את יום כיפור העבירה בַּכֹּל סֶרְלוּאִי במסעדה תל אביבית, הרחק-הרחק מבית הכנסת שלה בבית-שמש. בכל, יוצרת מוערכת וכלת פרס עמיחי לשירה, מלמדת תורה בקביעות במדרשה בכרמיאל. כיסוי הראש הגדול שלה בולט במרחב התל אביבי באופן מיוחד. "לפעמים אני מרגישה כמו ג'ירפה, פונים ישירות אל כיסוי הראש שלי, לא אליי", היא אומרת. אבל ביום כיפור, שהות ותפילה במסעדת האחים הייתה הבחירה הכי נכונה מבחינתה. שמם של האחים דוקטור יצא למרחוק עוד בזמן המאבק ברפורמה המשפטית כשבישלו ארוחות ענק למפגינים, ואחרי פרוץ המלחמה - גם ללוחמים. המסעדה שלהם בבית ציוני אמריקה הפכה למרחב קהילתי תל אביבי שמזוהה עם המחנה הליברלי ומגויס לכל משימה שלה הם נדרשו. אחרי שבית המשפט פסק כי "ראש יהודי" יוכלו לקיים תפילה בהפרדה ברחובה של עיר, ואחרי המהומות הקשות בשנה שעברה, האחים ביקשו לייצר פעולה אחרת. לא להיאבק במה שרע בעיניהם, אלא להוסיף טוב. כלומר לפתוח את המסעדה ביום כיפור לתפילה ולשיחה של כל גוני החברה הישראלית. כולם מוזמנים בדיוק כמו שהם. בכל ובתה הצעירה התייצבו שם.
"היוזמה הזו ביקשה לייצר קול אחר אחרי הקטסטרופה של שנה שעברה, ומבחינתי זה היה אקט של מנהיגות. בתוך מסעדה שמגישה את האוכל הכי לא כשר היה מתחם לתפילה ומתחם לשיחה וכל מיני אנשי תרבות ורוח דיברו על מה זה יום כיפור בשבילם בכל מיני אספקטים, ולמרות שזה הכי-הכי רחוק מיום הכיפור הרגיל שלי, זה היה פשוט נהדר. אני מודה שלא ידעתי למה אני נכנסת, אבל לא היה אכפת לי. התייצבתי כי מי שמושיט לי יד אני מושיטה לו יד בחזרה, גם מי שמושיט לי יד ללחיצה אני לוחץ לו את היד בחזרה למרות שאני אישה הלכתית ששומרת נגיעה. זה חייב להיות כלל בסיסי בחברה שלנו. ולמרות שלא היה לנו פשוט, זה היה רגע משמעותי מאוד עבורי. רגע לפני כניסת הצום הגענו לאכול במסעדה ארוחה מפסקת. הם הזמינו לנו קייטרינג כשר ומפנק, הייתה חשיבה על כל פרט. איך את יודעת שמישהו אוהב אותך? כשהוא מכין לך את הקפה כמו שאת אוהבת. ממש ככה הרגשנו. הם יצאו מגדרם".
זה דימוי מאוד יפה. איך אנשים דתיים יכולים לצאת מגדרם בשביל להראות אהבה לציבור החילוני?
"לא להתנשא. קודם כל להקשיב ולכבד את הערכים שלהם. להכיר בזה שיש להם סולם ערכים שחובתנו ללמוד ולכבד. אני כבר שנתיים משתדלת להקשיב ולשאול בשביל להבין את עומק התהום שנפערת פה. יש לי חברה מאוד פעילה בהפגנות, ואנחנו כל הזמן מדברות. והיום אני יודעת מה באמת כואב לה, מה באמת מפריע לה, ואין מצב שאני אתן למישהו לרמוס אותה או את עולם הערכים שלה. יש משהו מאוד אבסולוטי בדת, שתופס את כל המקום. ולכן אנחנו חייבים לדרוש מעצמנו ענווה, ולהסכים לזוז מהצורך הדתי שלנו. יום כיפור זה החג שאני הכי אוהבת, וזה היום שאני באמת הכי מחכה לו כל השנה, והשנה התפללתי עם אלפי אנשים כשמולי תלויים דגלי גאווה והציבור שר יחד 'שובי לביתך' של דליה רביקוביץ בתפילת נעילה. בהתחלה זה ממש גרם לי מצוקה אבל אז נשמתי ואמרתי לעצמי: זו ישראל. קורה פה משהו הרבה יותר גדול".
"העולם שלי מלכתחילה היה סדוק"
סרלואי היא אישה מרובת ניגודים. מגיעה מלב הציונות הדתית השמרנית, אך בעלת יסוד רדיקלי בועט - גם בכתיבה שלה וגם בתפיסת העולם. משמיעה קול פמיניסטי חד-משמעי וקול הלכתי ותורני ברור. כל הסתירות הללו מתיישבות באופן מרהיב בכתיבה של בכל, שרואה בחיכוך הזדמנות. ספר המסות שלה, "משקל עודף" (כנרת זמורה דביר) יוצא בימים אלו ומשקף את הכפילות התמידית שבמבטה.
"גדלתי בקריית משה, נולדתי שם, שזו שכונה בתוך ירושלים שצמודה לישיבת מרכז הרב, שההורים שלי גרו בה. גדלתי בעולם מאוד ברור, ועבור ילדים יש בזה משהו שמשרה ביטחון. יש אנחנו והם, שחור ולבן. אנחנו בקושי הכרנו חילונים, אבל הגישה הבסיסית הייתה שאנחנו צודקים. אנחנו צודקים בכל ואחרים פשוט עוד לא מבינים את זה. אלו משפטים שממש שמעתי במפורש. אבל אם רבנים משדרים שהם יודעים הכול, ואתה פונה אליהם מתוך ידיעה שהם יודעים הכול, זה מייצר ניתוק והקצנה. נוער הגבעות זה ביטוי בוטה של התפיסה הזו. אני חושבת שבפלגים בחברה הציונית דתית הביטחון הזה שהאמת אצלך הרבה יותר מוקצן מכל חברה אחרת. אני אישית לא יכולתי לסבול את זה, כי העולם שלי מלכתחילה היה סדוק".
הוריה של בכל סרלואי התגרשו בילדותה, מחזה נדיר מאוד בשכונה הירושלמית החרד"לית. "צחקנו שההורים שלי המציאו את הגירושים. לפניהם לא שמעו על זה בישיבה. בעולם שהוא תיבת נח העשוי זוגות זוגות, היינו לווייתן או חיה מוזרה. כמו לשאר הילדים, היו לנו אבא ואמא שאהבו אותנו, אבל בשונה מילדים אחרים הם תיעבו זה את זה באותו להט שאהבו אותנו. גדלתי במקום מאוד תבניתי, אבל בשונה מילדות אחרות בכיתה שלי, הייתה לי יותר תנועה בין מרחבים. אמא שלי מאוד דוסית, אבל בסוף היא הייתה אם חד-הורית שמגיעה מחינוך הולנדי. ברור לה שהילדים שלה לא יסתפקו בספרייה השכונתית, אז היא עשתה לנו מינוי לספרייה המרכזית. ואני טרפתי כל מה שיכולתי לקרוא וכל הזמן הרגשתי איך הראש שלי נפתח. גם היינו הבית היחיד עם טלוויזיה, כשקמתי בלילה ראיתי שאמא שלי צופה בה. מגיל צעיר קיבלתי אפשרות אינטלקטואלית שלא הייתה לכמעט אף ילד אחר בגיל שלי, בעולם שלי".
חשיפה לתרבות.
"כן, יש משהו בלתי הפיך בחשיפה לתרבות. היא מחייבת אותנו להכיר את הגוונים, מחייבת הזדהות מרובה. זה מה שספרות עושה לבן אדם, זה גם לכן למה בעיניי אסור לוותר על מדעי הרוח בבתי הספר. אנחנו מאבדים את יכולת השיפוט המוסרית שלנו אם אנחנו לא לומדים ספרות, עם כל הכבוד לסטארט-אפ ניישן. אנחנו צריכים חברה עם אנשים בעלי שיעור קומה מוסרי ולא רק אנשים שיודעים לבנות מערכות לייזר נגד טילים. זה מה שמצמיח חברה שהיא לא רק ספרטה".
השאלות היו חלק בלתי נפרד מחייה, וכפי שהיא מתארת במסה בשם "בין שני בתים" גם הפוליטיקה הפכה למרחב של גילוי. "חוויות ילדות הן כר פורה לתובנות פסיכולוגיות או רוחניות, אבל עבורי, בראש ובראשונה הן כר לחשיבה פוליטית. התנועה בין הבית של אבי לבית אמי לימדה אותי להכיר בכך שלכל צד יש את הסיפור שהוא מספר לעצמו, את הפצעים שלו והכאבים שלו והביטחון המוחלט בצדקת דרכו. זה נכון למשפחה ונכון לחברה. והתמכרות לנרטיב אחד עלולה להמיט אסון. רצח רבין היה רגע כואב במיוחד בהתפכחות הזו. הייתי אז נערה, והגעתי לכל ההפגנות נגד רבין. גם חטפתי מכות באחת ההפגנות משוטר מג"ב. אני חושבת שאם רבין היה חי היום הייתי מפגינה נגדו, אני אומרת את זה ביושר. אבל גם ראיתי בעיניים את ההקצנה בשיח שנולדה מתוך תחושה שחייבים לעצור את האסון בכל מחיר. הרגשתי שהציבור הדתי מרגיש נרמס, ומתוך אותו תסכול מידרדר למקום מסוכן. ולכן הרצח היה כל כך מחריד וזה פצע שנשלם עליו לדורות".
"בזמן אוסלו הרגשנו שהממשלה מזלזלת בציבור גדול שצועק צעקה אמיתית", מסבירה סרלואי. "לכן בזמן המחאה נגד הרפורמה ממש הרגשתי שאני רואה את אותו הדבר מהצד השני. כשיו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן הטיח במפגינים שהוא מזלזל בפחדים שלהם, אני לא ידעתי את נפשי. אני מרגישה שלנו, כאזרחי ישראל, יש מערכת יחסים מתעללת עם הממשלה".
כשהשרה אורית סטרוק הציעה לך לשבת בוועדת הפרס ליצירה יהודית ע"ש אורי אורבך, סירבת. גם כתבת לה מכתב ארוך ומנומק.
"סירבתי לשפוט בפרס כי הרגשתי שהפנייה אליי, והפנייה שנעשתה לשופטים בשלב הראשוני, הייתה בעיניי לא נקייה. לא הרגשתי שנבחרנו בשל איכות העבודה האמנותית שלנו אלא בשל מה שחשבו או הניחו מראש ביחס לדיעות הפוליטיות שלנו. אני מודה ביושר שוועדות אחרות, עד לפני כמה עשורים, נהנו מהומוגניות לצד פוליטי מסוים, אבל בשום אופן איני חושבת שאפשר ליצור איזון על ידי חוסר איזון. אם עבודה אמנותית טובה גם מי שלא מחזיק באותן דעות פוליטיות יוכל להעריך אותה. ובכלל, אסור שפוליטיקה תהיה קנה מידה להערכה של אמנות, ולצערי היום עמדה פוליטית הופכת לקנה מידה ערכי לכל דבר כמעט.
"אני כל כך אוהבת ספרות ישראלית, זו שמרגיזה אותי וגם מדירה אותי לפעמים, כי היא כותבת עליי ומתארת את החיים כאן. אני יכולה להיות חלק מכל כך הרבה מקומות ומרחבים בלי לוותר על הזהות שלי, ומאוד חשוב לי שיצירה תהיה כחלק מתנועה תרבותית והעשרה שלה, ולא מחיקה של צדדים פוליטיים, שרוממות התיקון בגרונה".
5 צפייה בגלריה
"אני יכולה להיות חלק מכל כך הרבה מקומות ומרחבים בלי לוותר על הזהות שלי". בכל סרלואי
(צילום: ראומה שרה גבע)
גרת שנים בכוכב השחר, התנחלות בהרי בנימין. נוער הגבעות, שבעבר היה בשוליים, זוכה היום להרבה פחות ביקורת. רבנים תורמים כסף לאדם שהורשע ברצח פלסטינים.
"גרתי 15 שנה בכוכב השחר, ביישוב שאהבתי ואהב אותי, ועד היום אני מרגישה שם בבית יותר מבכל מקום אחר בעולם. פגשתי שם אנשים ונשים עם ראש פתוח, ענווה, ועם אפשרויות אנושיות יוצאות מגדר הרגיל. וגם ראיתי איך אנשים מתונים ועדינים זזים לשוליים. בסופו של דבר שוליים סוחפים מרכז. אני לעולם לא אסנגר על אלימות, על גזילת אדמות או רכוש. לצערי זה קורה. יותר קל לאמא שהבן שלה יהיה בגבעות עם איזה עז וזה יהיה המרד שלו מאשר שיהיה עם בחורה או משהו כזה. וצריך להבין שהתהליכים ביישובים הם מגוונים. אלו תופעות שמתרחשות בחברה שהיא מאוד סגורה בהגדרה, ומתנהלת קצת בתיבת תהודה. יש סכנה בלהפוך לעולם קטן".
"כולנו, ובייחוד נשים, כל הזמן בהתמודדות עם הגוף שלנו"
לספר המסות החדש קוראים "משקל עודף", והשם מחייב. חלק מרכזי ממנו עוסק בגוף. בגוף המדמם, בגוף השמן, בגוף היפהפה. מושגים נפיצים כמו טומאה, טהרה וצניעות עוברים ניתוח לב פתוח לעיני כל. "לצערי אף אחד לא יכתוב את הביוגרפיה הגופנית של צ'רצ'יל", סרלואי צוחקת, "אף אחד לא יכתוב איך הוא הרגיש בתוך החליפות או באמבטיה, איפה בדיוק כאב לו או כמה נוח לו מול מצלמה. אבל כולנו, ובייחוד נשים, כל הזמן בהתמודדות עם הגוף שלנו. במרדף בין הגוף שלנו למי שאנחנו. אני מתמודדת עם זה מאז שאני קטנה. הייתי ילדה שמנה, וזה נוכח בחיי. המחשבה מי יתחתן עם ילדה שמנה תמיד שם. בטח אם ההורים גרושים, אז אני בכלל צריכה להיות ממש מוצלחת. אם אני גם חכמה מדי, אני לא אתחתן. זה מה ששמעתי סביבי".
למסה הראשונה בספר קוראים "על אהבת התורה, כלומר – על פמיניזם". איפה אהבת התורה והפמיניזם נפגשים?
"אני ואחי עם הפרש קטן ביננו בגיל, והאופן שבו חינכו אותו היה שונה מהאופן שבו חינכו אותי. רמת החופש שהוא זכה לה הייתה יותר גדולה. היו דברים שאח שלי למד ולי לא נתנו, ואני גם רציתי. השתוקקתי ליותר לימוד תורה שלא היה נגיש לי וזה היה מתסכל נורא. עד היום הדבר שאני הכי רוצה זה ללמוד וללמד תורה. זה הדבר שהכי משמח אותי בעולם. והנה, הוא זוכה למשהו שאני לא זוכה. מצד שני, בגלל שאמא שלי חיה לבד, ראיתי אותה מגיל אפס עושה קידוש והבדלה, בודקת חמץ, שולטת בכל ההלכות. בבתים האחרים סביבי בראש המשפחה עמד גבר ואליו נשאו עיניים, אבל אני התבוננתי באמא שלי. אישה לבדה שמחזיקה הכול. ופתאום התחלתי להסתכל על נשים כל הזמן. נגיד, איך אמא שלי כל כך יפה אבל היא לא יודעת את זה? הסתכלתי על הנערות בעזרת הנשים, הבנות הכי יפות, עם השיער הארוך המתנפנף. ואז הן מתחתנות, השיער מתכסה, הן יולדות עוד ילד ועוד ילד, ואני רואה שהן קמלות לתוך הגוף של עצמן. השאלה מה קורה לנשים, מה הסיפור שלהן, זו השאלה שהכי מעניינת אותי בעולם".
בעולם שבו גדלת פמיניסטית זו כמעט קללה.
"זה בהחלט היה כינוי גנאי. המשפט הכי מעליב שאפשר היה להגיד על אישה כשאני הייתי ילדה היה, 'היא עושה מה שהיא רוצה'. אישה שעושה מה שהיא רוצה זו סכנה חברתית, כי בתוך הסד הקיים נשים צריכות להיות מחויבות לאין-ספור תפקידים, לדעת את מקומן".
יש משהו מתעתע בעמדה הפמיניסטית שלך; מצד אחד, את ברורה ואיתנה. מצד שני, את כל הזמן מנכיחה גם את ערימת הכביסה שצריך לקפל וגם את עוגות השמרים שצריך לאפות. כתבת מסה לשמה רק על עבודות הבית.
"כמו שיש לגוף ביוגרפיה, גם לבית יש כזו. הרי מישהי פינתה מדיח, טיטאה את הרצפה, הזמינה תור לרופא, או כיבסה את המדים. אבל החלק הזה בעלילה תמיד נשמט. יש מרחב אדיר בחיים של נשים שהוא לא ממופה. אני רואה את עצמי כאותו אטלס מיתולוגי - אני נושאת על גבי את הבית ולפעמים נראה לי שהוא גדל כל כך עד שיבלע אותי. תמיד יש מה לעשות בו, ותמיד אני רוצה לכתוב. וזו התחרות. פעם חשבתי שאתיישב לכתוב מיד כשהכלים יהיו שטופים ומיד כשאסיים לקפל את הערימה. היום אני יודעת שלעולם לא אסיים".
יגידו לך שהיום זה אחרת. שיש עוזרת, שיש חלוקה במטלות הבית.
"זה הדגם של וירג'יניה וולף, שהיו לה שתי משרתות בבית שעבדו בשבילה נון-סטופ בשביל שהיא תוכל ליצור חדר משלה. ליום הולדת 40 נסעתי לאנגליה, לבית שלה. מבחינתי זה לעלות לקברי צדיקות. עמדתי שם ואמרתי לעצמי, 'כאן אישה ישבה וכתבה ואף אחד לא יכול היה להפריע לה'. אני כותבת מהספה ליד ערימת הכביסה. הספר מבחינתי רוצה להנכיח את מה שלא מדברים עליו. אם יש אישה שהסיפור של המשקל בתוך העולם הפמיניסטי לא רלוונטי לה, שהסיפור של הווסת לא רלוונטי (למרות שיש אופטלגין וטמפונים), או שהעניין של הבית לא רלוונטי לה כי יש מכונת כביסה - שתתקשר אליי ותספר לי כיצד".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.11.24
