פינה מיוחדת שמורה בימים איומים אלו לפסימיסטים. כלומר, לא למי שפסימי בד' אמות מוחו - שיעשה מה שהוא רוצה שם - אלא למי שסובר שעכשיו הוא הזמן לעמוד בשערי הרשת החברתית ולספר לכולנו עד כמה אבדנו; עד כמה ההווה, שהוא אכן מחורבן ברמה בלתי סבירה, עוד כלום לעומת העתיד שמצפה לנו, שבו, ראשית, נתפחם, ואחרי שנתפחם נתפחלץ ולעולם לא ניחלץ: גם נמות בייסורים וגם נחיה בדיקטטורה עם פקקי תנועה ובלי פנסיה. אחד הפתיחים האהובים על נביאי זעם אלו הוא "כל מי שקרא היסטוריה יודע ש-" ואכן, כל מי שקרא היסטוריה יודע שיש סיכוי לא מבוטל שהלך עלינו, אבל זה בין היתר כי ההיסטוריה מספרת את האירועים ולא את היומיום, את רעידת האדמה ולא את צמיחת העלעלים וצניחת הזלזלים. כך או כך, הכרזות כמו "הלך עלינו" או "המקום הזה אבוד" או אפילו "למכירה תכולת בית עקב רילוקיישן מיידי" הן מועילות ומהנות כנפיחה במעלית תקועה.
פסימיות אכן ניחנה באפיל יותר מעמיק. האופטימיסט תמיד נחשד עלינו כאידיוט, כמישהו שלא הבין משהו - את יחסי הכוח או את הבדיחה הגדולה - או כמכחישן, מדחיקן, סטלן או משיחיסט. הנטייה לחשוב שפסימיות היא בחירה נבונה יותר נעוצה, כפי שמסביר לנו יאיר בן דוד בספרו השלישי, נעוצה בכך שאבולוציונית, ראיית השלילי והמאיים (יש פה עקבות של דוב) היא מצילת חיים, בעוד אופטימיות (זה דוב שבע, אני מכיר אותו) - עוד לא הצילה אף אחד. במקסימום העבירה לו את היום בסבבה.
אם אתם פסימיים או מדוכאים באופן טרמינלי, "אופטימיות כבחירה מוסרית" לא ירים אתכם. למעשה, בנקודות מסוימות הוא יכבה גם את נרות התקווה הקטנים והלחים שהצלחתם להדליק; למשל כשיזכיר לכם את "הטיית האופטימיות", או בשמה העממי "לי זה לא יקרה", האמונה שגורמת לנו להאמין שננצח את הסטטיסטיקות העגומות של גירושים ומחלות. או את "השערת העולם הצודק" - בשמה העממי "הכול קארמה" - או ניסויים ידועים כמו "הניסוי של מילגרם" ו"ניסוי הכלא של סטנפורד", שהראו שגם אנשים נורמטיביים מוכנים לחשמל ולהתאכזר לבני אדם אחרים בהינתן התנאים המתאימים. בן דוד לוקח את הנתונים המבאסים האלו, ומנסה לרקוח מהם עתיד מתוק יותר, או ליתר דיוק, דרך מוסרית יותר. הוא טוען שהכרת התכונות הללו, יכולה לסייע לנו: "אנחנו יכולים לעבוד קשה כדי למנוע את אותם תנאים של ציות קיצוני, אנונימיות או קונפליקט שגורמים להתנהגות השלילית שראינו בניסויים ובמקרים לא מעטים במהלך ההיסטוריה". קשה להשתכנע ממנו ולשמור על אופטימיות כשאנחנו יודעים ורואים שחיילי צה"ל, "בנינו", נמצאים מדי יום בסיטואציות שמוציאות את החיה שבאדם, וחלקם גם ישרפו בית "בשביל האווירה".
היומרה של הספר, כמשתמע משמו, היא לא לטעון שאופטימיות טובה לנפש, ללב ולעור הפנים - דברים שכבר הוכחו - אלא שהיא הבחירה המוסרית יותר, עבורנו ועבור הסובבים אותנו. "ההשפעה שלנו כפרטים על החברה חזקה מאי פעם", הוא קובע ומוסיף, "לאמונה שאם אתנהג בצורה מוסרית, עוזרת ומשתפת פעולה, ההתנהגות הזו תשנה משהו בעולם, יש השפעה על הסביבה הקרובה, על הקהילה המצומצמת שלי, על החברים, המשפחה והקולגות... ההשפעה הזו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בכוח המשפיע, ואפילו המידבק, של האמונה עצמה".
את הספר כתב בן דוד בעקבות ומתוך התמודדות אישית. אחיו, עמישר, נהרג בפעילות מבצעית בחאן-יונס. לצד ליקוט מחקרים ותובנות שאפיין את כתיבתו של בן דוד בשני ספריו הקודמים ("איך להיות טוב" ו"איך להיות רע"), הספר יוצא וחוזר אל ימי האבל, אל התמודדות המשפחה, והוא נעוץ ביומיום הישראלי המדמם, בשאלות פוליטיות ומוסריות מציאותיות, כמו שאלת המחיר שראוי לשלם כדי להחזיר את החטופים הביתה. אחד העוגנים הבסיסיים בספר הוא האמונה הניצחת של בן דוד בשינוי, ואף יותר מזה: שהתפיסה של הרוע כנצחי אינה מוסרית. הוא שולח אצבע מאשימה לפוליטיקת הזהויות, שבבסיסה ההנחה שמי שנולד למעמד מדכא לנצח יהיה כזה. גם האגפים היותר-תלייניים ופחות סלחניים של תנועת MeToo - אלו שלדידם כל צורה של חרטה, כפרה או שינוי אינם בגדר האפשר - אינם מוסריים לשיטתו של בן דוד, משום שהם שוללים את טבעו הניתן לשינוי של האדם, ובכך גם מבטלים חשיבה ערכית וחינוכית באשר היא. בן דוד יוצא גם נגד תפיסת האויב, האויב הממשי - חמאס, חיזבאללה - "כגורם קבוע ולא משתנה, כזה שכל מהותו היא לקום עלינו לכלותינו". "גם כאשר אנחנו נלחמים בארגונים הללו, אנחנו בדרך כלל עושים את אותה הטעות - אנחנו נלחמים בקיים, ולא במגמות ובשינויים. אנחנו נלחמים ביכולות עכשוויות שלהם במקום לחשוב איך המעשים שלנו ישפיעו על השתנות הארגונים הללו בעתיד". הוא מזכיר ששינוי חינוכי הוא יעיל יותר בטווח הארוך מחיסול יכולות צבאיות, ושהרג והרס שיטתיים יכניסו יותר אנשים למעגל האלימות והנקמה.
כלומר, ההצעות שעשויות להיקרא כתמימות, על חתירה למשמעות ועל בניית חוסן קהילתי, נשענות על טיעון מעניין: פסימיות, מעצם טיבה, מבטלת את הטעם בחינוך ובשינוי, ומכאן מבטלת את הצורך בדיון במוסרי, בשאלה מה נכון ומה לא. רק אופטימיות, כלומר האמונה ביכולתו של האדם - ויכולתה של המציאות - להשתנות לטובה, מחייבת מעצם מהותה את הדיון המוסרי עצמו, ומשום כך אופטימיות היא מוסרית יותר.
אם ישנה אמונה עקבית בספר הזה, היא האמונה בשינוי ובתהליך. ייתכן שלאדם שעבר שינוי גדול בחייו - בן דוד גדל בבית דתי בגולן והיום, כפי שהוא מעיד על עצמו, הוא "חילוני שמאלני שחי בתל אביב" - קל יותר להאמין בתהליכים ובשינויים. האופטימיות של בן דוד לא נובעת מהמציאות, מניתוח נתונים כזה או אחר או אפילו מהשקפת עולם. היא נובעת מהכרה בקיומם של תהליכים מורכבים ומהאמונה שביכולתנו, ואף מחובתנו, להשפיע על המעגלים הקרובים אלינו, ומעשייה משמעותית למענם. עכשיו רק צריך שהמעגלים האלו ישרדו.
"אופטימיות כבחירה מוסרית", יאיר בן דוד, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 176 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.11.24
