מה שלומי? אני מרגישה כאילו התפרקתי, כאילו כל האיברים שלי קשורים בחוט ואני גוררת אותם אחריי כדי שאישאר יחידה אחת. גוררת את האף שלי, מחזיקה את העיניים כמו מוצרים בסופר. וגם אין לך לגיטימציה מטעם עצמך להתפרק כי את לא במילואים, לא שֵׁירת השנה 200 יום, את לא גרה בצפון. זה כל כך מבלבל להיות בן אדם אינדיבידואל בתקופה הזו. אני שואלת את עצמי - מותר לי להרגיש את זה? אסור? אבל העין שלי נגררת על הרצפה, אני לא יכולה להגיד לה “קצת פרופורציה!” אני באמת חייבת שהתקופה הזו תיגמר כי אין לי אוויר. ובתוך כל זה את חיה בסוף, את מוצאת איפה לצחוק, איפה ליהנות, איפה לפגוש משפחה וחברים, אבל אני מרגישה כאילו האוויר במדינה נהיה דחוס, אני מסתכלת על השמיים והם כבר לא שמיים, הם איום אופציונלי, הרי יכול לבוא משם טיל. אני באמת מתגעגעת לימים שהייתי הולכת במדינה ויכולה ליהנות מהבריזה, להסתכל בלילה על הכוכבים. אין את זה יותר. אנחנו מדינה בטראומה מתמשכת. הפסקתי לראות חדשות, לא נעים לי מזה, אבל אני פשוט ברוגז עם המציאות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אין לנו רישום ברור מתי ההומור הומצא ועל ידי מי, אבל מהניסיון שלי ומהתבוננות בקולגות, ההומור נמצא בשביל רגעים כאלה. בזמנים הכי קשים אני משתמשת בהומור כמנה עיקרית ולא כתיבול. הוא נותן פרספקטיבה, מייצר לך שוליים שלא קיימים, זה טריק שהנפש עושה, הוא אומר לך "בינתיים לא טוב, אבל בואי אייצר לך בכל זאת מרחב נשימה". הוא נהיה עוד יותר קריטי ועוד יותר מבקש לצאת בתקופות כאלה. אפשר לצחוק על הכל, הכל שאלה של איפה, מתי ובאיזה פורום. זו שפה שמאפשרת נשימה במקומות קשים. בתוך התקופה הזו, לפני חצי שנה, גם עברתי פרידה מבן זוגי בחמש השנים האחרונות ואב בני, ואני מוצאת את עצמי מצחיקה את עצמי דווקא כשאני הכי מרגישה שהבדידות סוגרת עליי, הולכת בבית, מספרת לעצמי בדיחות וצוחקת מהן, הופכת גם לסטנדאפיסט וגם לקהל וזה מחזיק אותי. זה מאפשר לשחרר את המתח לא באמצעות דמעות. כולנו ממש צריכים את זה. ועם זאת, בתקופה הזו סיוט להיות קומיקאי בישראל, כי את צריכה שיהיה ביטחון בסיסי כדי שאנשים ייצאו מהבית ויבואו לראות הופעה. יש הופעות, אבל כל הענף שלי מרגיש את ההבדל, אלה לא ימים רגילים. לאנשים יותר קשה לבוא, לשלם, הכל יותר קשה.
זה כמו מוות קטן. אני יושבת ורואה "בנות" כי אני לא מסוגלת לראות כלום, רק דברים נוסטלגיים מלטפים, והייתה סצנה ששוש נפרדה מריי ואמרתי לעצמי אוי, אני שונאת פרידות גם בטלוויזיה. זה צד גרוע מאוד של החיים, בשבילי זה אחד הדברים הקשים. ואז את יוצאת למסע שלא בהכרח בחרת את הטיימינג שלו, מסע של גילוי עצמי, את צריכה למצוא כוחות בתוכך שלא חשבת שיש בך, זה מציף מלא שדים, כמו לעשות טקס איוואסקה בכפייה. אני לא מאמינה שיש מישהו שממש מתכנן פרידה ואז מוציא אותה לפועל. זה משהו שקורה בחיים והאירוע נכפה עליך, גם אם את הצד שמחליט. בגלל זה מלא זוגות שלא צריכים להיות ביחד נשארים ביחד. הם לא רוצים את האיוואסקה בכפייה. בזוגיות הדברים נורא מורכבים ואין ספק שילד עושה דברים לזוגיות כי הוא הופך אותך ברמה האישית, הוא משנה אותך. אם הבאת ילד והוא לא משנה אותך אז אני חושדת.
ואיך הלבד?
אנשים נשואים שואלים אותי איך זה להיות לבד עם עיניים מנצנצות. אני לא רוצה לזרות מלח, אבל יש בזה הרבה כיף, חופש, חזרתי לקרוא, משהו שלא היה לי זמן לעשות וזה אחד הדברים שהכי אהבתי. יש לך פתאום איים של עצמך.
את נותנת שירות במלון חמישה כוכבים, "הלוטוס הלבן" כזה. את העבד שלו. הוא בוכה - את מתייצבת. משהו לא נעים - אני פה. בא לי ככה - אני כאן לשירותך. מעיר באמצע הלילה - אני באה רכה וחמה ואספר לך "אליעזר והגזר" בשתיים בלילה למרות שזה ספר גרוע ולמה הם מכינים סלט גזר ענק בסוף? למה לא נזיד, לפחות שיהיה סוף טוב. אבל זה מה שצריך, אני לשירות הילד הזה וכמה שיצטרך הוא יקבל, לא גרם אחד פחות, וזה לפעמים נורא קשה. הוא עוד לא ישן מאה אחוז, וזה קשה. אני פחות מתחברת לכל הקטע הזה שצריך לשים להם גבולות, הם הרי מסתכלים עלייך ומבינים איך להתנהג ומה זה העולם ומה זה יחסים. את הכל הם סופגים ממך. את רק צריכה לגרום להם להרגיש שהם אהובים, נשמעים, נראים וחשובים, והשאר יהיה בסדר. אני שומעת דברים בגינה שאני מתחרפנת. ילד אחד אכל לאמא שלו את הראש והיא אמרה לו "די, אתה יורד לי לנשמה". אני מבינה שקשה לה אבל כמו שאני אומרת, תתפוצצי ותני שירות, "הלוטוס הלבן"! את לא יכולה להגיד לו את זה כי מבחינתו את אלוהים, את העולם. אם תחזרי על זה מספיק פעמים הוא יהיה בעיה, הילד הזה. או קרב בין אבא לילד בן שנה וחצי על לשים נעליים בגינה. מה דחוף לך שהילד ישים נעליים? הוא הולך להרצאת טד? הוא לא ייצוגי?
נשמע שהגעת להורות מאוד מגובשת.
באתי להורות מאוד מוכנה, עם המון אינטואיציה פנימית, חקרתי המון ואני מאוד מטופלת אז כל דבר שאני לא בטוחה בו עד הסוף אני לוקחת לפסיכולוגית שלי. אני לא בתפקיד השוטר, אני בתפקיד הרחם. נשבעתי שלא ארתום את הכוח שלי עליו ואת הגודל שלי נגדו. אני רוצה שהוא יידע שהם רתומים לשירותו. כן, את יותר חזקה, יש לך קרן השתלמות ואת בת 38.
יש לך קרן השתלמות.
יש לי, אנחנו לא חיות.
את אוהבת להיות אמא?
זה קצת כמו לשאול "את אוהבת להיות בזוגיות?" התשובה הכנה היא שזה מורכב. אני חושבת שככל שהם יותר עצמאיים אני יותר יכולה לאהוב את זה. קראתי ספר של פסיכואנליטיקאי שאמר שיש אמהות שיותר אוהבות את השנה הראשונה, כשהילד נורא תלותי, כשהוא יונק, כשהוא חסר אונים ותלוי בהן, ואחר כך כשהוא גדל ונהיה עצמאי אז הן לא מקבלות את הבונוס הנרקיסיסטי הזה ואז כל הדברים סביבו הופכים להיות משימות מבחינתן. אני לא הצלחתי להיניק אבל הייתה לי חברה שאמרה לי "אני מתה על זה שאני האוכל שלו", ואני קינאתי בה כי אותי זה הלחיץ. ככל שהוא נהיה יותר עצמאי ויותר שלם ומתפתח אני יותר נהנית. אני חושבת שאם תשאלי אותי את השאלה הזו כשהוא יהיה בן חמש אהיה במקום אחר לחלוטין, ובגיל שבע - עוד יותר חשגוזים.
שאלתי את עצמי אם אדע לתת לו ביטחון, כי ביטחון זה משהו שהייתי צריכה לבנות מאפס. שאלתי את עצמי אם אני ראויה ויכולה להחזיק בן אדם אחר מבחינת ביטחון. יש לי חרדות כלכליות עדיין, הפרידה הציפה את זה מחדש, כי זה עלייך עכשיו. אני נורא מפחדת מבירוקרטיה וילד זה המון בירוקרטיה. בשנה וחצי האלה, עם כל החרדות שלי, במקום לנסות לגדל אותו עם החרדות שלי בשוודיה, אז זו אני וההתמודדות הפנימית והחיצונית שלי כי אני גרה בישראל של השנה האחרונה ואיזה מפחיד פה. קיבלתי תנאים מפחידים. באמת מסוכן כאן.
תמיד הייתה לי ידיעה שיהיה טוב. שזו ארץ זבת חלב ודבש, שגם דבש את מקבלת. ופתאום את רואה את כל המערכות מתפרקות, הכבישים הפקוקים, הלכתי להוציא דרכון לילד, וואו, הודו! בלגן ומחכים מלא זמן למרות שהזמנת תור מראש, ומלא נשים עם תינוקות שבוכים ולא מסודר ונקי כמו באירופה. אנחנו רוצים להיות מדינה מערבית, אבל בשנים האחרונות אנחנו מתרחקים מזה והופכים דומים לשכנות שלנו מכל הבחינות: בית המשפט, המשטרה, כל המערכות בקריסה. אנשים מתעבים האחד את השני, וזה ממשיך. ב-7 באוקטובר אמרתי "הפוליטיקאים ירימו את האמברקס", הרי זה לא במקרה שכולנו מתעבים את עצמנו סתם, מישהו מתדלק את זה, אבל את רואה שלא, להפך, עוד יותר לרקוד על הדם. ואז אומרים לך “כולנו אחים, די לקיטוב!” ואותם אנשים שאומרים את זה גורמים לשנאת אחים מטורפת. ואז, כשאת באה ואומרת "היי, מה קורה פה?" הופכים עלייך את הסיטואציה, אומרים "את עושה קיטוב!" המציאות איבדה משמעות. המדינה שלנו מתפרקת מהדבר הזה, מה שמפרק אותנו בפער זה קודם כל שפוליטיקאים עושים לנו כל הזמן הפרד ומשול. אני לא רואה איך זה מסתיים, לא רואה איך יהיה פוליטיקאי שייקח אחריות ויגיד "אני לא עושה את זה יותר", כי אחרי 7 באוקטובר את מבינה שאין גבול לציניות. חשבת שיגידו "הייתה שואה, בואו נשים פה גבול". אנחנו צריכים להתחיל להסתכל על פוליטיקאים שמדברים נגוע ולהגיד "זה מה שיהרוג אותנו פה".
"מה שמפרק אותנו זה שפוליטיקאים עושים לנו כל הזמן הפרד ומשול. אני לא רואה איך זה מסתיים, כי אחרי 7 באוקטובר את מבינה שאין גבול לציניות. חשבת שיגידו 'הייתה שואה, בואו נשים פה גבול'. אנחנו צריכים להתחיל להסתכל על פוליטיקאים שמדברים נגוע ולהגיד 'זה מה שיהרוג אותנו פה'"
זה כבר גובל בחוסר אחריות קיצונית. בסוף, מה התפקיד שלנו - בדרנות או אמנות? אם אתה בדרן אז לרוב אתה לא תדבר כי אתה רוצה לבדר, אתה בא להעביר לאנשים את הזמן בכיף, זו הפרנסה והשאיפות שלך זה שאנשים ימשיכו לבוא ולא יעשו סינון. אנשים שרוצים לעשות אמנות הם מלכתחילה אנשים שחשוב להם להגיד משהו על המציאות, אז כשהיא כל כך הזויה אתה לא יכול כאמן לא להגיד כלום, זה ממש מגוחך. המצב פה פסיכי לגמרי, לא יוצאות לי מהראש החיילות החטופות. לא יוצא לי מהראש ילד שמתחנן שאבא שלו יחזור. מדברים על הקפלניסטים כשם גנאי, איך הגענו לזה? אתה יכול להעריך את זה שלבן אדם אכפת ממישהו שהוא לא מכיר עד שהוא יוצא החוצה? איך זה נהיה בגידה?! אני לא מבינה את זה.
ביבי עכשיו מנסה לשנות את הנרטיב עם "מלחמת התקומה". לשמחתו אם הוא יחזור על זה מספיק פעמים אנשים יגידו "זו סמכות, זו אוטוריטה", הוא כריזמטי, יש לו קול רדיופוני במידה, אבל הוא משקר בלי סוף, כל מה שהוא צריך בשביל לשנות נרטיב. מה זה חוק הגיוס? זה קרב על הנרטיב, במקום להגיד "חוק השתמטות". כמה קראו לטייסים סרבנים? אנשים שמתנדבים כי נורא אכפת להם מהמדינה. קראו להם סרבנים בלי סוף, בכל פלטפורמה, בטוויטר, וואלה תפס. הסרבנים עכשיו טסים לאיראן, עושים פעולות. ופתאום הטייסים הגיבורים שלנו עשו פעולה מדהימה באיראן אז הם כבר לא נקראים סרבנים, לפחות בואו נשמור על עקביות. ומאידך הסרבנים האמיתיים שמסרבים להתגייס כי יש להם רצונות אחרים ושאיפות אחרות - לזה קוראים "חוק הגיוס"! ויש הרבה אנשים שלא מתעמקים בזה עכשיו כי יש להם צרות וקשה להם וצריך לפרנס ולשמור על הביטחון, וזה עוזר לו. ביבי עוטף את הגלולה בכל פעם בגבינה צהובה אחרת.
היה לי ויכוח עם אבא שלי, שהוא ציונות דתית, על ביבי. אמרתי לו שהבעיה שלי איתו זה לא הדעות הפוליטיות, אלא שאתה לא יכול להיות ראש ממשלה כשחצי מהעם לא מאמין לך. אני חותמת על בנט היום כי אני מאמינה לאיש הזה, אני מאמינה שהוא יעבוד בשירות המדינה. אני מאמינה לו שהוא לא ינסה להרוג את הדמוקרטיה. יש בינינו מלא הבדלים, אנחנו בכלל לא באותן דעות. והיום, כשאת אומרת "אני לא מאמינה לביבי" הופכים את זה עלייך, אומרים לך "אה, אז את לא מאמינה לליכוד", מה הקשר? אנחנו עוד לא שם, בואו רק נחליט שהשמיים זה למעלה והאדמה זה למטה. אנחנו במצב כמו איש מערה שמצביע על פרה ואחד אומר "חיה" ואחר אומר "ארוחת צהריים". המילים נשחקו, איבדו משמעות. כשקוראים לאסון הכי גדול שקרה במדינת ישראל "תקומה" אז המילים איבדו משמעות. את מי זה משרת? גם לא את הביביסטים, כי זה חותר תחת מה שמאחד אותנו. ואנחנו מדינה קטנה באמצע המזרח התיכון, החלטה נדל"נית מטורפת שנאלצנו לקחת, ולא נשרוד אם נהיה מפולגים. גם הציונות הדתית נורא נפגעים מכמה שהממשלה שמה עליהם זין עם חוק ההשתמטות. הם נפגעים עד עמקי נשמתם כי יש שם המון משרתים בצבא, המון חללים, המון נשים שקורסות כי הבעל פשוט נעלם, ועכשיו הם אומרים, "מה קורה? אתם מחרבנים לנו על הראש". ואנחנו, החילונים, מנפנפים עם הידיים ואומרים "היי, אמרנו שמחרבנים לאנשים על הראש מלא זמן, חשבתם שזה לא יגיע אליכם?"
אתה לוקח מישהו שיש לו תשוקה למדינה ומתגייס ולפעמים נהרג שם ומשלם המון מסים, והופך את זה עליו. תקרא "בוגד" לאלה שלא משלמים מסים או לא מצביעים או לא משרתים בצבא או על הזין שלהם. אתה רואה מישהו מתנדב אזרחית ואז קורא לו בוגד. תשאל את עצמך אינטרס של מי זה. התשובה היא תמיד שזה אינטרס של פוליטיקאים.
את משלמת מחיר על הבעת הדעות שלך?
אני לא יודעת אם אני משלמת מחיר כי אין לי יועץ סקרים שאומר אוי, איבדת 50 אלף כרטיסים לשנה הקרובה בצוותא. אני לא נכנסת להודעות של אנשים שאני לא מכירה, לא קוראת טוקבקים. אני לא עסוקה במחיר הזה כי אני פשוט לא יכולה אחרת, אז מה זה משנה? אני לא יכולה לראות שריפה וללכת לידה לקנות מסטיק.
"ארץ נהדרת" זה הדבר הכי חו"ל שיש לנו כאן. זה נורא מפחיד להיכנס לקאסט הזה בהתחלה באופן טבעי, כי להיכנס למקום עבודה חדש זו סיטואציה מלחיצה. במובן הזה זה מלחיץ כמו בכל מקום, רק שמצלמים את זה. אבל בסך הכל החוויה הזו מאוד כיפית ומופרעת. ב"זאת וזאתי" היה לנו אתגר תקציבי לעשות דברים, וזה נעים לשחק במכונה משומנת מאוד. כשרק הגעתי והייתי אפרוחית רועדת, שני כהן הושיטה יד וישר חיבקה אותי. זה היה נורא משמעותי בשבילי ותמיד אזכור לה את זה. מגיל 16 אני עושה חיקויים של זמרות ישראליות ומדמיינת איך קוראים לי ל"ארץ נהדרת" לעשות את זה. אני מחקה את קרן פלס, יהודית רביץ, סי היימן, את ריטה כמובן. הייתי עושה אותן מול המראה ומתאמנת על החיקוי כדי להיות מוכנה ל"ארץ נהדרת". והנה, וואלה, זה קורה.
במקביל ל"ארץ נהדרת" אני בכאן 11 עם "האחיין שלי בנץ", "סיפורים מהכורסה" ו"מועדון הסטנד-אפ" (עונה חדשה עולה השבוע בשלישי, אחרי "קופה ראשית", בכאן 11).
סטנדאפ זה כמו טיפול. יש תקופות שזה יכול להכביד כי זה מכריח אותך להיפגש עם עצמך. אני משתדלת כל הזמן לכתוב סטנדאפ מתוך איזה רצף תודעה, מנסה לצלול לתת-המודע שלי ולהביא משם אבנים שאותן אני מציגה לקהל. יש תקופות שאת לא רוצה לדבר עם תת-המודע שלך כי את רוצה להדחיק, ויש תקופות שתת-המודע שלך בחוץ, כמו עכשיו, שאני חווה איזושהי הקלה מלדבר על הפרידה. במסגרת הכתיבה אני צוללת פנימה ומעיפה תובנות ורגשות מהפרידה ויש בזה משהו נורא משחרר, ואז אני גם זוכה להבין מה אני מרגישה וגם לאוורר את זה דרך הומור.
צריך המון אומץ בשביל לעלות על במה במטרה להצחיק.
נכון. ואם את עושה אמנות, את רוצה כל כך להגיד משהו שהמחירים לא משנים לך, הם נעשים נלווים.
אני מדברת על דיכאון אחרי לידה ועל זה שאני לוקחת ציפרלקס, אני לא מרגישה שזה אומץ לא להחביא את עצמך מהעולם. אבל הרבה אנשים נורא מפחדים שיידעו מה הם חושבים ומרגישים. אני עובדת על עצמי כדי להרגיש הרמוניה עם המחשבות והרגשות שלי, אז אני לא מרגישה אמיצה. זו אני, אני לא יכולה ולא רוצה אחרת. וכן, לכתוב מופע חדש אחרי שאני רצה עם מופע שלוש שנים זה ממש מפחיד, כי פתאום את חוזרת למקום שאת צריכה לכתוב מאפס ושואלת את עצמך, אני יכולה? אני בכלל מצחיקה עדיין? זה כל הזמן מרחף.
גם היום?
בטח. אין לי כבר את תסמונת המתחזה, עבדתי על זה בטיפול, אבל יש ספקות אם מה שאני עושה זה טוב, אם אני עדיין יכולה לעשות את זה טוב. אני גם רואה אנשים שיורדים מנכסיהם הקומיים עם השנים. בכל תהליך יצירה אותנטי, אם את מחוברת לעצמך את מחוברת גם לחוסר הביטחון שלך. סטנדאפ זה הדבר הכי חשוף שאני עושה כי זה לא מתווך על ידי דמות או סיפור. אני מרגישה כאילו אני מקריאה מהיומן שלי עמודים, לא שאני כותבת יומן.
למדתי באמצעותה שמותר לי להגיד מה אני חושבת, שמותר לי לעשות את זה בצורה בטוחה ומשוחררת גם בלי כובע ורוד. בהתחלה הייתי צריכה את הכובע הזה, ולקח לי זמן להבין שאני תותית. אני האדם הזה. לא הרשיתי לעצמי להיות עדינה עם תנועות ידיים עדינות, למצמץ בנשיות, להיות בת. נורא פחדתי מזה, הרגשתי שאם אהיה כזו לא יכבדו אותי, בטח לא בעולם הקומדיה שהוא מאוד גברי, עד היום. הבנתי שאם אני רוצה להגיד את דעותיי ולשים סימן קריאה - אני חייבת להתחפש למשהו, אחרת זה לא סבבה. דרכה הבנתי שאני לגמרי יכולה לעשות את זה, ושזה בסדר אם מישהו לא יאהב את הסגנון והתוכן. אנחנו לא חייבים שכולם יאהבו אותנו.
מה תותית הייתה אומרת על גיתית של היום?
היא הייתה מאוד מפרגנת, כי היא מפרגנת לנשים חזקות. הייתה אומרת (משנה את הקול): "כל הכבוד לולי, שכולן יישבו בצד, ישתו טרופית ויחשבו מה הן יכולות לעשות אחרת. תתעסקי בשלך, אל תשכחי שכל אחד שופך עלייך את הבפנים שלו, אז שייקחו ציפרלקס! את עוד תרווי נחת, את לא תדעי מה לעשות עם כל הנחת. תיאלצי לשכור עוד דירה עם עוד חדר רק בשביל הנחת".
אני מפרקת ומרכיבה את הילדות שלי כל הזמן, זה כל מה שאני מתעסקת בו. כל דבר שאני חווה עובר דרך הצינור הזה, ואני חייבת לסדר את הילדות כדי שאוכל להזמין אנשים לסיור בילדות שלי. זה מה שאני עושה באמנות, בסטנדאפ, בסדרת הדרמה שאני כותבת. גדלתי בצור יגאל והיה לי מאוד מורכב. הבית שלי היה מורכב, היחסים שלי עם ההורים היו מורכבים, מאוד אהבתי את צור יגאל אבל אני לא יודעת איך זה לגדול בעיר. התנתקתי מהפריפריה ואני נוגסת בעיר הזו, אבל גם שם, בצור יגאל, יש הרבה קסם. אהבתי את זה שהיינו רחוקים, שהבילוי שלנו היה להיפגש בהיפר נטו כפר-סבא. היינו תופסים לשם טרמפים. זה דורש ממך למלא את עולמך הפנימי, כי אין כל הזמן מענה לגירוי חיצוני כמו שיש בעיר.
מה היית אומרת לילדה שהיית?
"את יודעת, את מסתכלת נכון ואת יודעת שקשה לך עכשיו ושיהיה קל יותר אחר כך, כל מה שאת צריכה זה לא לעשות כלום ולא להפריע לזה כי זה קורה לבד, מעצמו. כמו שֶׁמַּתי כספי שר בשיר ששמעתי בילדות כמו מנטרה: "עוד תראי את כל הדרך, עוד תלכי בה היא שלך, גם אם לא תהיה תמיד קלה. תביטי ותראי את כל הדרך, תקבעי את מסלולה, תעברי את כל הדרך כולה".
