גיל ההתבגרות אף פעם לא פשוט, מדי פעם גם נשלפת חרב. "פעם רדפתי אחרי מישהו עם חרב מחנות מתנות לגבר, שכמובן קיבלתי ליום הולדת. זה כמה לסבית הייתי. פעם אחרת רדפתי עם קרש. גם רדפתי אחרי מישהו עם בקבוק שבור. הסביבה שגדלתי בה, בראשון-לציון, הייתה מאד אלימה", ראובן מתארת. "מכות בבית ספר, אחר הצהריים, חברים שחווים מכות בבתים שלהם. אף אחד לא מנסה להסתיר את זה. למנהלת החטיבה שלי השחיתו לגמרי את האוטו. דקירות, כיסאות נזרקים. העולם היה מקום כאוטי שיכול להסתער עלייך, ואני הייתי מאוד לסבית. זו אולי ילדות יותר קלה מלהיות ילד הומו, כי הלסביות יחסית שקופה, אבל עדיין ידעו להצביע עליי ולהגיד שאני שונה. לא התעסקתי בסיבה שבגללה אני חריגה, אבל הבנתי שזו הסיטואציה: יש המון אלימות באוויר ושכל מי שחריג הוא כליא ברק, אז אני צריכה להחזיר, אחרת יאכלו אותי. כיוון שכנערה את פחות חזקה מנער, את צריכה להיות יצירתית".
הצלחת ליצור הרתעה? היה מאזן אימה?
"מישהי שרבה איתי ניסתה לקרוא לחברים שלה שיבואו להרביץ לי, וכל מי שהיא פנתה אליו אמר שלא מתעסקים איתי כי אני עולה הביתה ויורדת עם חרב. בנקודה הזו אמרתי לעצמי, 'אוקיי, הפרק הזה נגמר'. אני חושבת על זה עכשיו וזה מטורף. מה היה קורה אם הייתי תופסת אותם? זו בכלל הייתה חרב שכתוב עליה 'תן חיוך, הכל לטובה'. המטרה פשוט הייתה לסמן 'אני משוגעת, אל תתעסקו איתי'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אפשר אפוא להבין יותר טוב את הרפלקס הראשוני של ראובן (36), כותבת, תסריטאית וסטנדאפיסטית, להקליט פודקאסט לבד. אבל בסופו של דבר, הרעיון ההוא נגנז לאחר שהבינה שהיא זקוקה לזולת כדי לייצר שיחה טובה, שינתה כיוון ויצרה את 'איך לעשות דברים' (ב'כאן הסכתים', בעריכת אלעד בר-נוי), שבו היא מארחת מדי פרק אורח שמביא איתו עולם שלם, חוויה מכוננת, שמעולם לא עברה. ראובן מוציאה יד החוצה ומגיעה לשיחה סקרנית וקשובה, והתוצאה היא פודקאסט מקורי, חכם, וכן, גם כיפי. עד כה עברו בסך יאיר לפיד (איך זה להיות רה"מ), דנה ספקטור (איך לצאת מחובות), דוב מורל (איך להיות נער גבעות) ועוד. האורחת הראשונה שלה הייתה ענת קם, שאיתה שוחחה על איך זה להיות בכלא.
"הטוויטר של ענת קם מדהים. היא אדם מבריק וסטורי-טלרית טובה. בכל פעם שהיא כותבת משהו על הכלא, זה פשוט מרתק. היא בן אדם שעבר חוויית קיצון, אבל היא במיליה שלי. הקלטנו ארבע שעות ולא יכולתי להפסיק".
איך היו התגובות? בכל זאת, קם היא פרסונה נון גראטה במיינסטרים הישראלי.
"הן היו חצויות. היו אנשים שעפו על הפרק והתחברו אליה מאוד, אבל אנחנו בתקופה סוערת ורוויה בשנאה ונוח לנו לא לראות מתחת לכל מיני טייטלים. היא עצמה אומרת בפרק שאף אחד לא מגיע לכלא בלי שעשה משהו לא חוקי - 'אם הגעת לכלא, אתה לא נורמטיבי'. ענת היא אדם שעשה חשבון נפש, וזה דבר נדיר".
מפתיעה הבחירה שלך לראיין את יאיר לפיד. הרגשת שהוא נתן משהו שעוד לא קיבלנו ממנו?
"מבין האופציות הקיימות לשאלה איך זה להיות רה"מ, לפיד הוא האדם הקרוב אליי. בשמאל מאוד נהנים לחבוט באנשים. אני לא מבינה את השנאה, האכזבה והבערת הלפידים כשעולה השם שלו. הוא הציע את ממשלת השינוי והזיז את נתניהו. מגיע לו יותר קרדיט ממה שנותנים לו. יש כאן אדם שכוונותיו טובות ורואה את המציאות בצורה שאני חושבת שהיא נכונה. אנחנו במצב חירום ואנשים יושבים ביציע ואומרים 'אני לא אוהבת אותך כי אמרת מילה שלא אהבתי'. הגעתי לראיון כאזרחית שחרדה מהמצב ומחפשת מבוגר אחראי שיודע משהו".
רונה קינן הגיעה לפרק 'איך להתמודד עם לב שבור'. אתן חברות?
"הייתי מתה. היא מאוד משמעותית עבורי. בתור נערה בת 16 שחושדת שהיא לסבית ואין לה מושג מה לעשות עם זה, ואז רואה בשער של '7 לילות' את רונה קינן שמדברת על זה וזה נון-אישיו עבורה, אי-אפשר לאמוד עד כמה המתנה הזו הייתה משמעותית עבורי".
הבחירה של ראובן להציב במרכז הסדרה שיצרה בהוט לפני שלוש שנים, 'ילדות סכסכניות', דמות עגולה של צעירה לסבית, היא אך טבעית, כמו שראובן אומרת בפשטות "אני לסבית וכתבתי סדרה". אבל גם אם תכחיש, יש פה עוד שכבה - גם ראובן רצתה לתת מתנה, מודל של הזדהות עבור דור חדש של לסביות בפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית של ישראל. ולראיה, בימים אלה היא כותבת עבור כאן 11 סדרה מסוג קומדיה רומנטית לסבית, שבדיוק מתלהקת ותבוים על ידי יובל שפרמן. "תמיד נורא קינאתי בסטרייטים שיש להם קומדיות רומנטיות שמלמדות אותם איך להתנהג. זה התפקיד של הגבר וזה התפקיד של האישה - צאו לדרך. כשיצאתי לעולם כלסבית, הרגשתי כמו בסדרה Naked and Afraid בערוץ דיסקברי, ששמים שני אנשים עירומים לבד ביער ואומרים לה 'תשרדו'. הזהות המינית שלי היא הדת שלי, המאפיין הזהותי הכי חזק שלי, יותר מאיפה סבא וסבתא שלי הגיעו. זה קשור לדרך שהייתי צריכה לעשות בחיים".
אפרופו עשייה אמנותית-להטב"קית, למרות ששמו הוכתם, היא עדיין רואה בגל אוחובסקי מורה דרך. היא מתנסחת בזהירות, מודעת לכך שנכנסת לשטח אש. "יצא לי לשבת איתו וזכיתי להגיד לו תודה. כשאמא שלי באה ואמרה לי כל מיני דברים על הלסביות שלי, ידעתי שהם לא בסדר כי היו לי מורים הומואים טובים. כשקראתי את הטור השבועי של אוחובסקי ב'העיר' בגיל 17, זה כאילו הוא אמר לי, 'שומעת? את בסדר'. אני לנצח אכיר לו תודה. אני מרגישה שהוא לא מקבל את הכבוד שמגיע לו".
הוא קיבל כבוד הרבה שנים על הדרך שסלל לקהילה. אבל כשהגיעו הסיפורים, הסנטימנט הקהילתי השתנה.
"בסופו של דבר התייחסו לאנשים שהם האבות המייסדים של הקהילה הזו, כמוהו וכמו אסי עזר, בצורה אכזרית. הקהילה לא מכירה בדברים שהם נתנו לנו. כשאת בתל-אביב, הפיתוי להעמיד פנים שאנחנו לא מיעוט הוא מאוד גדול, אבל זה בולשיט. אנחנו עדיין מיעוט נרדף. אוחובסקי או אסי עזר הם אנשים שאי-אפשר לתפוס את התרומה שלהם לקהילה".
את אומרת שמגיעה להם חסינות בשל מקומם בהיסטוריה הלהטב"קית המקומית?
"שיהיה ברור: אני לא בצד של ההטרדות. אם מישהו עשה משהו לא בסדר, ברור שהוא צריך לתת את הדין. אבל לא יצא מהסיפורים עליהם שום דבר. וכן, גם חקירות שמסתיימות בלא כלום, זה לא תמיד מדד. אבל הרגשתי תחושה של סכינאות ורצח אב - אתם הייתם ועכשיו אנחנו - ושהדרך לעשות את זה היא באמצעות עריפת ראשים. הייתה מדי שמחה לאיד לראות אדם נופל".
עוד כדור בג'נגול של ראובן הוא המחזה שהיא כותבת בימים אלה עם הבסטי שלה, גיתית פישר. "זה יעלה ב'הקאמרי'. היינו צריכות ללמד את עצמנו איך לכתוב מחזה. אף פעם לא עשינו את זה".
זה טוב לערבב ביזנס ופלז'ר?
"זה מאוד אינטימי לכתוב עם עוד אדם, אבל היא החברה הכי טובה שלי. הכרנו בסטנד-אפ, אבל נהיינו ממש חברות אחרי שנפגשנו בחתונה של חבר. נדלקתי עליה. יומיים אחרי הזמנתי אותה לבוא אליי. היא הגיעה ורק ישבנו ושתקנו. זה היה בקורונה. שנה שלמה נפגשנו בבית, ישבנו האחת ליד השנייה בשקט ושתינו תה. היינו מנומסות ונורא פחדנו. בשתינו יש משהו טיפה סגור, בדיסוננס עם מה שאנחנו עושות למחייתנו. לקח לנו זמן לפרוס את כל המניפה של האופי שלנו".
ראובן נולדה ברמלה, לאמא מורה לביולוגיה ואבא מהנדס. בגיל ארבע עברה עם משפחתה לראשון-לציון. "ההורים שלי מאוד רצו להעניק לי ולאחותי הקטנה סביבה טובה לגדול בה, אז יצא שעברנו חמש דירות עד שהייתי בת תשע. זה כל פעם לעבור בית ספר ולהתחיל מחדש. ועדיין, הילדות זכורה לי ככיף טהור, להסתובב עם חברים ולעשות צחוקים".
אבל בבית היה לא קל. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. "ההורים שלי לא כל כך ידעו איך להתמודד איתי. יש מקומות שהאינסטינקט ההורי שלהם היה נהדר. אני נדיבה בזכותם, אופטימית בזכותם, אוהבת לקרוא בזכותם. אבל היו גם התפרצויות זעם, הייתה אלימות, הייתה הזנחה רגשית".
יכולה לתת דוגמה?
"כשהייתי בת 15 הייתי אנורקטית די קשה. שקלתי 45 קילו וכבר הייתי מטר שבעים. חברות שלי סיפרו ליועצת והיא קראה לאמא שלי. אני יושבת שם, מול היועצת עם אמא שלי ושומעת את כל מה שהיא אספה, זה היה מאוד יסודי, על איך אני משקרת שאכלתי ומתי. ותוך כדי שהיא מדברת, היה בי צד שחשב 'אוי ואבוי, עלו עליי ויכריחו אותי לאכול ואני אשמין'. אבל גם היה צד שחשב 'תודה לאל שמישהו יציל אותי'. איך שהיועצת סיימה אמא שלי יצאה עליה. 'מה פתאום, היא ממש לא אנורקטית, את לא תגידי דבר כזה'. הבנתי שאני לבד עם זה, שאני צריכה להציל את עצמי. בסופו של דבר, התחלתי לכתוב והחלמתי ספונטנית בלי טיפול".
לימים דיברתן על זה, אמא שלך ואת?
"עימתי אותה עם זה. מבחינתה זה היה סיפור גבורה של איך היא הגנה על הבת שלה כמו לביאה מול היועצת שסיפרה עליה שקרים. אבל אי-אפשר היה לפספס אותי. רואים אנורקסיה, רואים שהאדם הולך כפוף מרוב רזון ותשישות. אמא שלי פשוט לא הייתה מסוגלת להתמודד עם זה. היא לא יכלה להכיר בזה ואולי גם לחשוב מה זה אומר על ההורות שלה. שנים אחרי, אמא שלי הלכה לטיפול ועשתה עבודה עם עצמה. היום אנחנו הכי קרובות שהיינו אי פעם".
גם הלסביות שתמיד הייתה שם, חיכתה בתורה להתגלות, הביאה איתה התמודדות. "יש לי זיכרון מגן חובה שאני נמשכת לילד, אבל גם זיכרון שאני נמשכת לילדה. בגן הייתי ביסקסואלית", היא אומרת בחיוך. "בגיל 15-16 התחלתי לחשוד בעצמי, אבל לא יכולתי להיות במגע עם זה. אני מסתכלת על תמונה שלי עם חברות מבית הספר וברור שאני שונה. אובייסלי, אני לסבית והן לא. בתור ילדה זה לא באמת שינה, אבל בגיל ההתבגרות זה הפך קריטי יותר, כי הן פשוט רצו לחפש בנים להסתובב איתם ואני לא הבנתי למה שלא נשב על ספסל, נשתה קולה ונדבר, כמו פעם. בגיל 17 התאהבתי במישהי והפסקתי לדבר איתה. זה היה 'אני לא אהיה לסבית בגללך'. אימלל אותי להפסיק לדבר איתה.
"באותו זמן התחלתי לצאת לתל-אביב ולא הייתה פעם שלסבית לא התחילה איתי. חבר היה אומר לי, 'הן מתחילות איתך' והייתי עונה, 'אוף, הלוואי שזה היה בנים'. בתוכי ידעתי שהן קלטו אותי. אבא שלי גם שאל אותי, 'תגידי, את נמשכת לנשים או לגברים?' עניתי לו שאני סטרייטית. הוא ענה, 'רק שתדעי שאם את לסבית, אני ואת נגד כל העולם'".
ומתי נפלה סופית ההבנה?
"זה היה בצבא. אחרי תקופה ארוכה של התבשלות שסבלתי ממנה נורא, אמרתי לעצמי, 'בואי נפשט את זה - את רואה את עצמך חיה את חייך עם גבר?' הלא היה חד-משמעי. הוא הגיע מהבטן. השאלה הבאה הייתה 'את רואה את עצמך חיה עם אישה?' 'כן!' 'אוקיי, זה נקרא לסבית. זה מה שאת, רוצי עם זה'. כשהייתי בארון, בגיל 17, השמנתי. כיסיתי את עצמי כי לא רציתי להיות אטרקטיבית. יום למחרת ההבנה שלי, התחלתי דיאטה. לא הייתי צריכה יותר את ההגנות האלה".
אגב, אבא שלך פרע את הצ'ק?
"כשסיפרתי להם, הוא לא עשה בעיות. אבל לאמא שלי לקח זמן".
אחרי שירות צבאי במודיעין, חזרה לבית ההורים והחלה ללמוד קולנוע ב'סם שפיגל'. בין תחביביה באותה תקופה, להתאהב חד-צדדית בנשים. "לא ידעתי איך אני אמורה להכיר, איך אני אמורה להתנהל. הייתי נורא מפוחדת. רציתי לאהוב ושיאהבו אותי, אבל בפועל התאהבתי בבנות ולא אמרתי להן. כל שנה שאלתי את עצמי מתי תהיה לי חברה וזה לא קרה".
איך נראים הניסיונות המגושמים ההם להתחיל עם מישהי?
"אני זוכרת שהלכתי לאיזה מפגש של לסביות בירושלים, ראיתי חבורה והלכתי לדבר איתן. חשבתי לצאת עם הראשונה שהתייחסה אליי. זה לא נבע מתשוקה או עניין, זו הייתה הגדרת המשימה: 'אני צריכה לצאת עם בת'. עקבתי אחריה כל הערב. בסוף היא ברחה לפני שאני אגנוב לה את הטלפון או משהו. לא ידעתי לייצר את התדר הזה. היום הייתי אומרת לשיר של אז, תתנהגי כמו שאת מרגישה. לא ישללו לך את הרישיון כלסבית".
כשעברה לתל-אביב, נפתח לה. "סמים, אלכוהול, מסיבות, כל הדברים שחשבתי שלא יקרו לי. זו הייתה שנה מלאה בגילויים ובאומץ. הייתי מאוד מופנמת, ומה שכיף בסמים שהם מראים לך שאת יכולה להיות אחרת. הייתי משוחררת, מצחיקה, חיה. זה היה כיף, מרגש וסוחף, שהזנחתי את כל מה שמחוץ לאורח החיים הזה. קשרים חברתיים יציבים של שנים הוזנחו, וגם הכתיבה שהייתה הדבר הכי חשוב לי. זה פייט בינה לבין החיים שנהיו מעניינים. תוך שנה לא ממש זיהיתי את עצמי. אבל בסופו של דבר, זה גם היה בודד וריקני, ואז הגיע המשבר הגדול. הפכתי לשבר כלי".
ממה נבע המשבר הזה?
"לכאורה הוא הגיע משטות. השותפה שלי לדירה עזבה ואני קרסתי. זה היה חודשיים של חרדות קיצוניות. לא יכולתי לישון ולא לאכול. כל מה שעשיתי היה להסתובב בחדר, לעשן סיגריות ולדבר לעצמי או עם אחותי בטלפון. זה היה סיוט. לא היה שום מקום שהרגשתי בו בבית, מוגנת, ושאני לא לבד בו. הייתי במצב מאוד פגיע".
ראובן, אז בת 25, הבינה שבשלה העת לטיפול. כבר יותר מעשור שהיא בטיפול. לפני חמש שנים עלתה כיתה, לאנליזה, ארבע פעמים בשבוע. "איך שנכנסתי לאנליזה, נגעתי במשהו ששנים לא רציתי לגעת בו, שזו הנשיות שלי. עד אז לבשתי רק אדידס ורציתי להקיא מזה. יש בזה משהו ספורטיבי, אולי אופנתי לשעתו, אבל לא מיני. ופתאום באנליזה אמרתי 'אני שונאת את זה'. משם הגענו לתפיסת הנשיות שלי, לתפיסת המיניות שלי, ותוך חצי שנה נראיתי אחרת לגמרי".
בגיל 27, כחלק מפירות הטיפול, נכנסה לזוגיות של שש שנים. כשלושה חודשים אחרי שזו התפרקה, הכירה את בת זוגה הנוכחית, הקולנוענית המוכשרת שזכתה עכשיו בסרט התיעודי הטוב על סרטה 'המושל' בפסטיבל ירושלים, דנאל אל-פלג (35). ביוני האחרון השתיים התחתנו.
הרווקות שלך אחרי הפרידה הייתה מגה-קצרה.
"קיבלתי כל מיני הצעות מנשים. מישהי הייתה מתקשרת אליי כל יום מחסוי, ב-12 בלילה. מתישהו היא שאלה אם להתקשר שוב היום, עניתי בפומבי באינסטגרם שזה לא מושך אותי. מה שמושך אותי זו לסבית מעל גיל 30, שהולכת לטיפול, אוהבת אמנות, אוהבת להשתכר, יש לה עבודה והיא רוצה ילדים. זה מה שאני רוצה. יום אחרי, דנאל שלחה לי הודעה. שתינו למדנו ב'סם שפיגל' וגרות בתל-אביב. זה מטורף שלא הכרנו. יצאנו לדייט ראשון מדהים ומאז אנחנו ביחד. כשהכרתי אותה הבנתי שעד אז לא ידעתי מה זו אהבה. היא כמו אבן יקרה שאני לא יכולה להפסיק להסתכל עליה".
אתן כבר חושבות על הדבר הבא: ילדים?
"אני רוצה ארבעה ילדים, אבל אני כנראה חיה בסרט. כששואלים אותי אם אני ארצה להיות בהיריון, זה מזכיר לי שהגיל שלי הוא כמו סכין על הצוואר. אני צריכה להחליט מתי להביא ילד. הביולוגיה לא מסתנכרנת עם הרצון לחגוג את זה שמצאתי את אהבת חיי ולחקור איתה את העולם. אבל אני אדם הרפתקן, ויש לי פומו. אם קיבלתי את היכולת ליצור חיים בתוכי, אני לא אגיד לא. זו רכבת הרים הכי שווה והכי מפחידה שאני רוצה לעלות עליה".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.11.24
