לפעמים, כשאני צופה בטלוויזיה בפעם החמישית או השישית בערב באותה פרסומת או פרומו, או כשאני מסכין עם הפסקת פרסומות ארוכה כאורך הגלות (גלות עשרת השבטים, זו האינסופית), או עובר לסדר היום על חוסר יושר של מגישי טלוויזיה, שמתבטא בהצהרה על "פרסומת אחת וחזרנו", כשלאחריה מתגלות חסויות נוספות, אני חושב לעצמי שכחברה התרגלנו להנמיך ציפיות, השלמנו עם הלעטתנו בזבל, התרגלנו לכך שמותר לטמטם אותנו.
פתחתי בטלוויזיה, ולא בכדי, כי היא קשורה לנושא, כפי שאסביר בהמשך. אבל התופעה בהחלט קיימת גם בספרים. למשל, יותר מדי ספרים שהופכים לרבי-מכר בתרבות שלנו הם יצירות מרושלות, לא אינטליגנטיות, מופרכות, מגובבות. אלו יצירות שאינן טובות אפילו בסוגן, כלומר כבידור. במקרה של מותחנים מדובר בכאלה שמותחים באופן הכי מכני שניתן להעלות על הדעת ומסתפקים בכך. אבל מדוע אנחנו מסתפקים במועט? מדוע די לנו ברף התחתון? מדוע אנחנו כל כך לא מעריכים את עצמנו שאנחנו נותנים ליצירות, בינוניות לכל היותר, כמו "המטופלת השקטה", להפוך לרב-מכר, או נותנים מקום לחיקוי הירוד יותר דנן, שמבקש להיות רב-מכר וראה אור בחו"ל בהוצאה גדולה? נדמה לי שיש כאן נקודה עמוקה יותר משנדמה. נדמה לי שאנחנו חיים בעידן שנלהב מבינוניות, ששונא מצוינות, שנהנה להתפלש ביצירות שאינן עשויות היטב, במים החמימים של בריכת הילדים.
"אנה או", על שם המטופלת המפורסמת של פרויד, מספר מכמה נקודות מבט על פרשת ספק-רצח בדיונית שהתחוללה בבריטניה ב-2019. צעירה עשירה, אנה אוגילבי ("אנה או"), בת לפוליטיקאית מפורסמת, התוודתה בהודעת ווטסאפ שרצחה שניים מחבריה, ואז שקעה במעין תרדמת למשך ארבע שנים. כעת, ב-2023, מנסים לעורר אותה בעזרת טיפול חדשני ולברר אם רצחה בדם קר או הייתה תחת השפעה כלשהי, נפשית או פיזית. חלק גדול מהסיפור מסופר בגוף ראשון, מפיו של דוקטור בנדיקט פרינס, פסיכולוג משפטי, שנקרא לטפל באנה או ולהבין אם מדובר ברוצחת או בקורבן.
הספר הזה שייך לטעמי לקבוצה של ספרים מהשנים האחרונות, כולם בריטיים, שנוגעים באופן חובבני ומאוד לא מתוחכם בבכירות (לטעמם) של הגישה הפסיכואנליטית וגישות קרובות לה על פני גישות נוירולוגיות ופסיכיאטריות יותר בחקר מחלות הנפש. לעיתים, תוך שילוב של ז'אנר הבלש בז'אנר הרומן הפסיכולוגי (כלומר, כאשר "הבלש" הוא פסיכולוג). מלבד "המטופלת השקטה", שהוזכר, ורומן מתח נוסף של אותו סופר, "הבתולות", הרומן הזכיר לי גם את "ארץ השלג" הבינוני, שראה אור אצלנו לפני כחצי שנה. באופן לא מודע או סמוך למודע, אני סבור שהסופרים שכתבו את הספרים הללו חשים שיש קרבה גדולה בין הספרות לבין הפסיכואנליזה, ולעומת זאת ישנה זרות גדולה בין הספרות לתפיסות נוירולוגיות מטריאליסטיות. והם חשים כך בצדק. כי הספרות גם היא מבקשת להבין את החוויה הסובייקטיבית של התודעה, והספרות כפסיכואנליזה מבקשות כאחת להבין את הנפש על רקע סיפור החיים הייחודי, וכמובן, הספרות כפסיכואנליזה מתייחסת בכבוד לשפה. כך שהמשיכה של הספרים הללו לפסיכואנליזה היא בעצם הצדקה עצמית עקיפה של הפעילות הספרותית עצמה. למעשה, "אנה או" קשור לשתי תופעות ספרותיות בנות זמננו: הראשונה, השדרוג שקיבל ז'אנר הרומן הבלשי משולי המערכת הספרותית לעבר המרכז. כאן, על ידי הפיכת הבלש לפסיכולוג מוענקת יוקרה לז'אנר הבלשי. התופעה השנייה היא זו שהצבעתי עליה למעלה - מחושל קשר בין הפסיכולוגיה בגוון הפרוידיאני שלה והספרות, בעידן שבו שתיהן מאוימות מכיוונים דומים.
אבל כל זה נעשה כאן ברמה כל כך נמוכה, תיאורטית וספרותית. מאיפה להתחיל? מהקלישאות? אמא ואבא קרייריסטים שלא מתייחסים לבתם; רומן בין אבא לחברה הכי טובה; פסיכולוגית שהתפתתה לניסוי בבני אדם. לא רק טיפוסים כאן הם קלישאות, אלא גם רגעי סצנות, כאלה שראית בעיקר באלף סדרות וכנראה מיועדים להקל על התסריטאים (אם הבנתי נכון, הספר, כצפוי, מצוי במגעים להפיכתו לסדרה). הבטה בלוחות החקירה וניסיון להבין הֶקשרים; הידוק צווארוני המעיל ביום קר; זירות צילום פוטוגניות כמו כנסייה נטושה, בקתת נופש פסטורלית שהכל יכול לקרות בה. יש כאן רישול עילאי כאשר עובדות בסיסיות ביותר בכל חקירה "מתגלות" כאן במפתיע על ידי חובבנים; כאשר טיפולים נפשיים בסיסיים מתוארים כפריצות דרך מעמיקות; כשגילויים מפתיעים מתגלים, ובכן, פעמיים. יש כאן סנסציוניות בלתי נסבלת בעצם השימוש בהפרעות נפשיות נדירות. יש כאן התרברבות ריקה ושטחית בהיכרות עם כמה יצירות מופת מתולדות הספרות ("מדיאה", "בדם קר"). יש כאן היעדר אמינות: רציחות מסובכות מדי ומניעים ספקטקולריים וצירופי מקרים מביכים. בכלל, נדמה שהתקופה שלנו נעדרת הבנה עד כמה אמינות יחסית חשובה בשביל חוויה ספרותית (או טלוויזיונית) בידורית מספקת. היעדר האמינות גם קשור לקלישאות, כי אם אתה לא מסתמך על התבוננות בחיים אלא על הסדרות והספרים שקראת, סביר שתאבד מגע עם מהלך התרחשות אמין. לבטח תאבד מקוריות, כי במציאות תדיר ישנה איזו עודפות חד-פעמית.
זו יצירה בידורית כמו סדרה בינונית ומטה בנטפליקס. אבל הסטנדרטים שאני מצפה להם מהטלוויזיה נמוכים יותר. איכשהו בספרות אני לא יכול ממש ליהנות מהרמה הנמוכה הזו. מגיע לנו יותר.
"אנה או", מתיו בלייק, תרגום: דנה אלעזר-הלוי, הוצאה לאור: אחוזת בית, 496 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.11.24
