אי-אפשר לשמור את אירועי 7 באוקטובר לכודים בעבר, מרוחק ותחום. לא זו בלבד שהמלחמה עודנה נמשכת ולא מילאנו את חובתנו כלפי המעונים שנחטפו ולא נפדו, ולא זו בלבד שהאירוע הטראומטי שב ומגיח בפנינו למול גירויים ומראות שנחרתו בזיכרון. היום הזה נצרב בתודעה החברתית כגילום מוקצן של אירועים, שנדמה שאי-אפשר לתארם באותה הלשון שבה נשתמש כדי לתאר דברים אחרים. הוא חלק משיח פוסט-טראומטי קולקטיבי, שהזמן שלו נמתח ומתעוות, וכולנו נידונים לחוות מחדש את מה שהיינו מעדיפים שלא לחוות, שלא לראות.
בחודשים הראשונים שאחרי הטבח שוחחתי עם לוחם מכיתת הכוננות של בארי. הוא ומשפחתו ניצלו בנס מן הטבח. הצעתי לו שיתעד את הזיכרון החי שלו מאותו היום, למען דיוק היסטורי ולמענו באופן אישי, לפני שיישכחו הפרטים הקטנים ולפני שיתעצב הזיכרון על פי מה שהוא יבין במרוצת השנים שמצופה ממנו להזכיר. העדויות החשובות ביותר מאושוויץ, למשל, היו אלה שנכתבו בסמוך מאוד להיחלצות ולהישרדות מן המחנה, כמו למשל מאת שרלוט דלבו ופרימו לוי, היות שהעדים עדיין לא הוכתמו בנרטיב השגור של כל השורדים האחרים, וכתבו בלי דגם חיצוני לאופן הראוי לזכור. האב הגיבור ענה לי משפט מהדהד: "הלוואי שהייתי יכול למחוק לעצמי ולמשפחה את הזיכרון". אני הצעתי לו משהו בדומה למה שהציע פרויד, להעלות באוב את היום המחריד, כדי להיטיב עם הנפש המצולקת, אבל הוא לימד אותי פרק חשוב ברטוריקה של הטראומה. לא כל גילום של השיח הטראומטי מחייב תוצאה של זיכוך או תקווה.
נזכרתי במשפט שלו בכל פעם שקראתי יצירה שנכתבה בתגובה לאותו היום, וביקשה לייצג מחדש עדות של ניצוֹל, חטוף, מציל, נרצח או ישראלי שרק נגע בזוועה ממרחק. היו עשרות רבות של יצירות כאלה במדיומים שונים, רובן לא הותירו חותם, ונקראו כפרי של תחושת דחיפות לומר דבר מה ולהנכיח את קולם של היוצרים, חלקן היו בלתי נשכחות, כמו השיר "תיקון" של אהרן שבתאי ופרויקט הגלויות "זיכרון עוטף" של עמית טריינין מהמחלקה לאיור בבצלאל, שהתעקש לזכור את הנגב המערבי בלא חורבן. חשבתי על המשפט גם למקרא קובץ הסיפורים בקומיקס "היום שבו הכל השתנה", שערכו במקצועיות אמן הקומיקס הבינלאומי אסף חנוכה (שחתום, בין היתר, על ספר קומיקס שהתבסס באופן חופשי על מאבקם האמיתי של זוג ילדים, תאומים יתומים מבורמה, שנלחמו בחונטה הצבאית), ואשת הספרות נטע גורביץ (שתירגמה את הקומיקס "הגזמה וחצי" מאת הבלוגרית האמריקאית אלי ברוש, אשר העידה בכנות על התמודדות עם דיכאון).
השניים פנו לעשרה מאיירים ומאיירות ישראלים, רובם בוגרי אקדמיות לאמנות, וביקשו מכל אחד מהם לקחת על עצמו ייצוג מחדש של סיפור שהתרחש ביום הטבח, בין של נרצחים, כמו ההורים במשפחת מתיאס מקיבוץ חולית והפרמדיקית עמית מן מנתיבות, ובין של שורדים כמו סלימאן שליבי מיישוב בדואי שאינו מוכר, או האח והאחות מיכאל ועמליה עידן מכפר עזה. הקומיקס - כלי אמנותי שליווה מאבקים פוליטיים מאז התפתח בתחילת המאה שעברה - מערב, כידוע, בין המדיום החזותי למילולי ואמור ליהנות מיתרונותיהם של שניהם, בעודו דומה יותר, בעצם, למחזה או לסטורי-בורד מאשר לרומן. הוא עשוי, במיטבו בהקשר זה, לתת במה ייחודית לפרשנותו הרגישה של המאייר על המציאות ההיסטורית, או דרך לעקוף את מכשולי השפה להתמודד עם הזוועה שאין לה מילים.
אוזלת ידו של הקומיקס מתגלה כשהוא מציג בפנינו את היכולת המוגבלת של המאייר להעיד על אודות מה שלא חווה בעצמו, על אף האמפתיה הניכרת בכל עמוד. הבחירות על מה לשים את הזרקור הסיפורי, איך לצייר את הפנים המבועתות מכאן ואת הפנים הרצחניות מנגד, כיצד לספר מחדש את המעט שסופר בכתבה בעיתון, או כיצד להקים מצבת קומיקס לאלה שלא עימנו כאן כדי לספר את סיפור הירצחם-שלהם - כל אלה עלולים לעוות ואולי גם להזיק למנגנון ההיזכרות המשותף ויקר הערך שלנו, לנפק תוצר יצירתי שיחליף עדות שנאמנה לערך של אמת היסטורית וירחף מעל הסיפור שלא סופר מאת אלה שלא שרדו.
יצירת הקומיקס הזכורה ביותר בעקבות הפיגועים במרכז הסחר העולמי לא הייתה דווקא "9-11 אמנים מגיבים", אסופת שני כרכים של יצירות מאת אמני הקומיקס החשובים בעולם, ואפילו לא "בצילם של אין-מגדלים" מאת הקומיקסאי הגאון ארט שפיגלמן, אלא ספרם של סיד ג'ייקובסון וארני קולון "הדוח של 9/11", קומיקס שהתבסס כמעט מילה במילה על הדוח הרשמי של ועדת החקירה לפיגועי אותו היום, שהמליצה, כתגובה לטרור, להתחייב למנהיגות מוסרית ולאנושיות, לשמירה על שלטון החוק, לנדיבות ולאכפתיות כלפי זרים, להעדפת החיים על פני המוות.
עולה כי רוב המאיירים הישראלים נענו לחירות יצירתית מלאה, לא הונחו להיצמד ללשון העדות של הניצולים או של הנרצחים, על פי הידוע לנו למשל משיחות הטלפון לגורמי ההצלה, מראיונות, משיחות ווטסאפ שהתפרסמו ועוד. כך שלעיתים ההשוואה בין ידיעותינו המוקדמות ובין הקומיקס מפחיתה מן הרושם הרטורי של הקומיקס, כמו, למשל, בסיפורם של מיכאל ועמליה עידן, שהתחבאו בתוך ארון שעות ארוכות לאחר שהוריהם נרצחו ואחותם הקטנה נחטפה, בעודם משוחחים עם מתנדבת. הסיפור התיעודי כולל גם את המוקדנית שפיקפקה בהם ושאלה אם הם ממציאים, את גופת אמם שהייתה מוטלת בפניהם באותו החדר שבו התחבאו, גם ריחות של שריפה סביבם וגם גיחה אמיצה מהארון כדי להטעין את הסלולרי, כפי שתוארו בסרט "שולחן לשמונה" שביים ל"עובדה" בן שני, כולל הדברים הקצרים והמצמררים שזעק אליהם החייל קרוב משפחתם שהגיע להציל אותם. כל אלה נעדרים מהקומיקס המעודן מאת מאייר ספרי הילדים הפורה אביאל בסיל, שבחר בייצוג מטאפורי. הוא מתאר זוג ילדים אובדים בסירה קטנה בים סוער, כאשר ביבשה מחכה להם המתנדבת ד"ר תמר שלזינגר, שחוזרת על המילים "אתם לא לבד". המתח שבין הלבדיות המצמיתה של השניים ובין מילות ההבטחה של העובדת הסוציאלית שעוד מעט הם יחולצו, "עוד מעט" שארך 12 שעות שלמות של אימה והפקרה, עומד בבסיס האמירה הערכית של בסיל, אבל המטאפורה נקראת ונחזית כמו סוכן זיכרון במנוסה, הפלגה יצירתית תרתי משמע, שעלולה לעשות עוול למשימה "לזכור ולא לשכוח", כמו מיסוך קריאייטיבי של הזוועה.
המבוכה שעולה למקרא הספר המכבד והרגיש קשורה לכמיהה להגן על ערך האמת של אותו היום, שלא יהפוך לאגדה או לספר הגדה צבעוני, שלא יהפוך לנושא לאינספור וריאציות או להיפרבולה, בדומה למה שעשה ביאליק לפרעות קישינב ב"בעיר ההרגה". כאשר כחלק ממפעל הזיכרון הקולקטיבי, שמתופעל היטב סביבנו, מוחלפת אמת מזוויעה ברפרזנטציה, אנחנו עלולים להחמיץ את המטרה להעמיד את האנושי במרכז.
"היום שבו הכל השתנה", עורכים: נטע גורביץ ואסף חנוכה, הוצאה לאור: יוקה ספרים, 135 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.11.24
