הדברים האלה לוקחים הרבה יותר זמן. לשנות די-אן-איי של של מדינה שהוקמה בפיצוץ אטומי היה צריך מעשה אגרסיבי ביותר".
אפרופו מה שאמרתי, שקורבנותם אומנותם, אכלו לי שתו לי – המוזיקה המזרחית הגיעה לאיזה מקום של נינוחות כשהיא הבינה שהיא המיינסטרים. הליכוד לא הגיע אליו עדיין.
"נכון. קלעת בול. ולמה זה לא ככה בליכוד? זאת שאלת השאלות. המוזיקה המזרחית זכתה להכרה ממסדית ועממית כמוזיקה איכותית, ואז, ברגע שהיא קיבלה הכרה, מה שלא קרה עדיין בפוליטיקה, משהו נרגע. כאילו הסתיים המאבק. אפשר להניח לזה. לכל האמנים כמו עומר אדם, כמו פאר טסי, כמו עדן חסון. הם בין ישראל הראשונה לישראל שנייה".
מה שאתה אומר זה שאם הליכוד יוותר על בעלות סימבולית על ישראל השנייה, הוא יהיה נינוח ומזה תגיע הרמוניה?
"אולי. אגב עוד דמיון בין התחומים: הסיפור של ביבי ושל איל גולן מקביל. אצל שניהם הטענה היא 'אנחנו הרמנו את הראש וחטפנו'. את לא חושבת שרודפים את ביבי?"
לא יודעת אם "רודפים" זו המילה הנכונה. נאבקים. מפגינים. זאת דמוקרטיה. לא העלילו עליו. אגב גם לא על גולן.
"גולן בא בשלב הזה שהמוזיקה המזרחית מגיעה לטופ של הטוב של ההכרה. פה מתפוצצת 'פרשת משחקי חברה'. סתם ככה זה קרה אז? אז המקרה של ביבי הוא זהה בעיניי".
עוד רומן רעיוני קצר-מועד ניהל טובול עם אריה דרעי. כמי שכתב והתבטא בעבר בשבח המסורתיות והתפיסה הדתית המזרחית שקידשה סובלנות ומסורתיות על פני הקשיחות הליטאית, הוא השתתף בפתיחת הקמפיין של המפלגה ובמסגרתו קרא לש"ס להפוך למפלגה שפונה לקהלים רחבים. "צריך היום מנהיג מזרחי, אריה דרעי יכול להיות המנהיג הזה אבל השנאה כלפיו לא תאפשר את זה".
אולי זה כי הוא לא מתון כל כך? רק לאחרונה הוא אמר "צריך להעריך את גודל הנס".
"התמונה של אריה דרעי עם רבין זו ההתחלה של האמון הזה. אבל לא נתנו לדרעי את הסיכוי לעשות את זה. כי ברגע שדרעי סטה קצת מהמסלול, בוא נגיד, הצליח והרים את האף, אז השילוב הזה של חרדי + מזרחי היה גדול מדי להכיל בישראליות".
אוקיי.
"אפשר להגיד הוא גנב, הוא מושחת, אבל בסוף, כתופעה תרבותית הוא עשה מהפכה. אני יכול להגיד לך עליו גם טוב וגם רע. אני הלכתי עם ש"ס, ואמרתי להם, אני פה בשביל להקים מועצה אזרחית שתפעל בנושאים חברתיים, והם עשו את זה. אמרתי להם, אני בסיבוב הבא לא אצטרף אליכם אם לא תהיה פה אישה. ולא הייתה אישה".
בש"ס לא רצו נשים, אבל גם היום זה לא שיש אינפלציה של זמרות מזרחיות. טובול דווקא אופטימי: "במוזיקה הישראלית לא היה קול נשי. אם יש זמרת ששרה בלהקה צבאית זה נקרא קול נשי? אהובה עוזרי, עפרה חזה או מרגול, הן לא רק זמרות ששרות יפה, אלא גם נשים חזקות. זה המודל של נשיות חזקה ולא מתנצלת. מאיפה הוא בא? מחוה אלברשטיין? מי בדיוק במוזיקה הישראלית מייצג מודל כזה? אני באמת מנסה. ריקי גל אולי. אבל בואי נגיד שאת מסתכלת על הפופ הישראלי. מי הביא את הפן הזה של נשיות חזקה? מרגול ששרה "אז מה אם קנית לי" או "חומות חימר". ואהובה עוזרי. ושרית חדד. אז מצד אחד, המוזיקה המזרחית הייתה השער שדרכו נשמע הקול הנשי. מצד שני, יש באמת מעט זמרות במוזיקה מזרחית. כי היא שואבת מהמרחב של התרבות המזרחית, הערבית. ושם היחס לנשים הוא לא טוב. אני לא רוצה לייפות את המציאות. יש משהו שוביניסטי בתרבות המזרחית. המזרחיות תמיד צריכות איזה גבר חזק שיהיה לידן".
5 צפייה בגלריה
''השילוב הזה של חרדי + מזרחי היה גדול מדי להכיל בישראליות''. אריה דרעי
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בשיר "תל-אביב" של עומר אדם מזכירים להט"ב אבל מבלי לעשות מזה עניין. איך אתה מסביר את ההתקדמות הזו?
"זה מטורף שלא היה שיר כזה עד אז. הוא מתאר בחורה שבאה מהפריפריה עם החבר שלה לתל-אביב, והוא הולך לה לאיבוד בתל-אביב כי הוא הולך לחגוג באיזו מסיבה של גייז בפלורנטין או משהו".
היו סיפורים שעומר אדם חשש באיזה שלב לשיר את זה. שהמנהלים פתאום קיבלו רגליים קרות.
"זה היה הארדקור השיר הזה. אמרתי אז, איך נותנים לעומר אדם לעשות כזה דבר?"
מה היה סוד הקסם של השיר?
"הביאו מוזיקה שכאילו הכי נחותה וקישרו אותה לאיזה מין עולם קווירי-להט"בי. פתאום את אומרת, בעצם המטרוסקסואל הערס זה כמו הבדיחה הזאת של נדב אבקסיס, שכשהוא מתחיל איתך במועדון, אתה לא יודע אם אתה הולך לקבל נשיקה או דקירה".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.11.24
