1. פה ושם, לפני הופעות שקובעים לי לחברות במשק, מקובל לערוך שיחה מקדימה: מתאמים ציפיות, נותנים דגשים, וגם לפעמים מסגירים מראש מי בקהל הוא מהסוג שאם אתה פונה אליו - מיד כולם צוחקים. ערכתי הרבה שיחות כאלה בחיי, עניין שבשגרה, אבל אף אחת לא הייתה דומה לזו שקיימתי עם אנשי דפוס בארי בשבוע שעבר. כבר בתחילת השיחה ניסיתי להבין מה עברו שני האנשים החמודים בצד השני של הזום. המנהל שדיבר איתי איבד את אמו בשבת ההיא; עובד נוסף שהיה בזום איבד את אמא של אשתו וחברים רבים מכיתת הכוננות. סיפור הלחימה שלו בלתי נתפס, והזוועות שראו עיניו קשות מלהכיל. אבל הנה, אנחנו בזום והם מזמינים הופעה קומית ללקוחות של בית הדפוס, כי הם ממשיכים קדימה. “בפעם שעברה שהיית פה ועשית הופעה לעובדים”, הם אומרים, “היו 12 אנשים שכבר אינם איתנו. נרצחו”. אני שואל אם זה אומר שאפשר לחזור שוב על הבדיחות מאז, והם צוחקים. המפיק שואל אם זה לא קצת לחץ זמנים, הלו"ז של האירוע, וטיפה מסוכן, והם עונים לו שמסוכן זה 300 מחבלים בקיבוץ, אבל עם הלו"ז הם יסתדרו.
זו הייתה שיחה שהיו בה כאב ותקווה, אחזור אליה בהמשך.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. עשרה אחים שכולים מחכים לי בסוף הופעה בפתח-תקווה, העיר היחידה בישראל שתחנת כיבוי האש שלה נשרפה פעם. הם בקבוצה של אחים שכולים והגיעו יחד כדי לצחוק, למרות שהם בשנת אבל, ואולי בעצם בגלל זה. אני שואל כל אחד את מי הוא איבד במלחמה ולכולם, ללא יוצא מן הכלל, יש סטיקר בכיס להראות לי. כל אחד מוציא את המדבקה של אחיו: משפט שמאפיין אותו, לצד תמונה יפה של צעיר שאיננו עוד. לכאורה, כי האח שאיננו נמצא עימם בכל רגע. משפחות שכולות רבות מדגישות לי את זה: כל עוד אנחנו חיים גם משהו מהבן שנפל חי, כי הוא חלק מאיתנו. חלק מההוויה שלנו.
אני מזהה את רוב התמונות בסטיקרים. פני הנופלים חרותים הרי בזיכרון הקולקטיבי שלנו. אני שואל אותם כמה אחים הם במשפחה, והם מלמדים אותי מושג שלא הכרתי שנושא גם את שם הקבוצה שלהם: ברוטו או נטו. בדיחה שחורה כזו של אנשים שאיבדו אח, כששואלים אותם כמה הם. פתרון קומי לטרגדיה שנחתה עליהם בשנה הארורה הזו.
3. יש גוונים רבים לשכול. יש דרכים רבות להתמודד עם האובדן. אבל יש גם עניין קטגורי. יש קושי מיוחד ששייך להורים, יש קושי מסוג אחר ששייך ליתומים, יש קושי שהוא נחלת האלמנות, יש את זה של הארוסות ושל בנות הזוג, יש את אלה שאיבדו את החבר הכי טוב שלהם, וישנם האחים השכולים. לכאורה הם ממשיכים קדימה. מתחתנים. מקימים משפחות. אבל גם זה קצת לכאורה, כי הרי במובנים רבים הם שם, ברגע ההוא שבו איבדו אח אהוב, רצו לשקוע בצערם, אבל מה שביקשו מהם זה לטפל בהורים. להיות חזקים בשבילם.
הם בעצמם באבל כבד על האח, אבל גם אבא ואמא שהיו שם בשבילם נשברו. אז מלבד הגעגוע לאח, יש גם את הקושי ממה שעובר על ההורים, ממה שהבית הפך להיות. והרבה מוטל עליהם.
אבל מי יהיה שם בשבילם?
ומה על תחושת האשם שמספרים לי עליה רבים, על רגעים של חיים שהם מתחילים לחוות ואז עוצרים בבלימה ושואלים: למה לי מגיעה עכשיו התאילנד הזו או ההצגה הזו או הקשר החדש הזה - בעוד אחי שוכב שם בהר, לצד חבריו שהיו איתו בנמ"ר?
4. שוק מחנה יהודה. יום שישי. סתיו ירושלמי. לרגע קצר תחושה של שפיות. אוכל טעים בעזורה. קניות לשבת. אווירה. חנוך, ניגש אליי בחור יפה תואר, אני מחפש מקורות השראה, אני מרגיש שאני חושב רק על המשימות שלי. אני לא מצליח לעשות שום דבר אחר.
מה המשימות שלך, אני שואל. אני קצין שנמצא בלחימה בשנה האחרונה. חלק מהזמן בהכשרה. אז איך אפשר לא לחשוב רק על המשימות שלך, אני תוהה. אתה בחור צעיר במלחמה. על מה עוד תוכל לחשוב?
איבדת חברים, אני שואל. החבר הכי טוב שלי נהרג כבר ב-7 באוקטובר, הוא עונה. מאז איבדתי עוד כעשרה חברים בקרבה כזו או אחרת, כאלה שהיו איתי בקורסים בצבא ובמקומות אחרים. ומה עם זוגיות, אני מגשש כמו דודה פולנייה. המלחמה הכריעה אותי גם בזה, הוא משיב. אין לי זמן לזה, אין לי יכולת.
אני מביט בעיניו. הן דומעות. גם שלי דומעות בתגובה. אנחנו באמצע השוק. כאמור, סתיו ירושלמי. אני מחבק אותו ואומר לו תודה, והוא לוחש לי: אם לא היה כל כך רע, היה כל כך טוב.
5. בחזרה לדפוס בארי. דפוס בארי הוא סמל. הופעתי שם בימים טובים, ומבחינתי להגיע לשם שוב זו הוכחה שהחיטה צומחת שוב. אבל בעיקר הדהימה אותי, כבר בשיחת הזום, התשוקה שלהם לצחוק. על הכל. זו הייתה שיחת זום עם בדיחות שחורות ודמעות, עם רגעים פרועים וגרון שנשנק, ולא היו לי בחיי הרבה שיחות סוריאליסטיות כל כך, קוטביות כל כך וישראליות כל כך.
אני אוהב אתכם, דפוס בארי. אתם סיפור של כאב ותקומה.
שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.11.24
